לחוש אחריות לכלל ישראל: הצימאון גובר והאחריות גדולה!

אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל (כ"ט, ט').

משה רבנו מביא את כל ישראל בברית הערבות ואומר להם "אַתֶּם נִצָּבִים" - כל אחד מכם ממונה על קבוצה מסוימת בעם, מנהיג אותה ואחראי עליה!

עלינו להרגיש אחריות כלפי כל אחד מאלה שתחת השפעתנו, מאחר ואנו ממונים עליהם. עלינו לחשוב על זולתנו ולא על נוֹחִיּוּתֵנוּ האישית, ולדאוג שיהודים נוספים יוכלו לעבוד את ה'.

לו יצויר שהיינו שולחים אברכים לקיבוצים שונים ברחבי הארץ, וכל אחד היה ממונה על אנשי הקיבוץ - היתה מוטלת עליו אחריות גדולה מאד, בכל ענין שבו ישמעו לו.

כיום הצימאון גובר מאד! לפני מספר שנים שהיתי בקיבוץ שלושה ימים, והשתוממתי לראות את התשוקה שלהם לדעת. מדובר בקיבוץ חילוני מובהק, ומזכיר הקיבוץ בקש ממני שאתן הרצאה לאנשי הקיבוץ. הם רצו לשמוע ובאמת באו ושמעו!

לאחר מכן סיפר לי המזכיר, כי כל שנה הם מביאים לראש השנה בעל תוקע, וגם ביום כיפור מתקיימת תפילה בציבור, בה משתתפים רבים מבני הקיבוץ. "אנחנו אמנם חילונים" - אמר - "אך איננו רוצים לאבד את זהותנו ולהתנתק מהשורשים".

גם בני הקיבוצים, המנותקים כליל משמירת הדת, מבינים שזהו חיבורם לעם הנצח.

בקיבוצים מסוימים יש כבר כמה בעלי תשובה והם מבקשים לקיים שם בשבתות מנין כשר של עשרה שומרי שבת. וכך, בכל שבת הם מזמינים בני ישיבות או אברכים המגיעים מחוץ לקיבוץ ומשלימים מנין כשר, ואליהם מצטרפים אנשים מהקיבוץ.

אכן, רואים רוח טהרה שחופפת על עם ישראל, וזה מחייב את כל מי שבידו להשפיע על העם שבשדות. כל אחד מכיר את עצמו אם יש לו יכולת כזו, רק תדעו שאחיכם מחכים לכם!

באחד השנים, בתום מעמד הסליחות, נגש אלי אברך כבן שלושים וסיפורו בפיו: "לפני עשר שנים הייתי בצבא ושמעתי שיש מעמד של סליחות בישיבת 'אור החיים'. הייתי חילוני גמור, אבל באתי מתוך סקרנות. אומר לרב את האמת, התעורר לי הלב... צעקתם 'ה' הוא האלוקים', ואני שאלתי 'מה הם צועקים?'. זה היה מרגש כל כך, לא הבנתי מה צועקים... היה שם אדם דתי שהסביר לי את משמעות הדברים. אחר כך באתי לשבת, וזהו, מאותו לילה של סליחות הפכתי לאדם אחר! כיום אני אברך, שקוע כולי בלימוד התורה".

מי היה מאמין? לפני עשור לא היו לו כלל מושגים ביהדות, הוא לא ידע אפילו מהי שבת, וכעת הוא בן תורה אמיתי.

נפשו של כל יהודי צמאה לדעת. אברך נותן שיעור שבועי במושב נידח ואינו משער את התוצאות של המאמץ שמשקיע. בתחילה באים שניים שלושה, בשבוע שאחר כך ארבעה חמישה, ולפתע גדל השיעור ומתפתח, וכל בני המושב מושפעים לטובה.

ומה היה קורה אילו מקים השיעור לא היה שם אל לבו את ברית הערבות שיש לו כלפי אותם אחים תועים?!

