איה קרמרמן: "אל תבקשו סובארו. אלה ימי רצון. לכו ישר על המרצדס"

לפני עשר שנים בעלי חזר מאומן אומן ראש השנה עם בדיחה שעדיין רצה בבית. איש אחד (לא משנה מאיזו עדה) מוצא מנורת קסמים, משפשף אותה ויוצא ג'יני שנותן לו שלוש משאלות. סבבה, אומר האיש. משאלה ראשונה - סובארו. יש לך. משאלה שנייה - סובארו. קיבלת. משאלה שלישית - סובארו. אומר לו הג'יני: סבבה. אבל מה תעשה עם שלוש סובארו? צחק עליו האיש: מה אתה, גנוב? מוכר את שלושתן וקונה מרצדס מהניילונים.

"אני לא צריכה לשאול אם זיו טס לאומן, נכון? אז איפה את בראש השנה?", שאלה אותי חברה. "אני אצל אפרת. כמו כל שנה". או כמו שהגדולה היטיבה לפרשן: אמא, יש לנו שני בתים. אחד לראש השנה והשני לשאר השנה. "איפה אתם? בבית?" שאלתי. "לא, לקחנו דירה בירושלים". "וואו, איזה כיף לכם. זכית, כמה מרגש ראש השנה בירושלים", נפלט לי בלי לחשוב. אינסטינקט דקדושה. האמת, וכדאי להתוודות לפני ראש השנה, הרגשתי מין צביטה בבטן. איזה כיף לה. איזו התעלות רוחנית. איזו התחדשות. להשאיר הכול מאחור ולחוות נקי את ראש השנה. ועוד בעיר הקודש. נשמע כמו קסם.

חידוש בלי ריגוש

ואז תפסתי כמה חסר היגיון האינסטינקט שלי. הלו? אני גרה בירושלים. בוקר טוב לי. יש לי את הקדושה הזאת כל יום. אפילו שאני עדיין לא פנויה להכיל אותה, אני יודעת שהיא שם. אני מתחילה להרגיש אותה, מדגדגת לי שאבוא לטבול בה. אז למה בכל זאת הלב נצבט לי? ההתחדשות וההתרגשות שהחברה שלי תעבור עוררו בתוכי את הרצון הפנימי להתחדש וגרמו לי לקנאת סופרים. שוב חוסר היגיון שמצריך התבוננות. הרי בחודש וחצי האחרון כל מה שעובר עלי זה חדש-התחדשות-מתחדשת אחד גדול. הכול חדש. בית, מוסדות לימוד לילדים, מכבסה, שוק, בית כנסת. ולמרות זאת, זה לא מרגיש חדש ומתחדש. בכלל. אין את הריגוש שתמיד מתלווה להתחדשות. כרגע זה מרגיש כמו פלונטר מלא אתגרים.

כשאנחנו קונים משהו חדש, לדוגמה אוטו, אנחנו לא רק קונים מוצר שיביא אותנו ממקום א' למקום ב'. אנחנו קונים ומצפים לחוויה שלמה. ההתלבטויות המתוקות של הבחירה. לשבת במזגן בסוכנות המכוניות ולקבל שירות אדיב. עקצוצי השמחה. הריח של אוטו חדש כשפותחים את הדלת. הניקיון המצוחצח שלעולם לא יישנה במחוזותינו, כי עוד שנייה הילדים ייכנסו. הניילונים שעוטפים את המושבים. כל אלו כלולים במחיר. חוויה שלמה שלא תתרחש במלואה אם נקנה אוטו יד שנייה. אולי באמת הגיע הזמן שמישהו ימציא בושם בריח "חדש מהניילונים".

כאן מתחיל חלק ב' בחוויית הקנייה. אם אחרי שבוע יתחמם המנוע ונצטרך לעצור בשוליים של כביש 1, זה יבאס לנו את הכול. כי בפנטזיה שלנו, בהסכם הבלתי פורמלי של התחלה חדשה, לחכות לגרר זה לא חלק מהעסקה. כשקונים משהו חדש, על החדש הזה מוטלת האחריות לבוא נטול בעיות, מפנק ומרגש. חלק מהעסקה זה להיות, לפרק זמן מסוים, בירח דבש. קצת מחוץ לבעיות העולם הזה. שהבגד לא ייפרם, שסוליית הנעל לא תתפרק, שהאוטו לא ייתקע. בכל זאת השקענו את האקסטרה מייל בשביל שזה לא יקרה, בשביל השקט הנפשי, בשביל ירח הדבש.

שנה מהניילונים

זה בול הרצון והפנטזיה שלנו לגבי השנה החדשה. אנחנו מפנטזים שהשנה החדשה תהיה חדשה מהניילונים. כולל הריח. אנחנו אפילו מאחלים זה לזה "תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה". איפשהו בלב אנחנו מצפים ומייחלים שכל צרות ובעיות העולם יישארו מאחור, בשנה שאך תמה. שהשנה החדשה לא תתיר להן לעבור בשערה. ''מצטערת, צרות, כאן עוברים רק דברים חיוביים. אתן תצטרכו להישאר מאחור. שלום ולא להתראות". כשאנחנו עומדים בפתח שנה חדשה, התקווה והרצון שלנו הם להתחדש. מכל הבחינות. שתהיה עלינו המתקת הדינים. שבתקופה הבאה עלינו לטובה נחווה עולם נטול בעיות, חדש ממש. אנחנו מתפללים ששפע טרי וטהור יירד עלינו מכור רחמנותו של השם יתברך וישטוף את חיינו כמו טל רענן.

