ניצולת הפיגוע: ״בניסי ניסים נשארתי בחיים״

היום בו התהפכו חייה של יעל חדד (לבית שוחט) היה באיסרו חג שבועות תשנ"ד (17 במאי 1994 למניינם). יעל הייתה בדרכה עם אמה מרגלית רות שוחט הי"ד מגוש קטיף לירושלים, לאחר ששהו יחד עם קבוצת משפחות מחברון וקריית ארבע ב'מדרשת גוש קטיף' בחג.

מרגלית רות נהגה ברכב ולצידה ישב רפאל אפרים יאירי הי"ד - מכר של המשפחה. רפאל, שהה גם כן עם משפחתו בגוש קטיף באותו חג וביקש להצטרף למרגלית ויעל כדי להגיע לעבודתו.

שני אחיה הצעירים של יעל – שאול (אז בן 19) ונעמי (אז בת 16) לא היו באותו חג בגוש קטיף. לפי התכנית היו אמורות מרגלית רות ויעל לפגוש אותם עוד באותו בוקר, אלא שהרכב בו נסעו מעולם לא הגיע ליעדו, הוא הפך למטרת ירי של מחבלים.

יעל ומשפחתה בימים שלפני הפיגוע

יעל ומשפחתה בימים שלפני הפיגוע

פצועה אנוש

מרגלית רות ושלושת ילדיה היו אז עולים חדשים - פחות משלוש שנים אחרי עלייתם לארץ מהולנד. מרגלית רות הגיעה לארץ כשהיא חדורת שליחות ובטוחה: "ארץ ישראל היא המקום המרכזי של יהודים מכל העולם, כאן ואיתם אנחנו רוצים לחיות".

"אמא עבדה בהולנד כעובדת סוציאלית בבית אבות יהודי", מספרת בתה יעל, "וכאשר היא שמעה את סיפורי החיים של הקשישים, היא אמרה לנו תמיד: 'על אף, שאני אם חד הורית עם שלושה ילדים, ועל אף שאני לא בטוחה שאצליח להתאקלם בארץ, אני לא רוצה לסיים את חיי כמו הקשישים כאן ולהגיד לעצמי, שאף פעם לא ניסיתי אפילו לעלות לארץ. אנסה שנה אחת, ואם לא יהיה מוצלח – נשוב להולנד'".

יעל גם מוסיפה: "כשהגענו לארץ אמא אמרה: 'אנו חיים את ההיסטוריה, תפקחו עיניים ותראו איך מתגשמת נבואת הגאולה מול עינינו - עם ישראל חוזר לארצו, עולים מרוסיה ומכל העולם מגיעים לארץ. זה מדהים'. אמא תמיד התרגשה מהמחשבה על כך".

את זוכרת את רגעי הפיגוע?

"אני לא זוכרת את הפיגוע עצמו, אבל זוכרת היטב את מה שהיה לפני כן. הדרך מגוש קטיף עד למקום הפיגוע הייתה מיוחדת. אמא הסבה את תשומת ליבנו לשדות החיטה הפורחים בצידי הדרך וציינה שזה ממש כמו שדות השיבולים המתוארים במגילת רות, הרי היה זה איסרו חג שבעות. היא גם דיברה על כך, שהיהודים לא מספיק עובדי אדמה ולכן אולי פחות קשורים אליה. 'לא די לגור על אדמת הארץ, צריך גם לעבוד אותה', היא אמרה. היא חששה שאם הקשר בין העם לארץ לא יהיה הדוק, יוותרו ביתר קלות על האדמות. צריך לזכור שבאותה תקופה היו הסכמי אוסלו, וזה היה הנושא המדובר ביותר.

"רפאל יאירי זיכרונו לברכה, המכר שלנו, שישב על יד אמא, סיפר בדרך את סיפור חייו, על כך שסבא שלו היה יהודי והוא התגייר וכל התהליכים שהיו סביב זה. בשלב מסוים של הנסיעה אמא עצרה בכפר ערבי על יד מוסך וביקשה מאחד העובדים, שידריך אותה איך להגיע לקריית ארבע. הוא הראה לה את הדרך ואמא אמרה לנו: 'אתם רואים שאפשר לחיות איתם יחד בארץ הזאת?' אני כמעט בטוחה שזה היה המשפט האחרון שלה, לפני שנרצחה". אומרת יעל.