תן להם לטעום מהמתיקות הזו

ה"אור החיים" הקדוש מציין את חשיבות הערבות בעם ישראל ומדגיש שאסור ליהודי לחשוב: "אני צריך ללמוד תורה ולקיים מצוות, אין לי זמן להשקיע בקרוב רחוקים"... זו טעות! התורה לא תתקיים אם לא נחשוב על הזולת, אם לא נדאג שגם השני יקיים.

בשנים האחרונות תנועת התשובה גדלה והולכת, הביקוש גדול, רק תפתח להם את הדלת, הם יבואו. בישיבה ארגנו אכסניה לשבעים אורחים שרוצים לראות את עולם התורה. עשרות אנשים נוספים בקשו לבוא ונדחו מפאת חוסר מקום! הלוואי והיה לנו מקום לכולם. עם ישראל פתוחים לקבל, הם טועמים שבת אחת ונשארים!

באחת השנים השתתף כאן בסליחות יהודי חילוני, שדרן ספורט. הוא נגש אלי לאחר מכן ושאלתי אותו "מאין באת? מה גרם לך להגיע?".

סיפר לי: "אני גר בגבעתיים וכל בני משפחתי כבר היו פה. כל אחד חוזר עם דמעות בעיניים, ואני שואל אותם 'מה קרה? מה ראיתם שם?', והם אומרים לי 'תשמע, אתה חייב לראות את המחזה הזה בעצמך!'.

"'מה אני אראה?', אני לא מבין, 'הנה, יש פה בתי כנסת, ומה יש לראות בסליחות? אומרים סליחות, חטאנו לפניך'... אבל בסוף באתי. כבוד הרב, דע לך, מרגע שנכנסתי לא פסקתי מלבכות, אני מסתכל, שומע ובוכה. עכשיו הבנתי אותם שהם באים אלי בדמעות ואומרים: זה משהו מרגש ומצמרר"...

עם ישראל פתוח לקבל, אם רק נפתח להם פתח לטעום ולראות! אנו נפתח להם פתח והקב"ה יפתח לכולנו שערי רחמים ורצון, שנזכה להשיב אליו עוד בנים אובדים.

לא מאמינים או לא יודעים?

אחד האברכים שלנו, גאון עצום, הגיע לכאן בזכות אהבת חברים.

הם היו כמה חברים מוכשרים, למדו בבית ספר והיו המצטיינים ביותר שם. אחר כך היו קצינים ומפקדים בצבא ואפילו מדריכי קצינים.

אחד מהם שמע דרשה וחזר בתשובה, ושידל חבר נוסף לבוא ולשמוע, בלי התחייבות... הגיע, שמע ונשאר. באותה דרך הם השפיעו על חברים נוספים, עד שנשאר חבר אחד שעדיין לא טעם את מתיקות התורה.

חבר זה הוא המוכשר ביותר מביניהם, אך כמה שדברו אתו הוא לא הסכים. "עזבו אותי, אלה דברים ישנים של ימות מתושלח... מה לנו ולדברים האלה?".

המשיכו החברים להפציר בו, עד שאמרו לו: "שמע, אתה זוכר שפעמים רבות בקשת שנלך למקום פלוני אפילו שלא היה לנו חשק ללכת, אבל כדי שלא לשבור את המילה שלך הלכנו איתך, נכון? מדוע כעת אתה שובר את המילה שלנו? זו חברות?! זו ידידות?! גם אתה צריך לשמוע לבקשתנו. תבוא, תשמע, לא מחייבים אותך כלום, רק תשמע!".

"אתם צודקים", הוא הסכים בשם החברות שלהם, "אני בא, אבל מראש אני אומר לכם שחבל על הזמן שלי, כי אני לא מאמין בזה בכלל...".