ההתנהגות שלנו מושפעת ישירות מזה הרצון. אנחנו מתרגשים לומר כל ברכה. את הסימנים אנחנו אומרים בקול ובאמונה ענקית שאם רק נאמר אותם בכוונה, אכן ייקרע רוע גזר דיננו וייקראו זכויותינו. שנהיה לראש ולא לזנב. ברכת המזון הראשונה של השנה נאמרת בדמעות של התרגשות. "אשר יצר" מזרים עלינו שפע חדש של בריאות טובה. בראש השנה אנחנו עומדים בידיים פרושות אל על, מאמינים באמונה שלמה שמהיום הכול יהיה אחרת. צ'אקרת האמונה שלנו נפתחת ומתפזרת בתוכנו. מהיום הכול אפשרי, אין סוף טוב ברוך הוא.

הבעיה היא שיום אחרי כן, אנחנו חוזרים לעולם. לאותה עבודה ולאותם פקקים בלתי נסבלים בדרך. לאותם אנשים, נחמדים או פחות. לאותו אוטו שזקוק דחוף לטיפול פלוס שטיפה. העולם מחזיר אותנו למציאות שבהסתרה, מחזיר אותנו להתחממות המנוע על כביש 1. וברגע אחד מתנפצת לנו הפנטזיה שהכול חדש. איזה חדש? כלום לא השתנה. זו הייתה סתם אחיזת עיניים, אשליה שהשליתי את עצמי.

אבל זו לא רק אשליה. אכן ירד שפע חדש, כי הימים האלה הם ימי רצון. למה הם נקראים כך? כי רצון השם השתנה. הוא רצה להוריד את השפע האולטימטיבי, את לוחות הברית, ואנחנו בצמצום האמונה חטאנו, נפלנו. "הניחו לי", הוא ביקש. משה רבנו לא עצר ולא הניח. הוא התחנן, התפלל וביקש עד שהפך את רצון השם. זה מה שקרה בימים האלה בזמן ההוא. לכאן מקושר ישירות רצון ההתחדשות שלנו. להתחדשות ושינוי רצונו של אב הרחמן. שם, בעולם הרצונות, הכול אחד. שלמות, קדושה, שפע ואהבה. רק אם נזכור את ההרגשה הזאת, נאמין ונתמיד ברצון ההתחדשות והדבקות ההדדית, המשותפים לנו ולו יתברך, נוכל לעמוד איתנים מול מציאות ההסתרה. השנה החדשה אכן חדשה מהניילון. השאלה היא האם אנחנו מצליחים לראות את זה גם כשהאוטו עושה קולות לא אלגנטיים בעליות של הקסטל.

תעשו טובה, אל תבקשו סובארו. אלה ימי רצון. לכו מלכתחילה על מרצדס.

תחל שנה וברכותיה, תכלה שנה וקללותיה. ושנאמין בזה. שנה מתוקה לכולנו.

ריבועי שוקולד, תמרים ושקדים

קינוח פחות שגרתי. עשר דקות עבודה, כולל שטיפת כלים. כשגרתי בארצות הברית הייתי מאוהבת בבצק עוגיות שקונים בגליל בסופר והייתי אוכלת אותו בלי סוף. בצק עוגיות לא אפוי. אין יותר יאמי מזה. זו הגרסה הטבעית והבריאה לזוועה ההיא.

אפשר להחליף את הטחינה או חמאת השקדים בחמאת בוטנים (הטחינה נותנת טעם חלוותי). אפשר להמיר את הדבש במייפל טהור אם רוצים קינוח טבעוני.

החומרים:

לשכבת הבסיס - בצק עוגיות לא אפוי: 1 כוס קוואקר / 1 כוס שקדים טחונים / חצי כוס טחינה / חצי כוס שקדיה (חמאת שקדים) / ¾ כוס דבש או מייפל טבעי / 1 כפית תמצית וניל

לשכבה השנייה - מוס שוקולד תמרים: 10 תמרים מגולענים / 3 כפות מדידה קקאו / ¾ כוס חלב שקדים או חלב אגוזי לוז / 200 גרם שוקולד מריר / תבנית מלבנית 20 על 28 סנטימטרים.

אופן ההכנה:

טוחנים את הקוואקר עד לקבלת אבקה דקה / מערבבים בקערה את מרכיבי השכבה התחתונה / מרפדים תבנית בנייר אפייה ומשטחים (הכי קל עם הידיים) את בצק העוגיות לשכבה שווה. מקפיאים לחצי שעה / במעבד מזון, בבלנדר או בנינג׳ה טוחנים את התמרים עם הקקאו וחלב השקדים / ממיסים את השוקולד ומוסיפים אותו לתמרים הטחונים. טוחנים הכול יחד / שופכים את מוס השוקולד על שכבת הבצק המקוררת ומיישרים לשכבה אחידה / מחזירים למקרר עד קירור מלא / חותכים לקוביות לפי הגודל הרצוי. אם רוצים שהקוביות יהיו קשיחות יותר, אפשר להקפיא ולהוציא כמה דקות לפני ההגשה.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "בשבע".