כיצד ניתן לשמר את החיזוק הרוחני של ימי החגים?

שוב אנו נפגשים על הדברים הבוערים באמת. ומה בוער יותר מאשר להצליח ולשמור את אווירת ההתעלות הרוחנית הגבוהה לה אנו זוכים בימים הנוראים, למשך השנה כולה?

כלפי מה הדברים אמורים?

בכל שלהי שתא, ברגעים בהם אנו מייחלים ל"תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה", נמצא כל אדם ברמתו הרוחנית הגבוהה ביותר כמעט. אז מתכונן הוא לימי הדין, מפשפש וממשמש במעשיו, בודק את טבעיו ואת אורחותיו ומקבל על עצמו כהנה וכהנה קבלות רוחניות, קבלות של נימוסין והליכות ואף קבלות של שלילת טבעים ומנהגים מגונים אותם "זכה" לנהוג בשנה החולפת.

והנה, בימי ראש השנה, בעשרת ימי תשובה ואף ביום הכיפורים, זוכה הוא לעמוד באותן קבלות בנקל. עומד הוא בהן תחת אותה רוממות רוח לה הוא זוכה בימים מיוחדים אלו בגבורה. לאחר מכן, טרדות ההכנה לחג הסוכות, ושמחת החג המלווה אותן, משכיחות ממנו את טבעיו הרעים ומעשיו המקולקלים.

אולם מה שקורה לאחר חג הסוכות, מהחל ימי חודש מרחשוון ואילך, זהו כבר סיפור אחר. בימים אלו חוזר האדם לשגרה, בימים אלו יורד הוא מהרמה הרוחנית הגבוהה לה הוא זכה בימים קדושים ונאדרים אלו, ואז מתחילים הניסיונות לשוב ולהידפק אל פתחו. והנה, שוב מוצא הוא את עצמו נכשל פה ושם, מועד פה ושם, ופעמים מה אף עובר את גבולו של החטא. כל אדם הנמצא כיום בשיכרון טעמה המתוק של הקבלה החדשה לרגל השנה החדשה, זוכר בצער את טעמו המר של הכישלון בעמידה בקבלה של השנה שעברה.

וכאן נשאלת השאלה – האם כך נגזר על כל אחד מאתנו, או שניתן להירפא ממחלה זו? ובעצם, מהו הגורם לאותה התקררות, מהו הגורם לאותה התלהבות שתפוג, והיאך ניתן לשמר אותה בששת ימי המעשה של השנה החדשה הבאה עלינו לטובה?

ובכן, מורי ורבותי! בירידה לרובדי הנפש העמוקים של האדם, אנו מוצאים שכל אחד מאתנו סובל במידת מה מפיצול אישיות...

אין צורך לרוץ לפסיכולוג או לפסיכיאטר, אין צורך ליטול כדורים ואף אין צורך להיכנס ללחץ. זהו מבנה הנפש האמתי של כל אחד מאתנו. בכל בוקר אנו אומרים בתפילה "לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר כבגלוי". לאמור, כל אדם בטבעו מתנהג בגלוי אחרת מהתנהגותו בסתר, וכמאמר רבי יוחנן לתלמידיו שבקשוהו לברכם קודם מותו: "יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם". וכששאלוהו "עד כאן?", ענה להם: "ולוואי, תדעו כשאדם עובר עבירה אומר שלא יראני אדם" (ברכות כ"ח ע"ב). כלומר, כל אדם בכל מעמד נמצא הוא כביכול עם שתי זהויות. הזהות האחת היא הזהות החיצונית הנראית לעין, אותה זהות העוברת את שבט ביקורתה של החברה. והשנייה היא אותה זהות עצמית פנימית אישית בינו לבין קונו, בשעה בה אף אחד לא רואה את מעשיו ומבחין בתהלוכותיו.

