הרב אייל מאני: "רק אחרי שטסנו מאיראן, אמא סיפרה לי שאני יהודי"

שעת צהרים מוקדמת, סמטאותיה היפות של שכונת נווה-צדק הכה תל-אביבית, ובדיוק כשהשמש פותחת מבערים – אני חומק לצלו של 'בית הלב', המתפקד כבית לשיעורים וסדנאות באווירה יהודית. לאחר ביקור קצר בחלל הכניסה אני מטפס אל קומתו העליונה, בה שוכן סטודיו ואולפן הקלטות אשר משמש, בין היתר, את אליעזר בוצר, אמן מסקרן בזירת המוזיקה היהודית המתחדשת.

בחודשים האחרונים נרקם שיתוף פעולה מוזיקלי בין בוצר, 38, נשוי ואב לשמונה, ובין הרב אייל (סעיד) מאני, 58, נשוי ואב ל-6 המתגורר באשדוד, אשר סיפור חייו המצמרר כמעט ולא ידוע לאיש, ונחשף לציבור הרחב בכתבה זו בפעם הראשונה. מטבע הדברים, סיפור חייו של הרב מאני צף ועולה מאליו מיד בפתיחת שיחתנו, המתקיימת באולפן בו השניים נפגשים ומתאמנים לרוב.

"נולדתי בטהרן, בשנים שלפני המהפכה", אומר הרב מאני במבטא איראני שלא משאיר מקום לספק. "אבי היה מוסלמי סופי. הסופים הם כמו, להבדיל, המקובלים של השיעים. הפרושים. מורי הדרך. שוב להבדיל, הסופיות גם קצת דומה לחסידות. אמא שלי הייתה יהודייה, אבל מעט מאוד אנשים ידעו את זה, וכמובן שלאחים שלי ולי לא היה מושג. מבחינתי הייתי איראני מוסלמי לכל דבר ועניין. כשהייתי בן ארבע כל המשפחה שלי אמא שלי עלתה לארץ, מה שגם עזר למחיקת הזהות היהודית שלי.

"ובכלל, הצעד שעשיתי מאוד עצבן את הפרסים. אצלם לא עוזבים. לצערנו האסלאם זו דת שמקרבת אליה אנשים בעזרת החרב."

"בכל אופן", ממשיך הרב מאני, "אבא שלי היה סופי מאוד בכיר. הסופיזם במידה מסוימת הגיע מהיהדות, ולכן אבא שלי חיפש להתחתן עם יהודייה. הם מאוד מכבדים ומעריכים את היהדות ואת היהודים. בנוסף, הבית שלנו היה לגמרי בית של מוזיקה. לסופים יש עניין רציני עם מוזיקה, והתחלתי ללמוד לנגן מגיל מאוד מאוד צעיר. אבא שלי היה מורה למוזיקה. כל המפורסמים של אותה תקופה למדו אצלו, אחרי שלמדו בכל מיני מקומות ורצו לקבל הכשרה ברמה מאוד מאוד גבוהה". 

בוצר, כיצד הגבת כששמעת לראשונה את סיפורו של הרב מאני?

"התרגשתי כמו כולם. אכן סיפור מעורר השראה. בנוסף, הרב מצטנע, אבל אני יכול לספר שכבר בגיל שש הוא אובחן כגאון מוזיקלי. מפיקים בכירים מהתעשייה המקומית היו מגיעים במיוחד כדי לראות אותו. ובכלל, יש יצירות פרסיות קלאסיות שהרב הלחין אותן ואף אחד לא יודע מזה".

אי אפשר אפילו לדמיין

לדבריו של הרב מאני, ילדותו כמוסלמי באיראן עברה עליו באופן רגיל למדי. עם זאת, בנערותו חלתה אימו, מה שבסופו של דבר חשף את הגילוי שטלטל את חייו. "בימים ההם", אומר הרב מאני, "היחסים בין ישראל לאיראן היו מאוד שונים מאיך שהם היום. למשל, היה אפשר לנסוע חופשי בין המדינות. כמה חודשים אחרי שאמא קיבלה את המחלה, כשהייתי בן 13, הטיסו אותה לטיפול בישראל. היום אי אפשר בכלל לדמיין דבר כזה. 

"רק היום אני יודע שאמא חיכתה לכך שאהיה בן 16, שאסע להמשך לימודי מוזיקה באוסטריה, כדי לספר לי את האמת. נסענו יחד לישראל, תכננו שאלווה אותה בסבב הטיפולים השני שלה בארץ, ואחרי חודש אמשיך לבד לאוסטריה. רק שם, עשרות ק"מ מעל פני האדמה, אחרי שטסנו מאיראן, אמא סיפרה לי שאני יהודי. בשלב מסוים בטיסה ניגש אלינו דייל שאמר לנו שלום, ואז אמא אמרה לי: 'אתה יודע, כל היהודים בעולם, לא משנה מאיזה ארץ, יודעים כמה מילים בסיסיות בעברית. אחת מהן היא שלום'. 

