במחשבה תחילה ליום הכיפורים: למה הסכים החנווני להמשיך למכור בהקפה אחרי שנה ללא תשלום?

"מה המכשיר הזה?", שאל ילד את חברו, כשהוא מצביע על משקל.

"זה משהו שדורכים עליו", השיב הילד המארח.

"אז בוא נדרוך עליו", הציע הילד האורח, "נראה מה יקרה".

"לא! לא!", נחרד החבר. "אתה תבכה. זה קורה לאחותי כל פעם"...

* * *

בתפילות יום הכיפורים אנו מזכירים את מליצת הזכות שלימד משה בעד ישראל: "סלח נא לעוון העם הזה כגודל חסדך, וכאשר נשאת לעם הזה ממצרים ועד הנה".

פסוק זה נאמר לאחר חטא המרגלים, כאשר נגזרה כליה על עם ישראל ומשה עמד בתפילה לפני ה' ופעל שתהיה סליחה לעם ישראל.

הקב"ה נתרצה לתפילותיו של משה: "ויאמר ה' סלחתי כדבריך".

וצריך להבין: אם נדרשת כאן סנגוריה בעד החוטאים, טוב ויפה שמבקשים מהקב"ה "סלח נא... כגודל חסדך", אולם מה מקום יש להזכיר את כל הסליחות שכבר נסלחו לישראל מאז יציאתם ממצרים ועד עתה. אולי אפילו תתעורר בכך קטגוריה שהקב"ה סלח להם כל כך הרבה והם עדיין ממשיכים לחטוא.

הוא עזב את החנות בבושת פנים.

כמה התחנן לשמעון, בעל המכולת, שייתן לו עוד אוכל בהקפה. אולם שמעון, ככל שרצה לעזור, הסביר שהוא לא יכול להקיף בלי גבול. בשלב מסוים הוא חייב לקבל לפחות חלק מהחוב כדי שיוכל להמשיך ולתת לו בהקפה.

שנה שלמה עברה.

שמעון וצדוק נפגשו לשיחת רעים, במהלכה העלו נקודות המשותפות לעבודתם, שכן צדוק זה - אף הוא בעל מכולת.

השיחה התגלגלה ואז עלה שמו של חיים, המסכן שמתגלגל ממקום עבודה אחד לשני ואינו מצליח להביא פרנסה לביתו. "אין לי מושג איך הוא ממשיך לחיות", הפטיר שמעון.

"מה זאת אומרת?" התפלא צדוק, "אני מעניק לו מדי שבוע מצרכים בהקפה".

"ואינך חושש?", עכשיו היה תורו של שמעון להתפלא. "לפני כשנה סירבתי להעניק לו יותר בהקפה משום ששלושה חודשים לא שילם לי. מאז באמת לא ראיתי אותו שוב. אתה כבר שנה שלמה נותן לו בהקפה".

"אני רואה מה הוא קונה", שטח צדוק את משנתו, "הוא לא מגיע לקנות מותרות ותפנוקים. בסל הקניות השבועי שלו אין שוקולד, אפילו לא לכבוד שבת. בסך הכל הוא קונה מינימום שבמינימום - לחם וחלב, מעט מוצרי חלב בסיסיים, תפוחי אדמה ובצלים וגריסים.

"מדובר פה באוכל של משפחה שלמה. אין לי לב להפסיק לתת לו בהקפה. אם לא יהיה מי שייתן לו גם את זה - מה יעשו הוא ומשפחתו? יגוועו ברעב?!

"חוץ מזה, יש לי פה גם שיקול כלכלי קטן. תראה מה קרה אצלך: הפסקת לתת לו בהקפה ויותר לא ראית אותו... חוב של שלושה חודשים אבד בתהום הנשייה.

"אצלי אמנם מדובר בשנה שלמה שהוא לא משלם", צדוק לקח נשימה ארוכה מהנאום הקטן שלו, "אבל פה ושם הוא מגיע עם כמה שקלים שהוא מצליח להשיג. ביום שירווח לו - אני בטוח שהוא יבוא וישלם את החוב שרשום בפנקסים ולא הולך לשום מקום".

בספר "אלף המגן" הביא משל נפלא זה לבאר את התפילה שהתפלל משה רבנו ובה הזכיר את כל ה"חובות" שנמחלו להם לישראל: קודם כל, ביקש משה, "סלח נא לעם הזה כגודל חסדך" - לא מדובר כאן במותרות. מה שהם מבקשים זה המינימום הנדרש - בריאות, פרנסה, בתים איתנים וילדים טובים. בלי זה אין קיום ויישוב הדעת ליהודי.

מלבד זאת, ריבונו של עולם, אם אחרי כל החסדים והניסים שעשית עמנו ממצרים ועד הנה, כעת תפסיק לתת לנו ב"הקפה" - לא תסכים גם בשנה זו להתפייס עמנו ולסלוח לנו - הרי כל מה שכבר נתת לנו עד עתה ילך לאיבוד ושוב לא תראה, כביכול, פרוטה.

אם כן, חנון המרבה לסלוח, כדאי לך לסלוח לבניך אהוביך, ככה תהיה להם הזדמנות נוספת לתקן ו"להחזיר לך את החוב".

* * *

בבואנו ליום הקדוש, בו כל אחד מבקש סליחה ומחילה על חטאיו שלו, זו הזדמנות לזכור את דבריו של צדוק החנווני: אם תתעקש ולא תסלח לחבר שלך על חטאיו כנגדך - זה "יגרום לך לבכות". אם תתעלה על עצמך ותסלח לו, בחסד, למרות שלא מגיע לו - אתה נותן לו סיכוי לתקן.

הרווח יהיה כולו שלך.

ובת קול עונה ואומרת: "ויאמר ה' סלחתי כדבריך".