הפיגוע התרחש בעודם בכביש 60 בסמוך ליישוב בית חג"יי. המחבלים פתחו בירי על הרכב ולאחר מכן נמלטו מהמקום. את הפרטים הבאים מספרת יעל על סמך מה ששמעה מתושבי היישוב לאחר הפיגוע וממאמרים בעיתון: "תושבי בית חג״י סיפרו לי שערבי שעבד ביישוב הבחין בפיגוע ודיווח על כך בפאניקה גדולה לשומר שבכניסה ליישוב. תושב המקום שהיה באותו רגע ברכבו בדרכו אל מחוץ ליישוב, עצר ושמע את דברי הערבי. הוא נסע החוצה, עצר ליד מקום הפיגוע והזעיק עזרה. אנשי צוות החירום של בית חג״י  יצאו מיד אל הרכב המנוקב בכדורי ירי והגיעה לשם גם פלוגת צנחנים ושני רופאים במילואים. החיילים חששו לפתוח את הדלתות של הרכב. הם היו למודי לקח ממלחמת לבנון ופחדו שברגע שיפתחו את הרכב הוא יתפוצץ. תושבי בית חג״י פחתו את הדלתות, הם ראו את אמא שלי ואת רפאל יאירי שכבר היו ללא רוח חיים. אחד מרופאי המילואים שקבע את מותם היה רופא המשפחה שלנו מכפר אדומים. אני ישבתי בספסל האחורי והייתי פגועה באורח אנוש. סיפרו לי, שאחד החיילים התעלף כשראה אותי".

למעשה, עד היום לא ברור ליעל מה בדיוק היה שם ברגעי הפיגוע. "אני יודעת שהרכב חנה היטב בצד הדרך ולא התגלגל. האם אמא הספיקה לעצור, או שהרכב התגלגל לצד הכביש ונעצר בעצמו לאחר הירי? אני לא יודעת".

איך לבסוף הצילו את חייך?

"ראו שמצבי מתדרדר במהירות והזעיקו מסוק כדי להטיס אותי לבית החולים, אך האזור הוא הררי ולכן למסוק לא הייתה אפשרות לנחות. תושב של בית חג"יי הציע שהמסוק ינחת במגרש הכדורסל ביישוב וזה הציל את חיי. צוותי ההצלה הכניסו לי צינור אוויר דרך הגרון (airway) והטיסו אותי במצב קשה מאוד ובהכרה מעורפלת לבית החולים".

יעל עם ילדיה

יעל עם ילדיה

"באשר תמותי אמות ושם אקבר"

יעל מספרת בהתרגשות: "על המצבה של אמא, 'מרגלית רות' שהגיעה ממשפחת אנוסים ועברה תהליך של גיור בו קיבלה על עצמה עול מלכות שמיים, כתובים שני פסוקים ממגילת רות (פרק א׳ פסוק ט״ז, י״ז): '...כי אל אשר תלכי אלך....עמך עמי ואלוקיך אלוקיי. באשר תמותי אמות ושם אקבר...' אחי הוא זה שבחר את הפסוקים הללו. עד היום אני אסירת תודה לו על כך. בכלל, הצירוף של פיגוע באסרו חג שבועות בו נרצחה אמי הוא לא פחות ממצמרר".

על עצמה היא מספרת: ״בפיגוע נפגעתי בראש ובכתף, לפחות כדור ירי אחד עבר דרך הראש, כדור ירי זה נכנס לפנים מתחת לעין הימנית ויצא מהלחי השמאלית. נוצר נזק כמעט בכל חלקי הראש כולל המוח. לדוגמה: יש לי עד היום פתח בחלל הפה בין האף לפה. אמנם שיחזרו חלק מהפנים שלי מיד לאחר הפיגוע, חיברו למשל את הלסת והחזירו כמה שיניים למקום, אבל בצד שמאל למעלה אין לי בכלל שיניים..."

כשבועיים שכבה יעל בבית החולים כשהיא מורדמת ומצבה יודע עליות ומורדות. מידי פעם העירו אותה הרופאים ונתנו לה לנשום מעט בכוחות עצמה, כדי "שלא תשכח לנשום באופן עצמאי".

"לא הבנתי מה בדיוק קרה, אבל דבר אחד היה ברור לי״, אומרת יעל ״כבר מהרגע הראשון בו שבתי להכרה ידעתי שאמא אינה בחיים. לא היה לי ספק בכך. לא היו צריכים לספר לי, פשוט ידעתי.