הוא הגיע לכאן במוצאי שבת. באותה תקופה הייתי מוסר בכל מוצאי שבת שיעור מעמיק בספר מסילת ישרים, והבחורים היקרים היו יושבים ושומעים. הוא נעמד בפתח ולא הסכים להיכנס בשום פנים ואופן, בטענה שבא רק לשמוע...

וכך עמד והאזין לדברי המסילת ישרים, בתוספת משלים, אגדות ומעשיות, דברים המושכים את הלב. כמעט שעה ארך השיעור, ומשהסתיים - נגשתי אליו למקומו שבפתח, לאחל לו שבוע טוב.

"ברוך הבא, שמעת את השיעור?", התעניינתי.

"כן, שמעתי אבל כל הדברים היפים האלה שהרב אמר אינם נוגעים אלי כלל, כי אין לי בסיס ביהדות, אני לא מאמין בכלל!".

"מה הכוונה שאתה לא מאמין?", שאלתי.

"לא מאמין שקיימים כל הדברים האלה שאתם מדברים עליהם...".

הצבעתי על מדפי הספרים העמוסים שמקיפים את קירות בית המדרש ואמרתי לו: "תראה, יש כאן ספריה של כאלף ספרים, האם למדת אותם? איך אתה אומר שאתה לא מאמין בכל הדברים האלה, כבר קראת את כל הספרים שלנו?".

"מה לי ולספרים האלה?", הוא לא הבין...

"איך אתה יכול לומר לי שאינך מאמין, אם כלל לא ידוע לך מה כתוב בספרים שלנו? אין זה נכון שאתה לא מאמין, אלא אתה לא יודע! אתה לא מכיר את האמונה הזאת! ברגע שתלמד ספר ועוד ספר ותדע על מה דברנו בשיעור, אז תוכל לומר לי אם אתה מאמין לדברים או לא".

הוא חשב על הדברים, ומיד עדכן אותי "יש לי אלף שאלות על כל הדברים שלכם"...

להפתעתו, לא נבהלתי. "תבוא כל יום, אמור לי שתי שאלות, ואני אענה לך עליהן. אי אפשר לענות על כולן על רגל אחת. כדאי שתעלה על הכתב את כל השאלות במחברת, וכך אוכל לעבור עליהן. על חלקן אשיב לך בעצמי, ושאלות שאינני יודע את התשובות עליהן, אשאל את הגדולים ממני בתורה ובחכמה...".

למחרת הוא הגיע, ומני אז עד היום הזה הוא עדיין מעיין בספרים שלנו... אבל כעת הוא כבר בקי בהם ויודע ישר והפוך גמרות, חושן משפט ויורה דעה, בכל תחום! הוא גאון עולם, והבקיאות שלו יחד עם העמקות הן מהמיוחדות ממש.

אחינו התועים רחוקים כל כך, אינם יודעים מושגי יסוד ביהדות. צריך להבין שהבורות שלהם כה גדולה שאי אפשר לומר שהם אינם מאמינים, הם פשוט לא יודעים. אך כשנותנים להם לטעום, להרגיש מעט את אור התורה הם רואים את האמונה בעיניים ואינם מסוגלים להתנתק מהתורה הקדושה.

הגיע לישיבתנו נער צעיר כבן ארבע-עשרה, שמע שיעור וטען: "לא התחברתי". "השאר שבוע נוסף", הצעתי לו, והוא נשאר. בסוף השבוע ציינתי בפניו "אני רואה אותך כל הזמן לומד".

"אכן, אינני יכול להפסיק את הלימוד!".

והדבר מדהים, כיצד קורה שתוך יום יומיים הם מתחברים כל כך?

התשובה היא, שכאשר אדם מעמיק בדברים, הוא מתחבר לקדושה. וזה כוחה של התורה הקדושה שהיא מחברת את הלומד לה' והוא מקבל שפע אלוקי מהעולם העליון המשפיע עליו להתחבר לגמרא.

