הרבנית קולדצקי, בתו של הגאון רבי חיים קנייבסקי, בשיחת חג להידברות

שעת בוקר מוקדמת. צינה קלה מנשבת ברחובות עיר התורה האפופים עדיין בתרדמת, אבל בית כנסת לדרמן שברחוב רשב"ם, שוקק חיים כאילו היה זה אמצע היום. שם בעצם מתחיל יומה של הרבנית לאה קולדצקי תליט"א, בתם של שר התורה הרב חיים קנייבסקי שליט"א, ושל הרבנית בת שבע אסתר קנייבסקי ע"ה. מאז פטירת הרבנית קנייבסקי בשנת תשע"ב (2011), ממלאת בתה, הרבנית קולדצקי את מקומה. מאות נשים מתאספות מדי יום על מנת לקבל ממנה ברכה, עצה ותושייה, או סתם 'חיבוק מהרבנית', חיבוק שמחזיק אותן למשך כל היום, ולעתים עוד הרבה מעבר לכך.

לרגל השיחה הצפויה לנו, נדחקתי גם אני ונעמדתי בתור, בין יתר הנשים המבקשות ללחוץ את ידה של הרבנית המקרינה סביבה הילה כה ייחודית. היה מרגש לראות את הרבנית נענית לכל אחת מהנשים, מרעיפה ברכות ונשיקות לכל עבר, שואלת, מתעניינת, מחייכת, ולבסוף גם מוצאת מספר רגעים פנויים כדי להעניק ראיון חגיגי לקוראי אתר הידברות.

ניסיתי כל העת להטות את השיחה בינינו לפעילות הברוכה שלה למען נשות ישראל, אותה ראיתי מול עיניי ממש, ואף שמעתי עליה כה רבות. אבל תמיד, בדרך לא דרך, הגיעה השיחה לאמה, הרבנית בת שבע אסתר ע"ה, או לאביה, הגאון הרב חיים קנייבסקי שליט"א. לטענתה, מההורים הגדולים היא שואבת את הכל, וכפי שהיא מעידה: "שנות הילדות הן אלו שעיצבו אותי, אני חייבת להוריי את חיי".

אמא של כל השכונה

ביתה של משפחת קנייבסקי של לפני יותר מ-50 שנה היה בית שוקק חיים, לא היה רגע שלא התנהלה בו פעילות מסביב לשעון. פעם זאת יולדת באמצע הלילה העומדת לצאת לבית החולים, ורק רוצה לשבת על הכיסא המתפורר והמיושן של מרן הסטייפלר זצ"ל, חמיה של הרבנית; פעם זאת אישה שבורת לב, שאין לה פרוסת לחם לתת לילד בבוקר, ופעם אלו בנות מעוכבות שידוך שרוצות לחוש את הקרבה הגדולה לרבנית. חסד מסביב לשעון. הרבנית לאה קולדצקי גדלה בתוך החממה הזו ונשמה את האווירה בכל רגע.

מה הרבנית ספגה מאותן שנים? אלו סיפורים מיוחדים שמורים בזיכרונך מהבית המיוחד שגדלת בו?

"אמא ע"ה הייתה מיוחדת ונדירה בהטבתה לזולת", משיבה הרבנית, "כל ימיה, מאז ילדותי, וכנראה עוד הרבה קודם, אמא מסרה נפשה, נוחיותה ופרטיותה, לחסד עם האחר, ועשתה זאת עם המון סבלנות. היא התאמצה מאוד בביקור חולים, וממעט הכסף שהיה לה, היא הפרישה למען הכנסת כלה או כל נזקק אחר, והכל בתבונה וברגישות. חשוב גם להדגיש, שבני הבית אף פעם לא הופלו לרעה בעקבות הפעילות הברוכה הזו. אמא תמיד מצאה את הזמן להוציא אותנו בבוקר לבית הספר כשאנחנו נקיים, מסודרים ומאורגנים, ובצהריים, כששבנו הביתה, הבית תמיד היה מסודר ומצוחצח. אפילו כלי אחד לא היה בכיור, ועל הגז היה מחכה לנו האוכל לארוחת הצהריים מוכן ומזומן, בתוספת הרבה תשומת לב, הגם שבמשך הבוקר פעלה אמא גדולות ונצורות עם כל שבורי הלב ובנות ישראל היקרות".

