אשרי העם יודעי תרועה: הכח לעקור את שורשי הרע

שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה (כ"ט, י"ז)

פרשת נצבים נקראת תמיד בסמוך לראש השנה, ויש בה רמז המעורר אותנו למצות התקיעה בשופר, שהיא מעיקרי היום, והוא: אותיות המלה "שופר" הן ראשי תיבות של מילות הפסוק: "שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה", ומכאן שיש כח בתקיעות השופר לעורר אותנו לתשובה ולעקר את הַשָּׁרָשִׁים הרעים המגדלים ראש ולענה ומרבים רשע בעולם.

לכן, כאשר נאזין לקול השופר בעת התקיעות, נשתדל לעקר מתוכנו את שורשי הרע ולעזוב כל חטא או דבר הגורם לחטא.

בראש השנה זוכים אנו לקיים מצוה חשובה ביותר: תקיעת השופר. תכלית התקיעות היא: לעורר את האדם לתקן את דרכיו ולשוב אל ה' - "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו" (עמוס ג', ו').

כך כתב הרמב"ם בהלכות תשובה (פ"ג ה"ד): "אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו כלומר, עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם, וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם. אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם. ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה".

ועל אחד הצדיקים מסופר, שהשופר היה מונח במקום גלוי על שולחנו במשך כל ימי חודש אלול, כדי להזכירו את דברי הרמב"ם ולעוררו לתשובה.

אם אין תוקעים - מריעים

אמרו חז"ל (ראש השנה טז ע"ב): "כל שנה שאין תוקעין לה בתחילתה - מריעין לה בסופה". כאשר האדם שומע תקיעות בראש השנה, הוא מזדעזע מן התקיעות ועל ידי כך מתעורר לשוב בתשובה וללכת בדרך ה', ואז מובטח לו שלא יראה רעה עד סוף השנה.

ויש מפרשים "מריעין" מלשון תרועה. כאשר הקב"ה רוצה לעורר את עם ישראל, הוא מביא עליהם מלחמה, ואז מריעים בתרועות חצוצרה - "וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות" (במדבר י, ט). התרועות הללו נועדו לזעזע ולעורר את בני האדם לתקן את דרכיהם, ובזכות זו הקב"ה יעמוד לימינם ויעזור להם לגבור על אויביהם במלחמה.

ועל כך אמרו: "כל שנה שאין תוקעין לה בתחילתה - מריעין לה בסופה". אם עם ישראל לא התעוררו מתקיעות השופר בראש השנה, הקב"ה יביא עליהם את תרועות המלחמה כדי לעוררם ולזעזע את נשמתם.

אם עם ישראל זכו להתעורר מתקיעות השופר בראש השנה, הקב"ה לא יצטרך להביא עליהם מלחמות. הוא ייתן להם שלום בארצם וחרב לא תעבור בה.

תכלית התקיעות - לעורר את האדם

נאמר בתהלים (פ"ט, ט"ז): "אשרי העם יודעי תרועה ה' באור פניך יהלכון".

מהי המעלה של "יודעי תרועה" שבה משבחים את עם ישראל, הלא גם הגויים יודעים לתקוע?

מבאר הזוהר הקדוש (פנחס רל"א ע"א): לא נאמר "שומעי תרועה" או "תוקעי תרועה" אלא "יודעי תרועה", כלומר עם שבניו יודעים שאין מדובר על עצם הפעולה הטכנית של התקיעה, אלא מבינים את משמעות התקיעות והתרועות, את תפקידן ותכליתן, לעורר אותנו לשפר את מעשינו.

אם התקיעות והתרועות עוברות ליד אוזנו של האדם מבלי שהוא מתייחס למהותן הפנימית - הן מאבדות את חשיבותן ונעשות חסרי ערך.

הגמרא (ראש השנה כח ע"א) אומרת: "התוקע לתוך הבור... אם קול שופר שמע יצא". וכוונת הדברים הפשוטה היא שאדם ששמע את קול התקיעה יצא ידי חובתו. אבל הכוונה העמוקה יותר היא ששמיעת קול שופר היא מלשון "שמע ישראל" (דברים ו', ד'), כלומר התבונן והבן. ומכאן שאם שמע אדם את קול השופר, היינו שהבין את מהות תקיעת השופר - יצא ידי חובה.

תקיעות השופר יש להן שפה משלהן, האדם צריך "להקשיב" להן ולהבין את המסר העולה מהן. ה"תקיעה" הארוכה היא כמו תרועת החצוצרה במלחמה, היא קורעת את הלב. ה"שברים" הם קול יבבה השובר את הלב. קולות ה"תרועה" הם כמו צרורות של ירי המפלח את הלב.

אדם התאונן שיש לו "צרות בצרורות": בעיות בריאות, בשלום בית, בפרנסה, בחינוך הילדים. כמה אפשר לסבול?

אמרתי לו: זו "תרועה"! וה"תרועה" הזו גורמת לו ל"שברים", הוא מייבב ומתייפח בלב שבור.

אך הוספתי וניחמתי אותו, שהוא יזכה ל"תקיעה" - קול ארוך, פשוט. בעזרת ה' הכל יסתדר. אבל בתנאי שיתעורר לפשפש במעשיו ולתקן את דרכיו.

