במחשבה תחילה לפרשת האזינו: מה מאחלים לשני יהודים שמצטטים אותו פסוק?

"בן כמה אתה?", פנה השופט לעד, מר גולדברג.

"בלי עין הרע בן שמונים ושלוש", השיב הקשיש.

"אדוני, תיצמד בבקשה לשאלה, בלי שום הוספות", הורה השופט בחומרה. "בן כמה אתה?".

"בן שמונים ושלוש, קיין עין הרע", סירב הקשיש לציית.

עורך הדין, שהריח צרות, נחלץ לעזרה וקיבל את רשות השופט לשאול. "מר גולדברג, בן כמה אתה, בלי עין הרע?".

הקשיש זרח בחיוך רחב: "בן שמונים ושלוש"...

* * *

ברגעים האחרונים לפני שנפרד משה מבני ישראל, הוא מעיד בהם את השמים והארץ שיאזינו וישמעו לדברי תוכחתו לישראל.

התוכחה מתארת מצב שבו עם ישראל לא יודע לעמוד בניסיון העושר וחוטא מרוב טובה, ואז הקב"ה כועס עליהם ומחליט "אסתירה פני מהם, אראה מה אחריתם. כי דור תהפוכות המה, בנים לא אמון בם".

רש"י מבאר כפשוטו: "אראה מה אחריתם - מה תעלה בסופם". ובעברית מדוברת: נראה אותם מסתדרים בלי סייעתא דשמיא.

אלא שהמשכו של הפסוק "כי דור תהפוכות המה, בנים לא אמון בם", נראה לא כל כך שייך לתחילתו.

אל הגאון רבי פנחס הורוביץ, בעל ה"הפלאה", הגיעה אישה להתלונן על בעלה. "בעלי", כך טענה האישה באוזני הרב, "מפזר מרכושו יותר מדי לצדקה. אני מפחדת שנגיע למצב שכל העושר אובד ונזדקק בעצמנו לעזרת הבריות".

עוד האישה מדברת ואל החדר נכנס עני נסער. "רבי, הושיעה!", זעק העני במר לבו, "כפי שאפשר לראות עלי - אין בידי פרוטה לפורטה. אני מנסה להתפרנס כה וכה אך המזל אינו מאיר לי פנים. יש לי אח עשיר מאוד, אלא שפניותי אליו חוזרות ריקם שוב ושוב. הוא אינו מוכן לסייע לי אפילו כדי הוצאות מינימליות למחיה לבני משפחתי העטופים ברעב".

בעל ה"הפלאה" ביקש מהשמש לזמן אליו את שני העשירים. כאשר הגיעו השניים, ביקש רבי פנחס הורוביץ לדעת האם יש אמת בטענות ששמע. שני העשירים הודו במיוחס להם.

"שמא תוכלו להסביר לי מה טעם אתם נוהגים כך?".

העשיר הנדיב - שלא היה לו במה להתבייש - פתח ראשון: "כתוב 'כי לא ידע האדם את עתו', ובשעת פטירתו של האדם אין הוא לוקח איתו מאומה לעולם העליון, כי אם את מעשי הצדקה והחסד שהוא עושה בעולם הזה. אינני מפזר את ממוני סתם כך, אלא שאני משקיע בעולם הבא של עצמי. אינני יכול לדעת מתי יבוא יום פקודתי, לפיכך בכל יום מתנהג אני כאילו זהו יומי האחרון".

ניד ראש מצד הרב הורה לעשיר הכילי להסביר גם הוא את סירובו לתמוך באחיו העני. "כתוב 'כי לא ידע האדם את עתו'", ציטט הקמצן טיעון "מקורי", "ייתכן שהקב"ה יעניק לי שנות חיים רבות וארוכות, ולעת זקנותי כבר לא אוכל להתעסק במסחר, אבל עדיין אזדקק לממון, לפיכך שומר אני על כספי לשנים מאוחרות יותר, כדי שלא אזדקק לבריות".

"הפלא ופלא", קרא בעל ה"הפלאה" לשמע התשובות. "שני יהודים שכל אחד מתנהג בצורה הפוכה לחלוטין מזולתו, ושניהם מצטטים את אותו פסוק ואותה סיבה למעשיהם.

"הריני מאחל לכם", סיים הרב, "שה' ישמור כל אחד מכם ממה שהוא מפחד. הנדיב שמפחד שימות מהר - יעניק לו ה' אריכות ימים ושנים ויוכל לעשות מצוות לרוב. ואילו חברו שמפחד מאריכות ימים ושנים שמא לא יהיה בידו להתפרנס אז, יעזור לו ה' שלא יגיע לידי ניסיון"...

לפי מעשה זה, מבאר הגאון רבי שמואל ערנפלד, ה"חתן סופר", את הסמיכות בין שני חלקי הפסוק בפרשתנו: כאשר הקב"ה רואה שיהודים חוטאים הוא מודיע "אסתירה פני מהם", כדי שכאשר יהיה צר להם יבינו שעליהם להתעורר בתשובה - "אראה מה אחריתם", כאשר יהודי זוכר את יום המיתה, שהוא סופו של האדם, הרי עליו לשפר את מעשיו.

אולם למרבה הצער "כי דור תהפוכות המה", יש כאלה שהופכים את היוצרות. במקום להתעורר כשהם זוכרים את יום המיתה, הרי הם משתמשים בזיכרון זה למלא את תאוות לבם.

* * *

אחד ההסברים מדוע נתנו חז"ל שלוש עצות למי שמתקשה לגבור על יצרו: יקרא קריאת שמע, יעסוק בתורה ויזכור לו יום המיתה - הוא משום שאם ייזכר האדם רק ביום המיתה, הוא עלול להחליט שעדיף לנצל כל רגע לתאוות. "כי חיים רק פעם אחת"...

כדי להסיק מסקנות נכונות ממה שרואים, מוכרחים לעסוק בתורה ולהתמלא ביראת שמים.

ולפעמים כל מה שצריך הוא רק לשאול את השאלה / לקרוא את התשובה - הפוך...