אין בהבנה זו הכרה בצביעותו של האדם, אלא הבנה עמוקה יותר ברובדי נפשו, וכאמור. אמנם, אדם אשר אישיותו ניכרת ומזוהה בעיניו רק על פי יחס האנשים אליו, הרי שהוא ירוד מבחינה רוחנית וגשמית ביותר, וכמאמר הרבי מקוצק זיע"א: "אם אני הוא אני בגלל שאתה זה אתה, ואתה זה אתה בגלל שאני הוא אני, אזי אני הוא לא אני, ואתה זה לא אתה. אולם, אם אני הוא אני בגלל שאני הוא אני, ואתה זה אתה בגלל שאתה זה אתה, אז אני הוא אני ואתה זה אתה". דהיינו, שאין למדוד את מעשינו, גובה נפשנו וצדקת דרכנו על פי אחרים, אלא על פי אמות המידה של עצמנו בלבד. אולם, עדיין בחלקים הנסתרים בנבכי הנפש, נזהר ונשמר כל אדם מלעבור בפני חבריו גם על דברים אשר בהיעדרם היה עלול או מסוגל למעוד בהם.

מה שגורם לאדם להידרדר בקלות מקבלותיו הגדולות ולרדת מהפסגות הרוחניות להן הוא זכה בימים נאדרים אלו הוא, בין היתר, אותה חלוקה נפשית בין ה"אני" הפנימי הנסתר לבין ה"אני" החיצוני הנגלה. לו יכול האדם לקרב ולרומם את אישיותו הנסתרת לאישיותו הנגלית, הרי שהיה מתגבר בנקל על רוב ככל עוולותיו הרוחניות.

ובכך אני רוצה לפרש, ברשותכם כמובן, את הפסוקים בפרשתנו, פרשת ניצבים: "פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם ה' אֱלֹהֵינוּ לָלֶכֶת לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם, פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה. וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת, וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי, כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ, לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה" (דברים כ"ט, י"ז-י"ח). חמישה פשטים לפחות נאמרו על ידי גדולי הראשונים והאחרונים על המילים "לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה", כשבכולם עובר כחוט השני הפשט וההגדרה של "הרווה" כמי שעובר עבירות לאחר שהוא רווה מהן ואינו תאב להן, מול "הצמאה" העובר עבירות מתוך צימאון וחוסר, על גבול האונס ממש.

הפשט שיש לפרש לפי האמור הוא, שבכל אדם מסתתר רובד הנפש "הרווה" ורובד הנפש "הצמאה". "רובד הצמאה" הוא אותו רובד חיצוני שאינו מועד בחטא אלמלא מגיע לצימאון גדול עד כדי חוסר שליטה כמעט, שאז אין הוא מחשב גם את מבטיהם של האחרים ועושה  ככל העולה על רוחו גם בפניהם. לעומת זאת, "הרווה" הוא רובד הנפש הנסתר יותר, בו נמצא האדם לבדו מול קונו, ושם "מרשה" הוא לעצמו כביכול לחטוא גם במה שאין הצימאון עז כל כך, גם במה שאינו מתקרב לגבול השוגג והאונס.

זה אחד משורשי ה"בעיות" הגדולות ביותר בנפש האדם, וזו הגורמת לו להידרדר שוב ושוב גם לאחר קבלות גדולות ונאצלות. השלב הבא במדרון התלול אל עבר פי פחת, הוא שורש הנפש החיצוני והנראה לעיניים, ה"לומד" כביכול מרעהו הנסתר ומוצא את עצמו כלא אמין ולא ישר בכך שמשתמש הוא בזהות כפולה. מה שגורם, לא עלינו ולא על אף אחד מעם ישראל, לדרדר גם את דמותו החיצונית בעקבות דמותו הפנימית, ולגרום לשינוי השם, שינוי סטאטוס, שינוי מצדיק לצדיק פחות, ומצדיק פחות לרשע עד לאבדון.

היום ננסה יחד לראות אם היו לחכמינו ז"ל גם פתרונות לבעיה זו.

ובכן, כמצופה, ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא (=אין דבר שלא רמוז בתורה), ולחכמינו בדורות האחרונים היה פתרון גם לבעיית הבעיות הלזו.

