"אל תשאירו את היהלום שלכם בחול": שיחת חג מרוממת עם הרבנית משטפנשט

לקראת הימים הנוראים ביקשנו לשוחח עם הרבנית אסתר סלמון משטפנשט, לקבל חיזוק והדרכה. הטלפון הראשון שלי לרבנית מוצא אותה כשהיא בדרכה לרומניה יחד עם קבוצת נשים שטסו לתפילה, על יד קברו של הצדיק הקדוש האדמו"ר הראשון משטפנשט ביאס שברומניה. כבר תשע שנים שהם עורכים במקום הפרשות חלה מרגשות ומיוחדות במינן ביום ההילולא של הצדיק בי"ד כסלו, ואז התנועה ברומניה ערה במיוחד: המונים פוקדים את חלקת הציון הקדוש ששופץ והוקם מחדש על ידי מוסדות שטפנשט.

הנסיעה הנוכחית מפתיעה אותי: אין זה ביארצייט, אלא "סתם" ביום של חול, בחודש הרחמים והסליחות אלול, אך נראה כי השיירות אל ציונו של הצדיק הפכו למצויות, כמו בתקופות עברו בהן יהודים התגוררו ביאס הרומנית בהמוניהם.

קבענו להידבר כשהרבנית תחזור לארץ, אך אופס... שוב הרבנית עסוקה. היא בדרך להפרשת חלה המונית בעיר מודיעין. "נדבר מחר?" אני מהססת, "מחר אהיה בעזרת ה' בבאר שבע".

"אז מתי נוכל לדבר בניחותא?" "רק בדרכים", משיבה לי הרבנית בחיוך שמקרין גם מעבר לשפופרת. לבסוף היא הצליחה לאתר שעה פנויה בין לבין, שוחחנו גם בדרכים, וזכינו לקבל מפיה הארות נפלאות לימים המאירים העומדים לפנינו.

רגע לפני שהתחלתי בשיחה המתואמת, שמעו על כך רעות, שושנה, מיכל, חוה ושרית – כולן נשים יקרות מרחבי הארץ, וביקשו להצטרף אל השיחה, כשבפיהן שאלות מענייני דיומא. הרבנית הטתה אוזן לשאלותיהן כשהיא משיבה ומכוונת במאור פנים.

הצדיק משטפנשט

כוח הרבים

רעות, אם לארבעה קטנטנים, משתפת אותנו בדילמה אימהית ומוכרת:

"ראש השנה מתקרב, ובכל שנה מחדש אני מתלבטת מה כדאי: ברוך ה', כאימא לחמישה ילדים בלי עין הרע, אינני יכולה להתפלל בבית הכנסת את כל תפילות היום הקדוש. עליי לשמור עליהם ולהעסיק אותם. אבל כשהקטן הולך לישון, אני יכולה לבקש מהשכנה לשמור עליהם לרבע שעה, ולצאת לבית הכנסת לתפילה קצרה עם הציבור. האם יש עניין לטרוח בשביל חמש עשרה דקות קצרות של שהות בבית הכנסת? ואולי מוטב שאשאר בבית, בנחת ובלי עול, ואתפלל לבדי?".

הרבנית אסתר סלמון משטפנשט משיבה:

"כל מצווה שנעשית על ידי רבים – כוחה מתעצם ועולה, הרבה מעבר למספר המשתתפים. היא לא רק עולה בכמות, אלא מכפילה את עוצמתה. כל תפילה שנתפלל בציבור - עוצמתה והשפעתה גדולים לאין ערוך מתפילה ביחיד. יש כוח גדול לתפילת הציבור, ולכן כדאי וחשוב לנסות ולזכות, אפילו לזמן קצר, לטעום כוח הרבים וליטול חלק בשותפות הגדולה עם עם ישראל. וכל כך למה? כי ברוב עם הדרת מלך, וקל כביר לא ימאס תפילת רבים. כשאדם בודד מגיע עם תפילתו ובקשותיו - עומדים ובודקים אותו - מה מגיע לו ומה לא מגיע לו חלילה, האם להיענות לתפילתו ועד כמה תפילתו נעשית בכוונה? אבל כשאותו אדם מתאמץ ומצטרף לציבור מישראל המתפללים יחד וממליכים את הקב"ה ביחד, תפילתם עולה יחד כאיש אחד אל המרום - ומיד נפתחים השערים בפני תפילותיהם, והקב"ה מכניס יחד את כל התפילות כולן ומתמלא עליהם רחמים.