הרבנית קולדצקי עם אימה הרבנית בת שבע קנייבסקי

הרבנית זוכרת האם אמא הספיקה גם ללוות אתכם לבית הספר?

"ודאי שהיא ליוותה אותנו, ולא רק אותנו, אימא הייתה 'האוטובוס של השכונה', כשבכל בוקר לקחה עמה לבית הספר גם את ילדי השכנים. היא גם עשתה קניות עבור השכנים, וכשאמא שלהם הייתה נעדרת בגלל לידה או מחלה, היא הייתה מנהלת את ביתם. בנוסף, היא גם עזרה בשיעורי בית לחברותנו הרבות ובנות השכונה. הבית שלנו היה הפקר לכל חולה ונצרך. יתרה על כל זאת, בכל ערב שבת היו יוצאים מביתנו סלי מזון ותבשילים שהכינה אמא בסירים מוסדיים ענקיים, עבור מעוטי יכולת ונזקקים. כל שניה נוצלה אצלה במלואה, לגמול חסד עם האחר. היא הייתה חרוצה וזריזה, והספיקה בכל יום לסייע לעשרות נשים ומקרים קשים, והכל במקביל לניהול בית עם משפחה גדולה, ודאגה מושלמת לכל צרכי בעלה הגדול, שלא נזקק לעשות דבר, בכדי שיוכל להתמיד ולהתמיד ללא הפסקה. היא הייתה כתובת לכל יתום, תרמה את כל-כולה לכולם, עם המון חום, אהבה, והרבה השתתפות בשמחות ולהבדיל בצער".

הרבנית מדגישה כי באופן כללי היא זוכרת שתמיד הייתה אווירת המולה מסביב לבית. "אבל האמת היא שחשבתי שכך מתנהלים כל הבתים, כי זה מה שראיתי כל הזמן למול עיניי. ולא רק בערב יום כיפור או כל חג אחר - זה היה כל יום ובכל שעה ביום. היום, כשאני עוצרת לרגע וחושבת במבט לאחור, זה בלתי יאמן, הביטול שביטלה את כל עצמאותה בשביל השני, ובמשך עשרות שנים".

ימים עם אימת הדין

כשנזכרת הרבנית קולדצקי בבית הוריה בתקופת הימים הנוראים היא נרעדת. "כבר בימי הסליחות ועד יום הכיפורים, אבא ואמא הרבו להגיד אתנו תהילים, וממילא שררה בבית אווירה של רצינות וכובד ראש. אבא שליט"א נוהג בכל יום מעשרת ימי תשובה לגמור את כל ספר התהילים, כולל בימי ראש השנה וביום כיפור".

על אמה מספרת הרבנית קולדצקי: "אני זוכרת שהיה את עניין התפילה בראש השנה וביום כיפור, אלו תפילות עם הרבה יותר רגש ותחנונים. הגם שכל השנה התפילות של אמא היו מלאות אמונה וכוונה, אבל בכל זאת בראש השנה וים הכיפורים, כשיש את התפילות והפיוטים המרגשים, זה יוצר תחושה מרוממת וקדושה. אבל אני חייבת להדגיש שהמוטו של אמא היה לעשות טוב במשך כל השנה, ולא רק בימים הנוראים. אמא ציטטה תמיד את בעלי המוסר שאומרים: 'כל השנה צריך לנהוג אלול, אבל לפחות באלול, שייראה אלול'. זה המשפט שמעורר אותי להתחזק לפחות בימים הנוראים. אמא ע"ה קיימה גם את החלק הראשון של המשפט, 'כל השנה צריך להיות אלול', ולכן גם בחודש שבט ובחודש אייר אמא הקריבה מעצמה ומהכוחות שלה כדי להרבות זכויות. זאת המציאות שהרגשנו על בשרינו".

כידוע, בליל ראש השנה לאחר התפילה, פוקדים את ביתו של הגאון רבי חיים קנייבסקי שליט"א אלפי-אלפי המוני בית ישראל מכל העדות והחוגים, על מנת לברך ולהתברך בברכת שנה טובה מפי גדול הדור. האם גם אמך הייתה מקבלת את בנות ישראל בליל ראש השנה?

