כולנו על ספינה אחת: ברית הערבות של עם ישראל

סערה עזה התחוללה בלב ים, והאניה חישבה להישבר. אף לא אחד מן הנוסעים נותר אדיש. הכל נאחזו בדבר מה יציב, והפילו תחינתם לפני בורא עולם, שינוח הים מזעפו.

אחד הנוסעים, שהיה איש תם, שאל בפליאה את אחד הזועקים: "משה, למה תצעק? כלום שלך היא הספינה?"...

* * *

בערבות מואב, על סף הכניסה לארץ, עם ישראל ניצב לפני אלוקיו וכורת עמו ברית. אולם האריכות והפירוט של כל הנצבים, נראית בעיני האור החיים הקדוש תמוהה. אחר שבתחילה אמר "אתם נצבים כולכם", שבזה כלל את כולם, לשם מה פירט: "ראשיכם, שבטיכם, זקניכם ושוטריכם", ועוד פעם סיכם "כל איש ישראל", ושוב המשיך לפרט: "טפכם, נשיכם וגרך" וגו'? ועוד, מהי הברית המחודשת שנוספה כאן על הברית הקדומה הכתובה בפרשה הקודמת?

ומבאר, שהברית הקודמת היתה בין הקב"ה לביננו, להבטיח שנשמור את מצוות ה', ואילו ברית חדשה זו באה להכניסנו בברית הערבות ההדדית, שלכל אחד מאתנו תהיה אחריות על מעשי חברו, ולא יפטור עצמו באמירת "שלום עלי נפשי", כי עם ישראל הוא כמו גוף אחד!

ולכן נקט בברית זו לשון "נצבים" ולא "עומדים". ניצב פירושו ממונה (כמו "הנצב על הקוצרים", רות ב'). אמר להם משה: אתם נצבים וממונים היום על זולתכם, לוודא שגם הם ילכו בדרך ה'.

זו הסיבה שנאמר קודם "כולכם", על מנת לכלול את כל עם ישראל במינוי של הערבות והאחריות, כל אחד לפי מעמדו ויכולת השפעתו, הא כיצד? המשיך ופירט שכל אחד יהיה ממונה על אלה שמתחתיו: "ראשיכם" - הם הגדולים שבכולם שיכולים למחות בכל ישראל, אלו יתחייבו על כל העם. "שבטיכם" - כל שבט ושבט יתחייב על שבטו, "זקניכם ושוטריכם" - כל זקן יתחייב על משפחתו, "כל איש ישראל" - הם ההמון, כל אחד יתחייב על בני ביתו. וכמו שאמרו במסכת שבת (נ''ד ע"ב): כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה - נתפס על אנשי ביתו. באנשי עירו - נתפס על אנשי עירו. בכל העולם כולו - נתפס על כל העולם כולו.

ואחר שכלל "כל איש ישראל", חזר ומנה בנפרד: "טפכם, נשיכם וגרך" וגו', שכן לגביהם הברית היא חד צדדית - אנו ערבים עליהם, אך לא הם עלינו (הטף והנשים והגרים שזה מקרוב באו, אין בידם להוכיח).

* * *

באותו מעמד של ברית הערבות, התחברו והתלכדו כל עם ישראל להיות עם אחד שלם ומאוחד. מעתה ואילך עם ישראל אינו סתם אוסף של ששים ריבוא המשתייכים לעם אחד, אלא יחידה אחת שלמה ומאוחדת המורכבת מששים ריבוא חלקים החולקים גורל משותף, כאשר לכל יהודי יש השפעה לטוב או למוטב על גורלו של כל העם.

דומים הם בני ישראל מכאן ואילך לחבורת אנשים המפליגים יחדיו בספינה אשר כולם יחד אחראים לשלמותה ולתקינותה של הספינה. די בכך שאחד מהם יחורר את דופן הספינה בתוך תאו שלו כדי שכולם יחד ירדו למצולות ים.

אדם שכואבת לו הזרת, וכי יעזור אם יאמרו לו: "מה אכפת לך מהאצבע הקטנה, העיקר שכל גופך בריא"? מובן שלא! כשהזרת כואבת - כל הגוף דואב. עם ישראל מורכב מנשמה אחת, ועל כל יהודי לדאוג לחברו, לא רק לגופו אלא גם לנשמתו.

כל אדם מישראל אחראי על מי שמושפע ממנו שיקיים מצוות ויעשה רצון בוראו, כמו מנהל עבודה שאחראי על כל הפועלים שתחתיו. וכמו שכתב רבנו יונה בספר "שערי תשובה" (שער ג' אות י"ט): "ודע כי נתחייב הנברא להיות ציר נאמן ועבד משכיל בכל מלאכת עבודת אדוניו. והפועל הנאמן יהיה מהיר במלאכתו, וישגיח על מלאכת הפועלים חבריו".

אם קשה לנו למחות או שאנו יודעים שהדבר לא יועיל, אין הדבר פוטר אותנו מלעורר בדרכי נועם. אתה רואה אדם שכמה ימים נפקד מקומו בבית הכנסת, גש אליו, דבר אתו, שאל לשלומו, תאמר לו שהוא חסר בבית הכנסת. אתה רואה שבבית מזלזלים בדבר מסוים בהלכה, תעיר ותפעל לתיקון המצב. לפעמים גם לעורר לא יועיל, אז לפחות מדין ערבות יש להתפלל על אחינו התועים.

ערבות זו - גם לחיוב היא באה, כפי שאמרו במדרש תנחומא על הפסוק: "כולכם לפני ה' אלוקיכם", כולכם ערבים זה בזה. אפילו צדיק אחד ביניכם, כולכם עומדים בזכותו. ולא אתם בלבד, אלא כל העולם כולו בזכותו עומד, שנאמר "וצדיק יסוד עולם" (משלי י'). וכשאחד מכם חוטא - כל הדור לוקה. וכן אתה מוצא בעכן: "הֲלוֹא עָכָן בֶּן זֶרַח מָעַל מַעַל בַּחֵרֶם וְעַל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל הָיָה קָצֶף" (יהושע כ"ב, כ'). מדת פורעניות מועטת והדור נתפס בה, מדה טובה מרובה על אחת כמה וכמה, לכך נאמר: "כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל".

הערבות היא הערובּה להמשך קיומו של עם ישראל כעם.