"בימים המופלאים האלו, בחודשים אלול ותשרי, אנו מתייצבים יחד לפני הקב"ה: חוזרים יחד בתשובה, מתחננים באמירת הסליחות יחד, שומעים שופר ומקבלים על עצמנו את מלכות שמים בצוותא, צמים יחד ביום כיפור ויוצאים אל החצרות יחד כדי לבנות סוכה. עבודת הימים משותפת לכל עם ישראל, ובתפילה עוד יותר מכל השאר - כוח הרבים משפיע לנו אף על סדר התפילה עצמה - כאשר קדיש וקדושה, י"ג מידות של רחמים ופיוטים שונים נאמרים רק בציבור.

"כוח הציבור הוא מתנה מיוחדת, שמכניסה אותנו בשערי הארמון עם אשרת כניסה קבוצתית... בלי דקדוקים ועיונים בוויזה האישית של כל אחד ואחת. כשאנו עומדים לפני ה' בין הקהל, 'בתוך עמי אנוכי יושבת', נקל לו, יתברך, להשפיע עלינו משפע ברכותיו ביד רחבה, ובשפע לכולנו, גם אם לא מגיע לנו בכוח עבודתנו האישית. השפע יורד משמים על כולם כאחד, בלי שאלות על מידת הזכאות של כל יחיד ויחיד.

"אז נכון, קל לנו לוותר מראש על יציאה לבית הכנסת. הרבה יותר נוח להישאר בבית ולומר 'עד שהילדים יגדלו, חבל לי להתאמץ כל כך וללכת לבית הכנסת לכמה דקות'. אבל זה ממש לא כך. הוא יתברך רואה כל אחת ואחת, גם אם הגיעה לדקות ספורות בלבד. כוח הרבים מתחזק ומתעצם מכל אחד ואחת שמגיעים אל הבית הקדוש, ושפע מיוחד ממרומים יורד אל הציבור המאוחדים בתפילתם".

רעות מבקשת להוסיף ולשאול: "כוח הרבים מתחזק מכל אחת שמגיעה? מי זקוק לי בכלל? ומה אני הקטנה יכולה לתרום לקהל הקדוש? גם אם אטרח ואתאמץ מאד לבוא אל בית הכנסת, לא נראה לי שמישהו יראה אותי ויבחין בי. בית הכנסת עמוס וצפוף, אני נכנסת, מצטנפת בפינה, ולאחר שתמה שעת החסד שלי - חומקת ויוצאת, ואף אחד לא רואה בבואי בצאתי... למי אני חשובה בכלל?"

הרבנית מתרגשת ואומרת בחום: "זו הטענה הכי חזקה של אדון השטן. בדורות האחרונים הוא תופס אותנו בצוואר ורוצה להרוס לנו בכל הכוח, ומה השיטה שלו? מה הדרך שלו לקחת לנו את כל הכוחות וכל היכולות, ולגרום לנו לא לעשות כלום עם עצמנו? פשוט מאוד - הוא משכנע אותנו שלא נאמין בעצמנו. עוצם לנו את העיניים, שלא נדע ולא נחשוב כמה אנו מיוחדות וחשובות, ומבטיח לנו שאנחנו קטנות-קטנות ולא שוות. אף אחד לא מעריך אותנו, אנחנו לא מעריכות את עצמנו, ואם כך, הוא מבטיח לנו, אין שום סיבה שנתאמץ. ואז הוא מאושר, אבל אנחנו עצובות ומפורקות. אנו חייבות לדעת שזו פשוט תחבולה של השטן, ואסור לנו להסכים לזה כלל וכלל".

אוהל הצדיק משטפנשט בגבעתיים

כל אחת ואחת

"אבל באמת", מקשה שושנה, אם לששה בלי עין הרע, "מי אני ומה אני יכולה כבר לעשות? שקועה כל היום במעשים קטנים, שגרתיים, כמעט בלי מחשבה ובלי מעוף. רצה כל היום מהעבודה לבית ומהבישולים לילדים ומהילדים לכביסות, לא נושמת ולא מספיקה שום דבר. שקועה במרוץ של פעולות ומעשים הכי בנאליים, שכל אישה ברחבי העולם רגילה לעשות. אני לא מספיקה לעשות שום דבר מיוחד, גם לו הייתי רוצה. אז במה אוכל להיות גאה ומאושרת?".