"אזעקת אמת" על יום הדין

תקיעת שופר אינה סדרה של קולות, אלא אזעקת אמת. זו התרעת "צבע אדום" שכאשר היא נשמעת כולם רצים ומתחבאים ותופסים מחסה. בתקיעת השופר אנו נכנסים לעשרת ימי תשובה בהם אנו מתחבאים בתוך נבכי הנפש וחוזרים בתשובה שלמה. "נחפשה דרכינו ונחקרה ונשובה עד ה'" (איכה ג', מ'),"אברח ממך אליך" (מתוך פיוט כתר מלכות).

אדם שנמצא בתוך המקלט ואינו יכול להתעדכן בחדשות, חש בפחד גדול. הוא לא יודע מה קורה, כמה טילים נפלו, האם מישהו נפגע ומהי מידת הנזק.

כך גם עלינו להרגיש בעת תקיעת השופר. בזמן זה נשמעת אזעקה המבשרת על יום הדין, ואין אנו יודעים מה יהיו תוצאות המשפט. אולם בחסד ה' ניתנו לנו משמים עשרה ימים גדולים, שבהם אנו יכולים להשתנות ולהפוך את גזר הדין לטובה. בכוחנו ליירט את כל הטילים, על ידי שנרבה בתפילות מעומק הלב, באמירת סליחות בבכייה ובתחנונים, בשמיעת שיעורי תורה, בקריאת תהילים ותיקוני זוהר הקדוש ובעשיית צדקה וחסד.

ה"חפץ חיים" זצ"ל כותב שלו הייתה כת קטנה וחביבה, קהילה אחת, שאנשיה היו עובדים את ה' באחדות ובלב שלם, מיד היו ישראל נגאלים. ואם עוד לא נגאלנו, סימן שעדיין איננו עובדים את ה' בשלמות.

בראש השנה הכל נידון מחדש

נאמר בפסוק (תהלים פ"א, ד'): "תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו". התקיעות נועדו לעורר את האדם, משום שכל העולם נמצא כעת במצב של "חודש" - הכל חדש, הכל מתחיל מהתחלה.

כעת דנים כל אדם מחדש. מה שהיה עד כה הוא נחלת העבר. אין שום הבטחה לשום דבר. אם הוא עשיר גדול, אין שום ערובה שגם בשנה הזאת הוא ימשיך ליהנות מעושרו. כעת דנים אותו מחדש ומכריעים את דינו. הוא מקבל קצבה חדשה - "ותחתוך קצבה לכל בריותיך". כמה? כפי מה שיכריעו בדינו. שום דבר לא מובטח מראש.

המחשבה הזאת כשלעצמה צריכה לזעזע ולעורר את האדם. אם הוא רוצה שידונו אותו לטובה, עליו להיות ראוי לכך.

היה מהנדס בכיר שפיתח שיטה מיוחדת ליציקת תקרות של בתים ואולמות. השיטה שלו היתה זולה ומהירה, ורבים השתמשו בה. השיטה המיוחדת יצרה לו מוניטין והכניסה לו כסף רב. והנה יום אחד, באחד האולמות, קרסה תקרה שנבנתה בשיטה שלו, ובבת אחת כל עולמו קרס. היו אבדות בנפש, והאשימו אותו ב"גרימת מוות ברשלנות". העמידוהו למשפט והוא קיבל עונש מאסר של כמה שנים.

חברים נטשו אותו והוא נשאר להתמודד לבדו עם גורלו שהתהפך עליו לרעה. בבת אחת הוא נפל מ"איגרא רמה" - מתקרה גבוהה, ל"בירא עמיקתא" של בור הכלא.

איך זה קרה? הכל נגזר עליו בראש השנה. כל מה שהיה לפני כן - התבטל. "תקעו בחודש שופר" - דנו אותו מחדש, והכריעו כפי שהכריעו.

דיבור אל ה' ע"י תקיעות השופר

מה פשר הפעולה של תקיעת השופר? לוקחים קרן של איל, תוקעים לתוכה ובוקעים ממנה קולות רמים. מה זה אמור להיות?

בתקיעות הללו יש "אמירה". אנו באים לפני הקב"ה בשפלות ברך ואומרים לו: נתת לנו חיים, בריאות, מזונות, ילדים, הכל. הכל שלך וממך! אך אנו היינו כפויי טובה, המרינו את פיך ולא הלכנו בדרך שהורית לנו. אנו מתביישים לבוא ולבקש ממך שתסלח לנו ותמשיך לתת לנו את כל צרכינו. זו עזות פנים לעשות זאת!

"אין לנו פה להשיב ולא מצח להרים ראש. מה נאמר לפניך ה' אלקינו. מה נדבר ומה נצטדק".

לכן, במקום לדבר, אנו משתמשים בתקיעות השופר. התוקע הוא שליח שלנו, הוא משמש לנו לפה. במקום דיבור פה, אנחנו מצפצפים לפניך בקרן הזו, ומתחננים שתשמע את הצפצופים שלנו.

הצפצופים אינם קולות סתמיים. בתקיעות טמונים סודות טמירים ונשגבים. יש ספר שלם על סדר התקיעות על פי הקבלה, עם הכוונות ושמות הקודש. תקיעת שופר עם הכוונות נמשכת שעה ארוכה. כל מילה בברכה עם כל הכוונות, כל תקיעה עם כל הכוונות - זו עבודת ה' שלמה (ראה "משכני אחריך" במדבר ח"א עמוד קנ"ח).