"לא כל כך הבנתי מה היא אומרת, ולמה, אז שאלתי אותה מה זה יהודים, והיא ענתה: 'אתה זוכר שלמדת על אברהם, יצחק, יעקב, מעמד הר סיני? אלה היהודים. שאלתי: 'את מתכוונת לבני ישראל"?, ענתה שכן. באסלאם ובקוראן לומדים את הדברים האלה, וכך ידעתי אותם. אמרתי לה: 'אוקי, אבל מה זה משנה?', ואז היא אמרה: 'זה משנה כי אני יהודייה. וזה אומר שלפי היהדות גם אתה יהודי. ביהדות הדת הולכת לפי האמא'.

"היה לי קשה להכיל את זה, והייתי די מבולבל, אז אמרתי לה שלא אכפת לי, שאני מסולמי, ובאסלאם הולכים לפי האבא. בשעות הראשונות עוד חשבתי להמשיך עם האסלאם. עם זאת, בשנייה שהגעתי לארץ הכל השתנה. כשנחתנו, ברגע שנשמתי את האוויר בישראל, ידעתי בלב שאני רוצה לחיות ולמות פה. שלא יהיה שום איראן ושום אוסטריה יותר. הרגשתי שהגעתי הביתה".

נוסע בדבקות לשמוע קידוש בשבת

"אכן נשארתי בישראל", מספר בגילוי לב הרב מאני, "גרתי אצל דודה שלי, אחות של אמא, והמשכתי ללמוד מוזיקה גם בארץ. ניגנתי בעיקר על טאר, בשילוב כלים נוספים. הופעתי בשנים ההן עם מספר להקות, וביניהן 'הברירה הטבעית' של שלמה בר. יחד עם זאת, התחלתי לאט לאט להתקרב לחיי תורה ומצוות. היום יש המון דברים שאפשר להיעזר בהם בתחילת התשובה, אבל פעם זה לא היה ככה. לכן, לקח לי המון זמן, ואין ספור טעויות, כדי להבין מה אסור ומה מותר. 

"למשל, ידעתי שחשוב לעשות קידוש בשבת, אז נסעתי ברכב כדי לשמוע קידוש, וחשבתי שזה מצוין. לא ידעתי שאסור לנסוע בשבת. או למשל בספירת העומר לא הייתי מתגלח, אבל ברגע שהיה מותר - התגלחתי עם סכין, כי לא ידעתי שאסור. וככה לגבי עוד דברים. מצחיק היום לחשוב על זה, אבל רק בגיל 28 חגגתי בר מצווה. לי ולחבר שלי היה איזה סידור לעשות יחד, ובדרך לשם הוא שאל אם אכפת לי שהוא יכנס רגע לאיזה מקום, ואמרתי שלא. 

"הוא עצר ליד בניין שנראה לי אז כמו קופת חולים, ופתאום יצא עם תפילין. שאלתי אותו מה זה, והוא ענה שאלה תפילין, ושיהודים מניחים אותן כל יום. לא הבנתי למה אני לא יודע דבר כל כך בסיסי שיהודים עושים כל יום, אבל פשוט נכנסנו לבית הכנסת, חגגנו לי בר מצווה מאולתרת, ומאותו יום התחלתי להניח. איך שנכנסנו לבית הכנסת הוא שאל אם אני רוצה להניח, עניתי שבוודאי, ומיד הרגשתי את התחושה שעברה בי ברגע הראשון בארץ. חיבור מטורף כזה, שקשה להסביר. 

"כל זה קרה ביום שישי, ובמוצאי השבת הסמוכה אותו חבר הציע לי לבוא איתו למלווה מלכה, והלכתי למרות שלא היה לי מושג מה זה. באותו מלווה מלכה ראיתי שמחה, פשטות, יופי, ופשוט רציתי להמשיך עם זה עוד ועוד. ראיתי את האור שבתורה, והתחלתי לשקוע בה. 

"רציתי לעזוב את כל ההופעות, ורק ללמוד, אז ניסיתי לבטל את ההופעות שהתחייבתי אליהן כבר, ולא קבעתי חדשות. היו כאלה שוויתרו לי על ההגעה, ומאוד שמחתי מכך, והיו כאלה שלא, אז הלכתי כי נתתי מילה. אחרי ההופעות הבודדות שעוד עשיתי, לא נגעתי במוזיקה במשך שמונה שנים. אגב, תוך כדי הלימודים בישיבה הציעו לי שידוך, וכך הכרתי את אשתי. 