לא רק צעירים באים לטעום ולשמוע, היו גם אנשים מבוגרים שבאו רק לשיעור בודד, כדי לבדוק, לנסות, ולא יכלו להפסיק. אחד מהם הוא בן למעלה משמונים וכבר אינו בקו הבריאות. לפני מספר שנים לא ידע מילה בגמרא וכעת אינו מוכן ללכת הביתה לישון, "אני חייב ללמוד את הגמרא, לא מסוגל לעזוב", הוא אומר. ראייתו אינה במיטבה והוא יושב עם זכוכית מגדלת ולומד דף אחר דף!

חיבור לשבת קודש

אנו זוכים לראות אותם יהודים שגילו לפתע את המתיקות שבלימוד התורה ועתה קשה להם להיפרד מהגמרא. התורה גורמת להם להרגיש חיבור חזק, רוחני, וכך הם חשים גם בהתחברותם לשבת הקדושה.

לאחר שיהודי מתחבר לשבת הקדושה, גם אם תציע לו עשרה מיליון דולר אם יחלל את השבת – הוא לא יסכים!

לפני כשלושים שנה דברתי על כך בהרצאה בקרית מלאכי, ואמרתי שאדם שיודע את ערך השבת, תן לו מיליון דולר שירים מתג חשמל אחד, והוא יאמר לך "הסתלק מפה! חס וחלילה שאני ארים את המתג! אני יהודי שומר שבת! מחללהו מות יומת!".

בסיום הדרשה נגש אלי אחד המאזינים החילוניים, ואמר לי בהתרסה: "אם הרב יתן לי חמישים שקלים, ארים לו כמה כפתורים...".

במקום תשובה, המשלתי לו משל שמעמיד את הדברים באור נכון: מלך אחד הכריז ברחבי המדינה על תחרות מעניינת: מי שיכול לבוא לאולם מסוים שבארמון ולשבת שם יום שלם בלי לפתוח את העיניים, יזכה בפרס ענק.

אנשים רבים נהרו לשם, וניסו לשמור את עיניהם עצומות. כמובן היו שם מפקחים מטעם המלך העומדים ובודקים זאת היטב.

באולם התרחשו דברים שונים ונשמעו קולות חזקים, פיצוצים, חבטות ונקישות וגם מוזיקה סוערת נשמעה מדי פעם, והקושי לשמור על העיניים עצומות היה קשה מאד.

אנשים הצליחו כמה דקות, חצי שעה או לכל היותר שעה, אך לא מעבר לכך, וכל מי שפקח את עיניו - נפסל ונשלח החוצה.

לפתע הופיע שם אדם עיוור ואמר: "מה הבעיה? אני יכול להישאר יום שלם בעיניים עצומות!".

אמרו לו: "זו לא חכמה! הרי עיניך ממילא אינן רואות. החכמה היא שאדם יכול לראות ואף על פי כן מתגבר על עצמו ולא מסתכל - לו מגיע הפרס!".

פניתי לאותו יהודי והסברתי לו: "אתה, שלא ראית מימיך מהי שבת אמיתית, מעודך לא טעמת את טעמה הערב של השבת, אינך מבין מהו הערך של שבת הקדושה ולכן אינך מרגיש כל בעיה לחלל אותה. אך אם תפקח עיניך ותבין מהי השבת – לא תסכים לחלל את קדושתה!".

לפני שנים רבות ארגנו בבניני האומה כנס גדול. הרב אורי זוהר שליט"א, שהיה אז בעל תשובה כשש או שבע שנים, דיבר בפני אלפי איש.

כאשר נשאל: "האם אינך מתגעגע לנסוע בשבת לים?", הכריז קבל עם ועדה: "אם יבואו עכשיו ויציעו לי את כל ניו יורק, על כל זהבה כספה ונכסיה, עבור חילול שבת קטן - אומר להם: 'בוז! תסתלקו ממני!', ולא אסכים לחלל את השבת!".