"אכן כן", מאשרת הרבנית, "גם אצל אמא היו כל המתפללות בבית הכנסת ניגשות לאחר תפילת ערבית של ליל ראש השנה כדי להתברך, ולא רק המתפללות, אלא עוד מאות רבות של נשים שבאו מבחוץ, לברך ולהתברך בברכת שנה טובה. מי שזכתה פעם לקבל ברכה מאמא, יודעת באיזו חמימות אמא הייתה מברכת כל אחת. לאחר שסיימה לברך את כולן, אף שהייתה מותשת מאוד, ואף שהייתה האחראית הראשית על הסעודה של ליל החג, אימא לא ויתרה והייתה עולה לכל בתי השכנות, ומברכת את כולן בברכת שנה טובה. כל אחת מהנשים שזכו לקבל ברכה מאמא הייתה מעכבת אותה הרבה, כיוון שהן היו מבקשות ברכה באופן אישי לכל ילד ולכל הדברים האישיים. כל אחת הרגישה כמו הבת היחידה של אמא. זאת הייתה התחושה וההרגשה שאמא העניקה לכולן, והיא עשתה את הכל בשמחה ובתחושה טובה. היא הייתה משקיעה ככל יכולתה כדי שהנתינה וההרגשה הטובה לזולת, יינתנו מכל הלב".

איך הרבנית הרגישה כילדה על יד הורים כל כך גדולים? האם הדבר דרש ויתורים או מחויבויות שונות?

"אין ספק שזה דרש ויתורים על צרכים ורצונות, אך במקביל אני חייבת לציין שהחינוך בבית נעשה ברכות, בנעימות ובשמחה, עם הרגשה שזה הייעוד שלנו בחיים, עם תחושת רוממות וסיפוק, שאנו עושים את התכלית של החיים באופן טבעי, כמו שקורה בהרבה בתים, שכל חייהם מוקדשים לתורה. מבחינה גשמית התנאים בבית היו נמוכים מאוד והייתה צפיפות רבה, כי היינו ישנים שמונה ילדים בחדר אחד לא גדול, וגם הוא היה עם ריהוט של המון ארונות, ומי מדבר על המצב הכלכלי המצומצם ושאר החסרונות הגשמיים? אבל הורינו נתנו לנו להרגיש שאנו עושים זאת למען התורה ושזה בכלל לא חריג".

שמונה ילדים בחדר אחד? זה לא גרם למריבות בין הילדים?

"לא, מעולם לא העיב הדבר על השמחה בבית, ואדרבה, זה מהווה חלק מרכזי מזיכרונות הילדות הנעימים שמלווים אותי עד עצם היום הזה, ושאני כה מתגעגעת אליהם. כי מעל כל הצמצום הגשמי הזה ניגן קול הלימוד הנעים של אבא. זה מה שהביא את השמחה לבית, את הסיפוק, הפרגון והאהבה. מריבות אף פעם לא היו, כי הכל תלוי אחד בשני, היינו חדורים בתובנה שלימוד התורה הוא מרכז החיים, והדבר שהכי מביא אושר ושלווה לאדם, לכן זה לא נתפס אצלנו כהקרבה, אלא כהגשמת כל תכלית החיים. כמו שהורים לא חשים טורח בטרדות נישואי ילדיהם, כי הם חיכו כל כך שזה יקרה, ולכן כשזה מגיע הם שמחים להשקיע בכך טורח ומאמץ, והם אפילו לא חשים הקרבה או ויתור - כך כשגדלנו בבית, זו הייתה המציאות, רק לימוד התורה. כלום לא הורגש, הכל היה קורן מסיפוק ומשלווה".

רוח הקודש של אבא

הידיים רועדות כשמקלידים על המקלדת את שמו של שר התורה הגר"ח קנייבסקי שליט"א. הניסים וסיפורי המופתים המסופרים על הרב חוצים נהרות וימים. הרבנית תוכל לספר לנו על הקשר הישיר שלה עם אביה הגדול?

