במחשבה תחילה לפרשת וילך: מי רוצה שיקראו את הקללות בקול?

"אתה יכול בבקשה לשים עין על הארנק והטלפון שלי לכמה דקות?", ביקש מתרחץ מהאדם שישב לידו על החוף. "אני רוצה להיכנס קצת למים".

"תיכנס, תיכנס", השיב ההוא בקוצר רוח, "כבר שעה אני 'שם עין' על הדברים שלך"...

* * *

הגיע היום האחרון.

משה רבנו מודיע לבני ישראל "בן מאה ועשרים שנה אנכי היום", "ביום זה נולדתי, ביום זה אמות" (רש"י). צריך להתכונן לפרידה מהרבי של כלל ישראל.

כמתנת פרידה מעניינת - מראה הקב"ה למשה מה יהיה עם בני ישראל, הן בתקופה הקרובה לאחר מותו והן במהלך הדורות: "וקם העם הזה וזנה אחרי אלוהי נכר הארץ... וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים... ומצאוהו רעות רבות וצרות... ואנכי הסתר הסתיר פני"...

הפסוק הבא מחולל תפנית של מאה ושמונים מעלות: "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל"...

כעס, צרות, הסתר פנים; ולכל ה"טוב" הזה מצמידים "שירה"?!

החבטה נשמעה היטב ברחבי בית המדרש. מיד אחריה נשמעה קריאה: "הֶעכֶער (-יותר גבוה)"!

הבעל-קורא עצר מקריאת פסוקי התוכחות שבפרשת כי תבוא. פסוקי התוכחה נקראים לפי המנהג בקול נמוך, ויש שקוראים אותם מהר, כביכול אם "יבליעו" את הפסוקים בשקט ובמהירות - לא יתקיימו הקללות בישראל.

עתה חיפש הבעל-קורא בעיניו מי הוא הדופק ותובע לקרוא בקול רם יותר. ארכו לו שניות ספורות תוך שהוא סוקר את קהל המתפללים - כולם בוגרי מחנות ההשמדה של הרשעים הארורים, פחות מִשָנה בתום מלחמת העולם השנייה. שלדי אדם מהלכים שחוו על בשרם ונפשם את האיומות שבזוועות, הממחישות היטב את הנאמר בפסוקי התוכחה שעתה קוראים - אחד לאחד.

כאשר פגש מבטו של הבעל-קורא בעיניו של מי שדפק על השולחן - התעגלו עיניו בתדהמה: כ"ק האדמו"ר רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם מקלויזנבורג, ששתה אף הוא את כוס התרעלה ואיבד אישה ואחד עשר ילדים - תובע ממנו לקרוא את פסוקי התוכחה בקול גבוה יותר.

לא שהבעל-קורא הבין מה רוצה ממנו הרבי, אבל הוא החל לקרוא בטון רגיל.

שניות ספורות חלפו וחבטה נוספת נשמעה בחלל. לאחריה ציווה הרבי בטון שאינו משתמע לשתי פנים: "נָאךְ הֶעכֶער (-עוד יותר גבוה)"!

הבעל-קורא עצר והמתין. רצה לשמוע מהרבי הסבר על מה ולמה חורגים כעת ממנהג ישראל.

"כל מכאוב וכל תלאה עברו עלינו במידה גדושה ובמוחש", הסביר כ"ק ה"שפע חיים" לציבור. "אחרי שהתקיימו בנו כל הקללות - שוב אין לנו מה לקרוא אותן בלחש. מעתה נקרא בקול את דברי התורה הזאת, באומרנו לאבינו שבשמים: את הצרות והייסורים קיימת בנו בהידור, עכשיו התור לקיום הברכות במלואן! אחת מהנה לא נעדרה"...

לפני שנשוב להסביר מה עניינה של "שירה" לנבואה הקשה שמראה הקב"ה למשה ביום פטירתו, נתבונן עוד מעט בפסוק שאחרי השירה: "והיה כי תמצאן אותו רעות רבות וצרות - וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תישכח מפי זרעו, כי ידעתי את יצרו אשר הוא עושה היום" וכו'.   

שוב מזכירה התורה שירה בסמיכות ל"רעות רבות וצרות", והטעם? "כי ידעתי את יצרו".

מהו טעם זה?

שני הסברים מביא הגאון רבי נפתלי צבי יהודה ברלין - הנצי"ב מוואלוז'ין: א. הקב"ה אומר: ידעתי שעם ישראל יחטאו בגלל יצרם הרע ולמרות זאת בחרתי בהם לעם. ב. כמו שבאחרית הימים יתגלה שנבואה זו, שיחטאו ישראל, התקיימה במאת האחוזים - כך יתקיימו כל הנבואות שנכתבו לטובה באחרית הימים.

עתה נבין מדוע נכתב "שירה" דווקא בתוך הצרות והרעות: בכל הדורות, למרות כל הצרות והייסורים שעברו ישראל, לא זנחו את התורה לרגע ולא עזבוה!

"כי לא תישכח מפי זרעו" למרות הכל? זו השירה המתוקה ביותר!

למה בכל זאת ממשיכים לחטוא? זה נכתב במפורש בתורה: "כי ידעתי את יצרו". היצר הרע לא מניח להם לקיים את התורה, לכן יש להתחשב בהם כשהם רוצים לשוב למוטב.

* * *

בימי עקבתא דמשיחא שהצרות בהם מוגדרות בחז"ל "אין לך יום שאין קללתו מרובה משל חברו", כדאי לזכור שאחרי הכל צריך ואפשר לשיר. להיאחז בתורה הקדושה, לזכור שהנפילות נגרמו רק בשל היצר הרע ש'שם עליך עין' ללא הרף, ובסוף בסוף - "אז יימלא שחוק פינו" בגאולה השלמה במהרה.

בהחלט, חייבים לחזור בתשובה.

רק תזכרו יהודים: בשמחה!