"הפעולות היומיומיות האלו שלך - הן בכלל לא קטנות", מבטיחה הרבנית, "האוכל שאישה מבשלת לעצמה, לבעל, או לילדים, הוא לא סתם מולקולות שנכנסות אל הוורידים - הוא אוכל שנכנס להם בנשמה. היא יכולה להפריש חלה - אם מדובר בבצק, היא שומרת על כשרות המזון, היא בודקת שלא יהיו תולעים ונזהרת בבשר וחלב, וגם הסועדים מברכים על האוכל ומקדשים אותו לפני האכילה - וכשהאוכל הפשוט הזה, שהיא 'רק' ערבבה ותיבלה ויצקה ובישלה, נכנס אל גופם ונשמתם ונטמע בהם לתמיד, האוכל הזה שהיא טרחה על הכנתו - הוא נצחי, אינסופי, הוא אוכל של בית. אוכל של אמא. אין אדם בוגר שלא מתגעגע לאוכל של אמא שלו, שאכל כשהיה קטן. זה הרבה מעבר לטעם ולריח הפשטניים - זו הנשמה שאמא שלו הכניסה באוכל. הרצון להשביע אותו, לשמח אותו, לספק לו את צרכיו - זה האוכל של אימא. ועל בישולים כאלו האימא נאנחת וחושבת שזה כלום? זה בנאלי? הרי זו עוצמה שתיכנס לנשמה של האוכלים - אם זה הבעל, אם זה הילדים ואם זה האורח - האוכל הוא ממש לא רק אוכל.

"כאשר אישה יהודייה משקיעה באוכל שהיא מכינה, וכך גם בכל מעשיה בבית - היא טורחת ומשקיעה בדברים שילוו את בני ביתה לתמיד- והפרטים האלו ממש אינם קטנים. היא מעצימה את כל בני ביתה ומופקדת על שלומם ורווחתם הרוחנית והגופנית כאחד. האם זהו תפקיד קטן בעיניכן?".

מי יחמיא לי?

"כשאני עובדת וטורחת, ורגע אחרי ההגשה לשולחן לא נותר מאום בסירים - קצת קשה לזכור את גודל התפקיד. כשאני מכבסת, מגהצת ומקפלת, וחצי יום אחר כך סל הכביסה שוב עולה על גדותיו, מי רואה ומי שם לב כמה טרחתי? וכשמדובר בעבודה יומיומית ושוחקת, אין כמעט מי שזוכר להחמיא ולהעריך את העמל הקבוע, וזה לא קל". נאנחת מיכל.

"אכן", מבינה הרבנית את אנחתה. "מי אמור להחמיא לנו? דרך העולם לומר כי הבעל, הילדים או הבוס הם אלו שאמורים לשבח אותנו ולהעריך את פועלנו, וכולנו מייחלים למחמאות מן החוץ כדי להתקדם ולפעול. אבל במציאות - אם אין אני לי - מי יחמיא לי. אם את לא מודעת לעוצמה שלך, לכוחות שלך, איך תתקדמי וכיצד תפעלי? אדם לא יכול לפעול אם אינו מכיר במעלותיו ובכוחותיו, בכישוריו וגם בחסרונותיו. הוא חייב להכיר את הבסיס ממנו הוא פועל, ורק אז יוכל להגיע רחוק. לא יעזור כמה אנשים יאמרו לך כמה את מיוחדת, ולא יעזור אם תמתיני בציפייה למחמאה הבאה שתבוא וודאי היא זו שתצליח לחלץ אותך מבור הייאוש, כי זה לא יקרה. כל המחמאות שיגידו לנו מבחוץ לא יזניקו אותנו קדימה אם לא נחמיא לעצמנו. אם לא נאמין בעצמנו. הסוד האמתי הוא כי עלינו להחמיא לעצמנו ולהכיר במעלותינו - בלי לחכות שאחרים יעשו זאת בשבילנו".

"את בטוחה שלכל אחת ואחת יש מעלות?", מהססת חוה, אם לשניים, "והרי לא כולן התברכו בכישרונות יוצאי דופן ובהצלחות רבות רושם. יש הרבה נשים פשוטות, כמוני, שלא בולטות בשום דבר מיוחד, ולא מרגישות שיש על מה להעריך אותן. לא כולן גיבורות על וסופר וומניות".

"כל אישה מישראל היא יהלום אמתי, שהקב"ה ברא באופן אישי ומושגח. כל אחת מאיתנו היא יציר כפיו של הבורא, והוא נפח בנו נשמה טהורה וזכה, חלק אלוק ממעל. זו המעלה הכי עצומה שלנו, שאף אחד לא יכול לערער עליה. זו המחמאה האמתית, הפנימית, ששייכת לכל אחת מאתנו. רק היצר הרע, בזדון לב, משכיח מאיתנו את העובדה היקרה הזו. ההלקאה העצמית היא מחלת הדור, ואין אחת שלא לוקה בה. בנות לא מעזות לאפות מתכון חדש - לא בגלל העובדה שהן לא יכולות, אלא מפני שהן לא מאמינות בעצמן. נשים חוששות לקבל על עצמן דברים גדולים - מרוב החשש וחוסר האמון שמא לא יצליחו. כל כך הרבה הצלחות נמנעות מאיתנו רק בגלל הפחד מהכישלון והמחשבה שאנו לא יכולות.