"אחרי כמה שנים בישיבה, קיבלתי כמה מסרים שעלי לחזור למוזיקה. אחד מהמסרים החזקים היה מהרב אלעזר אבוחצירא. מאז, ב"ה, אני אברך חצי יום, ומהצהרים עוסק במוזיקה. אני מנסה לנגן ולהעביר את המוזיקה היהודית-פרסית, המוזיקה הכל כך שורשית הזו, לכל מי שרק רוצה לשמוע. זו המוזיקה הכי שלמה ועשירה מבחינת סולמות, ואני מאמין שזו המוזיקה המקורית שהייתה בבית המקדש".

געגוע לפירות הארץ

"אכן", אומר בוצר, "בתור אחד שחקר לא מעט את הנושא, אני רואה את הרב אייל כאחד ממעבירי הלפיד של המוזיקה שהייתה בבית המקדש. אתה רואה את הדגשים, את היסודיות, וכו'. אמנם אני יוצר ומורה בעצמי, אבל ביום שלישי, היום בו הרב מלמד כאן מוזיקה, אני לגמרי תלמיד".

אתם מגיעים מעולמות די שונים. כיצד נוצר החיבור הראשוני ביניכם?

"האמת שהחיבור הראשוני בינינו נוצר בזכות פרופ' חביבה פדיה. חביבה הכירה את שנינו, וחשבה שדברים טובים יכולים לצאת מהחיבור בינינו, ולכן ביוזמתה המפיקים של פסטיבל קולנוע דרום בשדרות הזמינו אותנו להופיע יחד בפסטיבל. כך למעשה הכרנו. המפגש הראשון שלנו היה מאוד מעניין. החיבור שלי עם מוזיקה קשור באופן חזק לתפילה, לשבת, למסורת. ומצד שני, יש בי גם את החידוש שלי, את הדברים שאני מוציא מתוכי. זה המקום של היצירה. בשנים האחרונות אני מאוד רוצה לחבר ביניהם. לחבר בין המסורת לבין היצירה האישית שלי. ובמקום הזה, של החיפוש המסוים הזה, הרגשתי בעקבות באותו מפגש קצר עם הרב תחושה של מציאה. 

"לאחר אותה הופעה משותפת, נפגשנו בעוד כמה הפקות שהיינו שותפים בהן, והקשר הלך והעמיק. כיום, ב"ה, הקשר כבר מאוד מאוד קרוב, ולרב יש כאן, בבית הלב, בית ספר למוזיקה יהודית שורשית. מעבר לכך, אנחנו כותבים, מלחינים, מעבדים, ומופיעים יחד. הדרך שהרב מתווה היא גשר וקשר בין עבודת ה' למוזיקה, ליצירה, לעבודת המידות ולימוד התורה. הכל מתחבר כאן".

אפרופו מוזיקה יהודית שורשית, מה מייחד את המוזיקה הפרסית?

"יש המון מה לומר על כך", אומר הרב מאני, "אבל ניגע בכמה נקודות. אחד הדברים המיוחדים במוזיקה הפרסית זה המקאמים. מקאם, בעברית - מקום, פינה, זה מעין טווח צלילים מסוים שעליו מנגנים ושרים. לצורך הדוגמא, במוזיקה העברית יש 98 מקאמים, ובמוזיקה הפרסית יש 1,080. אגב, הזמן לפי התורה נחלק ל-1,080 חלקים, אבל לא ניגע בזה כעת.

"מעבר לכך, ברור לנו שגם תורה מאוד עשירה של מוזיקה הייתה בבית המקדש, כמו שכתוב: 'יגע הרבה יגיעות משה עד שלימד את השירה ללויים'. בגלות בית ראשון, בבבל, הלווים הטילו מום בבוהן שלהם כדי שלא יוכלו לנגן את השירים של בית המקדש, כמו שכתוב: 'על נהרות בבל.. איך נשיר את שיר ה'' וכו'. ואז למעשה נשארה רק השירה, בלי הנגינה. ובהקשר הזה צריך להגיד שמכל סגנונות המוזיקה בעולם, המוזיקה הפרסית היא המוזיקה שהכי קרובה לשירה". 

"ב"ה כבר יצרתי לא מעט בחיי", מסכם בוצר, "ובכל זאת אני מאוד מתפעל מהעבודה המשותפת שלי עם הרב. חמשת הביטויים של הניצוץ האלוהי שיש בבני האדם מופיעים במלוא הדרם ביצירה שלנו. הנפש זה למעשה העיבוד וההפקה של השירים, הרוח זו ההרמוניה, השילוב של הכל, השפה המוזיקלית וכו', הנשמה זה הלחן, החיה זה המילים, והיחידה זו הכוונה שעומדת מאחורי הכל. 

"בשנתיים האחרונות אני עובד על פרויקט מיוחד עם אמן הודי גדול, רואה בכך ברכה, ומביא גם לשם את השורשים שלי, את קודשי ישראל. ויחד עם זאת, מאוד חשוב לי להתחבר לפירות הארץ גם כאן, בארץ ישראל. אלה השורשים שלי. החיבור הנשמתי העמוק לה', לקודשי ישראל, לעם ישראל".