הרבנית נושמת עמוקות בטרם משיבה: "מה שנחרט בי במיוחד עוד מאז היותי ילדה הוא סיפור החיים של אבי שליט"א, לימוד התורה הקדושה, תמצית חייו. הלימוד הקיף אותו ואותנו 365 יום בשנה, באופן שנצרב בנו חזק מאוד. גדלנו על כך שזהו הדבר הכי גדול והכי נעים, שאדם יכול להעניק לעצמו - להתמיד ולשקוד על התורה ללא עיסוק בכלום, רק תורה.

"אני חושבת שאבא שליט"א זכה לעניין שקורה אחת בדור, או אחת בכמה דורות, וזהו עניין 'רוח הקודש'. מצד אחד זהו דבר שלא המקום להרחיב עליו כלל בבמה פומבית, אך הזכרת את הנקודה שנחרטה בי, אז אי אפשר שלא לגעת במקצת בנקודה זו, שאין ספק שכל אימת שהיא מתרחשת, היא מפעימה מחדש ובלתי נשכחת".

אפשר לקבל דוגמה?

הרבנית משיבה בחיוב ומספרת: "לפני כמה חודשים פנה אליי אבא שליט"א ואמר לי, שאם תבוא אליי אישה עם בעיה פלונית, שאומר לה שתתחזק בתפילה לה', וציין שכך חלם בשנתו, שתבוא אישה עם בעיה פלונית. ואכן, לאחר כמה שעות הגיעה אליי אישה עם בעיה בדיוק כמו שאבא אמר. באופן כללי, כמעט בכל יום קורים במעונו של אבא דברים מבהילים, מן סוג כזה של רוח הקודש, ובכל פעם שזה קורה - זה שוב מבהיל אותי מחדש. הדברים ידועים לאנשים המסתובבים פה, רואים שהקב"ה והשכינה שורים על פניו".

הרבנית נעצרת לרגע, ואז מוסיפה: "יש סיפור נדיר מאוד שמראה על סייעתא דשמיא מופלאה שיש לאבא. כשהייתי ילדה, אבא כתב ספר על הלכות חגבים. יש בתורה כמה הלכות שקשורות לחגב, איזה בשר של חגב מותר באכילה, איזה אסור, וזה תלוי בסימנים המופעים בגוף החגב. בשביל בירור סוגיה זו, נזקק אבא לברר מציאות מסוימת בגוף החגב, איך בדיוק נראה מבנה הגוף, אבל לא היה שייך להשיג חגב, אבא ניסה להשיג ספר טבע מהמורה בבית ספרי, אך גם שם הנתונים לא היה מוחלטים, ואבא נשאר בספק. לתדהמתנו, באותו רגע ממש הגיח לפתע חגב אמתי ונחת על קיר המסדרון בביתנו הקט... החגב שהה שם בנחת מספר דקות, ואבא הסתכל על הפרטים שנזקק להם. כל מילה מיותרת".

ולסיום, איזה מסר הרבנית יכולה להעביר לקוראות הידברות ולבנות ישראל, בעיצומם של הימים הנוראים?

"דבר ראשון צריך לדעת כל השנה שאנחנו עומדים לתת דין וחשבון על מעשינו, ועכשיו בימי הדין צריך לדעת את זה ביתר שאת, ולהפנים שהעולם לא הפקר. כל צער שעושים לשני - זו עבירה, וכל חטא ואי קיום מצוות, ה' זוכר רואה ויודע, ויש יום שהוא עושה חשבון על הכל. כך גם להיפך - כל מאמץ אפילו קטן בקיום מצוות, או ויתור לחברה, הכל מוערך על ידי הקב"ה והוא ישלם לנו על כך שכר טוב. נקודה נוספת, זה מה שאמרו חכמנו ז"ל, 'המוותר לחברו, אז גם ה' מוותר לו', לכן כל ויתור שנוותר לבן זוג שלנו, או לחברה שלנו, זה עורך הדין הכי טוב ליום הדין. בעזרת השם, שתהיה לכולנו שנה טובה ומתוקה, הרבה שפע והצלחה, בריאות ופרנסה, ושהקדוש ברוך הוא יאמר לצרותנו די. רק טוב שיהיה לכם, רק טוב, רק טוב, נחת, שלום בית, שידוכים הגונים וזרע של קיימא, אמן".