בטווח חוצה גבולות שבין ארצות מזרח למערב, ועל כולם בארץ ישראל, היו מתכנסים חכמי ישראל ויוצרים אגודות חברים ("כתב חבירות" בלשון החיד"א, "ועדים" בלשון יוצאי ליטא, ובראשם הישיבות בהן נהוגה היתה שיטת המוסר). מתכנסים היו דורשי האמת וחוקרי הפסגות הרוחניות אלו עם אלו לעיתים קצובות, וכל אחד היה מתנה בפני חבריו את לבטי נפשו ואת הפסגות הרוחניות אליהן הוא שואף. וכך היתה כל קבוצה עוזרת ליחיד להתמקד בשורשי עלייתו ולהדוף את חיבוטי הנפש האישיים שלו. העצה והדרך אותן ניתן ללמוד מאותן חבורות קודש היא כדלהלן:

ימצא לו כל אדם חבר אמת, ידיד נפש, בעל רמה תורנית ורוחנית נאותה, בפניו יחשוף את מסתרי נפשו, ואיתו יחד יקבל את אותן קבלות נאצלות אותן הוא רואה בשלב זה בו נמצא הוא בפסגות רוחניות גבוהות כקלות וניתנות ליישום, ויחד יסכם עמו לעקוב אחר ההצלחה בעמידה באותן קבלות.

הרווח המידי הוא, שגם בזמנים בו יהיה אותו אדם לבדו במלחמתו מלחמת היצר, ידע הוא שלאחר מכן יהיה עליו לתת דין וחשבון לאותו ידיד בן ברית, ולספר לו כיצד עמד, או חלילה וחס, כיצד לא עמד באותו ניסיון. הכח אותו יקבל מאותה חברות יזכה אותו לרומם ולהדר את רובד הנפש הנסתר ולהצמידו ככל האפשר אל רובד הנפש הגלוי הנתון לבחינה בעיני החברה.

אם אחת "מהמעלות" שלנו הוא היחס לחברה, עלינו להשתמש בה לטובה ולהצליח ולהפוך גם את שעותינו המבודדות לשעות בהן עיני החברה לטושות אלינו.

"חֲטָאַי לוּ יְרִיחוּן בָּם שְׁכֵנַי, אֲזַי בָּרְחוּ וְרָחֲקוּ מִגְּבוּלִי". כך אומר הפייטן רבי יצחק אבן מר שאול בפיוטו "אֱלֹקַי אַל תְּדִינֵנִי כְּמַעֲלִי". הוא לא כתב זאת כפיוט לרשעי ישראל, הוא כתב זאת לכל אחד ואחד מאיתנו, ולא במטרה לייאש חלילה, אלא במטרה ללמוד את חולשתנו וחסרון נפשנו ולעבוד להתמודד להתגבר עליה.

זה נכון לכל איש בכל רמה רוחנית, וכמו-כן לכל אישה. ימצא כל אחד את בן זוגו לעבודת ה', ותמצא כל אחת את בת זוגתה לעבודת ה', ויחד יהפכו את הנסתר לגלוי ואת רובדי הנפש הנמוכים לגבוהים, נאצלים ונאדרים יותר.

הערה צדדית: אמנם מעיקר הדין, יכולים היו כל בעל ואשה להיות בני ברית למעלה רוחנית זו. אולם, לא מומלץ להתחיל בהליך זה מבלי להיוועץ קודם לכן עם חכם המכיר את שני בני הזוג, את רמות נפשם ואת הפערים הרוחניים והשכליים ביניהם.

יזכנו ה' יתברך להכיר ברובדי נפשנו העמוקים יותר והעמוקים עוד הרבה יותר, למצוא בן ברית למעלה רוחנית זו, ולזכות ולעמוד בקבלות רוחניות בנקל לאורך השנה כולה, ובזכותה של דרך חדשה זו נזכה כולנו להיכתב ולהיחתם בספר החיים והשלום, אמן.