"וזה עצוב. כי יהלום שלא יודעים לזהות את יופיו וערכו - יישאר מוטל בחול, ועלול לטבוע שם, בינות לגרגרים. אל תשאירו את היהלום שלכן בחול. בכל בוקר, כשאת קמה - עצרי לרגע ואמרי בכוונה: 'אלוקי, נשמה שנתת בי - טהורה היא'. ה' נתן לנו נשמה מדהימה, עם אינסוף יכולות. היא טהורה וזכה, ובכל בוקר אנו מקבלות אותה חדשה וברה. אנו חייבות להכיר בה, בעוצמה של הנשמה המדהימה הזו שקבלנו, להודות עליה ולהשתמש בה בשמחה ובהתרגשות. עם כזו נשמה עצומה - אנחנו יכולות ומסוגלות הכול. רק שלא נשכח איזו מתנה קבלנו בבוקר".

קבר הצדיק משטפנשט

על קבלה והערכה

"לכבוד ימי אלול ועשרת ימי תשובה, רבות מאיתנו מחפשות קבלה קטנה אך חשובה. מה הרבנית ממליצה לנו לקבל על עצמנו בימים הנוראים העומדים ממש לפתחנו?", מבקשת שרית הכוונה אישית.

"כדאי לכל אחת מאיתנו לפתוח את היום במחשבה פשוטה ומרוממת על הנשמה הטהורה שקבלנו. כן, הדברים הנ"ל אמורים גם ובעיקר לימי הרחמים והרצון בהם כולנו שואפות להתעלות ולעלות. והרי כיצד נעלה? כיצד נתקדם ונפעל ונחזור בתשובה ונקבל על עצמנו עוד ועוד? כיצד נעשה את כל זה בלי לדעת היכן אנו מצויות כעת? מי אנחנו, מה אנו יכולות לעשות ולאן אנחנו שואפות להגיע? הבסיס הראשוני לכל התקדמות - הוא הערכה עצמית. וכשנזכור איזו נשמה מופלאה קיבלנו, יקל עלינו לשמוח בעבודתנו, יקל עלינו לרצות ולהתקדם בכל תחום - ומתוך שמחה, אהבה, אמונה. לא לקבל על עצמי קבלות של לחץ ופחד, אלא קבלות של אמון בעצמי ויכולת עצומה לגדול. לחיות עם שמחה ואמון בכוחותינו, ולחשוב כיצד לתקן את חסרונותינו - כי הרי אנו גדולות. יכולות. מסוגלות.

"ועם אותו כוח פנימי שמח, נזכור למלא גם את סביבותינו - להחמיא לעצמנו, וגם לבני ביתנו. להעצים גם אותם, להאמין בהם ולהשפיע על כולם גם יחד משפע טוב ושמחה, כי לכולנו יש נשמה אלוקית ומופלאה. אישה שמאמינה בעצמה – תוכל להעצים גם את הבעל, את הילדים ואת כל סובביה. לתת להם כנפיים שימריאו אף הן למעלה, קדימה וגבוה. כמה שמחה ואושר היא תוכל להשפיע על כולם. וכשהיא מחייכת חיוך אחד - החיוך חוזר אליה כמו עשר מראות, ומחזק אותה כפליים. כשהיא חזקה בעצמה - היא יכולה לחזק בית שלם ולהחזיק גם את כל אלו שסביבה. איזה כוח עצום ניתן לנו, הנשים.

"הימים הגדולים האלו של אלול ועשרת ימי תשובה קוראים לנו לגלות את נשמתנו הטהורה, להתחבר אליה, ועם הכוח שהיא מעניקה לנו בעצם הימצאה - לחבור אל כל כלל ישראל. כל אחד יעשה את עבודתו האישית, ויחד נבוא לפני האלוקים ויכופר לנו בכוח הרבים ובכוח האחדות הציבורית".

אני מבקשת מהרבנית שתברך את כל הקוראים לקראת ראש השנה שבפתח, והיא נענית באהבה:

"בפרוס עלינו שנת התש"פ, נאחל לכולם שזו ת'הא ש'נת פ'דות לכולנו, ות'הא ש'נת פ'רנסה, אמן. בזכות ובכח זיכוי הרבים העצום שזכינו לו, אני מאחלת לכם כתיבה וחתימה טובה. וזכותו של הצדיק משטפנשט שהיה כל כולו ישועות וניסים תמליץ יושר על כולכם לבני חיי ומזוני רויחי וסייעתא דשמיא אמן".