"בתחילה לא יכולתי לדבר בגלל מכשיר ההנשמה וגם לא ראיתי כלום, בשל הפגיעה בעיניים ובעצמות סביב העיניים.  כאשר חברים ומכרים באו לבקר אותי ושוחחו אתי, הם דיברו ואני הייתי עונה להם בכתב, בעיניים עצומות".

באותו זמן היא לא הבינה את חומרת מצבה וגם לא הייתה מודעת לכך שפניה נהרסו לגמרי. הרופא היחיד שהיה לו די אומץ לשחזר את פניה היה פרופ' רפאל זלצר. הוא עשה זאת שבועיים  אחרי הפיגוע, לאחר שנפיחות הראש פחתה קצת. "בניתוח שחזרו לי את הצורה של העצמות סביב העיניים, הגבות והאף", היא מפרטת, "בשל הירי הפנים שלי היו 'פאזל של הרבה מאוד חתיכות עצם, שחלקן היו ועדיין חסרות. פרופסור זלצר עשה עבודה נפלאה, אבל עדיין הרופאים הכינו את אחיי ומכריי שייקח זמן עד שאשוב לתפקוד. למרבה הפלא, כשהתעוררתי לאחר הניתוח ביקשתי לשבת ופקחתי עיניים. מיד אחר כך הרגשתי שרגליי 'מבקשות' ללכת. אז קמתי ונעמדתי וכולם היו בהלם. כך צעדתי כמה צעדים מהמיטה למסדרון ובחזרה. אני חושבת שאז הייתה הפעם הראשונה לאחר הפיגוע בה הרגשתי ניצחון. מהר מאוד הוציאו אותי ממחלקת טיפול נמרץ והעבירו אותי למחלקת נוירולוגיה ומצבי השתפר מיום ליום".

באחד מימי האשפוז החליטה יעל לאזור אומץ וללכת לבד להתפנות. "נטלתי ידיים בכיור הסמוך למיטה שמעליו הייתה מראה וכשהבטתי בה חשכו עיניי – גיליתי שם מישהי בלתי מוכרת שהתבוננה בי במבט מבועת. זו הייתה הפעם הראשונה בה הכרתי את דמותי החדשה. אין לי מילים כדי לתאר את ההלם הגדול ואת הכאב".

לא הכינו אותך לכך?

״כן ולא", היא אומרת, "לפני שאענה הייתי רוצה לציין שחשוב שלאחר שפצוע מתעורר הצוות יבקש מאחד הקרובים לבוא בהקדם האפשרי, כדי לא לפספס את הרגע של השאלות הקריטיות ביותר. אני בעד ליווי של עובדת סוציאלית, זה טוב ונכון, אבל אני מאמינה שעדיף לשמוע את המילים הקשות מאדם קרוב. במקרה שלי יש לי זיכרונות מהימים הראשונים לאחר הפיגוע. שכבתי במיטה ואחותי נתנה תיאור של הראש שלי. עוד לא  יכולתי לפקוח את עיניי. שאלו אם אני מסכימה שיצלמו אותי כדי שאוכל לראות את התמונה מאוחר יותר. לא הסכמתי וכיבדו את רצוני. יום אחד פרופסור זלצר אמר לי: 'את רואה את השן הזאת? מצאתי אותה ליד האוזן שלך. זה נס גדול, ששלוש שיניים קדמיות עדיין קיימות בפה ויש להן שורשים יפים ועמוקים'. אבל לא היה מי שבאמת הכין אותי למראה החדש שלי ולפנים שהושחתו".

עליות וירידות

כחודש לאחר הפיגוע העבירו את יעל למחלקת עיניים. מלכתחילה היה זה צעד חשוב, כי בעקבות הפיגוע העיניים שלה נפצעו ועין אחת אפילו התעוורה. אולם ככל הנראה היא נדבקה שם מווירוס בעין והדבר גרם להתדרדרות גדולה במצבה של העין בה היא עדיין ראתה.