כך אמר אורי זוהר, שהיה מספר אחד בתבל בסרטים שלו. כיום הוא תלמיד חכם מופלג, בנגלה ובנסתר, חסידא קדישא ופרישא.

מי שלא טעם את עֲרֵבוּת השבת אינו יודע מה הוא מפסיד, וכשידע – כמה יבכה, כמה יצטער שלא שמר שבת עד היום!

אכפת לי כי אני ערב!

"וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת. כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם".

ההדגשה בפסוק מלמדת אותנו שכל הנשמות שלנו, עמדו שם. כולנו קיבלנו את הברית של הערבות. ולכן, בכל הדורות, ישראל ערבים זה לזה.

מי נקרא "ערב" ומה תפקידו?

ראובן לוקח הלוואה של עשרת אלפים דולר. הוא מתבקש על ידי המלווה להביא ערבים.

הולך ראובן לשמעון וללוי ומחתים אותם על ערבות. מה הכוונה? הם ערבים שהחוב ישולם למלווה. אם ראובן לא ישלם - הם ישיבו את החוב.

ברור ששמעון ולוי לא היו חותמים ערבות לראובן אם לא היו מכירים בו שהוא מתכוון להחזיר את החוב בעצמו, ולכן חשוב להם לראות שראובן יכול לשלם את סכום ההלוואה. אם לוי שומע שראובן מתכנן לעשות עסקה או לקנות סחורה מסוימת שלדעתו לא ירוויח ממנה אלא יפסיד, יגש לראובן ויאמר לו: "שמע לי ואל תקנה סחורה זו, כי לא תרוויח בה, רק תפסיד את כספך".

ישאל ראובן: "וכי מה אכפת לך?".

"מה אכפת לי? אני הערב שלך! אם תפסיד את כספך לא תוכל להחזיר את החוב ואני אאלץ לשלם אותו!".

כשאדם ערב על השני - הוא רוצה שחברו יצליח!

כולנו ערבים לאחינו, ומתוקף תפקידנו אנחנו חייבים לדאוג להצלחת השני ולעשות ככל יכולתנו כדי שלא יכשל. אם הוא לא יצליח למלא את תפקידו יתבעו זאת מאיתנו! אם יכולנו למנוע מחברנו לחטוא ולא עשינו זאת נתבע על כך. 

הערבות בעם ישראל מאחדת את העם ונותנת הרגשה של גוף אחד. כאשר אדם מקבל מכה בראשו, כל איבריו חשים את הכאב. כל יהודי הוא כחלק אחר בגוף אחד ולכן אי אפשר להתעלם מאף יהודי, כמו שלא נזלזל בכאב שיש לנו אפילו בציפורן קטנה...

הנה נוכחנו לראות בהזדמנויות שונות שכאשר יהודי אחד סובל עם ישראל כולו משתתף בסבלו. כמה תפילות וכמה ספרי תהלים ארגנו בעבור יהודי בודד שנשבה אל בין הגויים...

אף כאשר יהודים בארצות רחוקות נאסרו ונידונו למאסר עולם או למוות אכזרי - כל יהודי העולם התפללו לשלומם והשתדלו עבורם ככל יכולתם. עם ישראל מתייחד בערבות מיוחדת זו, שאינה מצויה בשום עם אחר!

כשם שלבנו יוצא אל אח יהודי שסובל, כך גם נחוש בשעה שאדם מישראל חוטא. זה כואב לכולנו! זה אכפת לנו, ולכן נתאמץ למנוע זאת!

אנו ערבים שהם ישמעו על התורה והמצוות, אנו ערבים להשפיע עליהם ולהטעים אותם את מתיקות התורה ואת קדושת השבת, ולדאוג דאגה אמיתית שישובו אל אביהם שבשמים.

(מתוך "משכני אחריך" דברים חלק ב', שיצא לאור בימים אלו).