"פתאום כמעט לא ראיתי ולא הצלחתי לקרוא", היא מספרת, "המון רופאים בכירים בדקו אותי ובשלב מסוים הרימו ידיים. באותו זמן הגיע רופא צעיר והוא עמד על כך שאשתחרר מבית החולים בהקדם האפשרי, שכן לדבריו הסכנה שבשהייה בבית החולים יותר גדולה מהתועלת. כך עזבתי את בית החולים ועברתי להתגורר זמנית אצל משפחה צדיקה בקריית משה בירושלים. הבת שלהם המליצה לי על רופא עיניים בכיר, שעד היום הוא הרופא שלי. הוא היה מוכן להמשיך בטיפול, אך למרות זאת הרגשתי שמצב העין מתדרדר. באחד הימים הציעה אם המשפחה לקחת אותי להתברך אצל הרב מרדכי אליהו זצ"ל. בדרכי אליו היא אחזה בידי, כי לא ראיתי את הדרך והייתי עלולה ליפול. הרב נתן את ברכתו והלא יאומן קרה - כשירדנו בחזרה מהדירה, עוד בהיותנו בתוך הבניין, יכולתי לראות את המדרגות ואמרתי שאינני כבר זקוקה שיחזיקו בידיי וינחו אותי - ניסי ניסים".

בעקבות הפיגוע חשה יעל רצון חזק להמשיך לחיות ולא לשנות תכניות במסלול חייה. זה הוביל לכך שמספר חודשים לאחר מכן היא כבר חזרה  ללימודיה האקדמיים - אמנם לכמה שעות שבועיות בלבד אך לבסוף הצליחה לסיים אותם. גם פיעם בה הרצון להתחתן ולהקים בית. "לאורך כל הדרך, גם ברגעים הכי קשים ומרים, התפללתי שאזכה להתחתן", היא מספרת. "זו הייתה השגחה פרטית מדהימה, כאשר קיבלתי באחד הימים שאחרי הפיגוע מכתב ממישהו שהיה חבר כיתה של אבי בבית הספר היהודי בהולנד. נוצרו קשרים ביני לבין משפחתו ואף התארחתי אצלם יחד עם אחי ואחותי. בתם של אותם חברים עבדה באותה תקופה במשרד החוץ, שם עבד בחור, שנראה היה לה שיוכל להתאים לי והיא הפגישה בינינו. בפגישה הראשונה שלנו שוחחנו כמובן על הפיגוע, ונדהמתי כשהוא אמר שהוא זוכר את הפיגוע היטב, כי אחיו היה מאלו שהקימו את היישוב בית חג"יי. הסתבר שמי שלימים הפך להיות גיסי הוא זה שהקים את היישוב ממנו הגיעו האנשים שהצילו את חיי. זו הייתה מעין סגירת מעגל".

דווקא בתקופה המאושרת ביותר בחייה, תקופת החתונה, מעידה יעל שהיא חשה בחסרון אימה יותר מאי פעם. "הייתי צריכה לקבל כל כך הרבה החלטות וחסרה לי הדמות הקרובה, שתוכל לייעץ לי ולהקשיב לי. הייתה לנו אמא נהדרת, בדרך שלה היא ניסתה להפוך אותנו לעצמאים. ההמלצות הנבונות שלה חסרות לי מאוד".

עם הפנים הלאה

יעל ובעלה הקימו בית וזכו למשפחה ברוכה ומקסימה. "אני תמיד טוענת, שילדינו, הם גם הילדים של גיסי וגיסתי, בבית חג״י,  שהרי בזכות היישוב שהקימו הייתה התחלה להצלת חיי", מתרגשת יעל.  "הפיגוע הפך לחלק מחיי, אבל אני לא רוצה לומר: 'קרה לי אסון', היא מדגישה, אני רוצה להגיד: 'השם, תודה שנשארתי בחיים ושאתה ממשיך ללוות אותי בכל צעד. תמיד אשתדל ללכת בדרכיך'".

מה ילדייך אומרים על מצבך?

"ביום יום ילדי צריכים לעזור בבית יותר מילדים רגילים, יש לי פחות כוחות ואני חולה לעתים קרובות. זה קשה להם. אנחנו גם לא מקבלים תמיכה מארגונים המסייעים לנפגעי טרור, כי הפיגוע התרחש לפני שנת 2000. אני מדברת עם ילדיי בפתיחות על הפיגוע ועל כל מה שקרה בעקבותיו. בנוסף לקושי הרגשי שלהם בנושא, קשה להם עם העובדה, שאין להם סבתא. גם את הסבתא מהצד של בעלי הילדים הקטנים לא זכו להכיר וזהו הפסד גדול עבורם".  

ומה את עונה?

"יש לי תשובה ניצחת. התגובה שלי היא תמיד: 'אני אהיה בעזרת ה' סבתא לנכדים שלכם'. הלוואי שאזכה".