מה מבדיל בין זה שמניח לבנים לזה שבונה בית כנסת?

יום אחד ניגשה אישה זקנה לאתר בנייה מאובק שבו שלושה גברים צעירים וחסונים עבדו קשה בהנחת לבנים.

היא נגשה לגבר הראשון ושאלה אותו מה הוא עושה.

הוא ענה לה, בלי הרבה נימוס: "את לא רואה? אני מניח לבנים. זה מה שאני עושה כל היום. אני פשוט מניח לבנים".

היא ניגשה לגבר השני ושאלה גם אותו מה הוא עושה.

הוא ענה: "אני בנאי שמבצע את עבודתו. אני גאה במלאכתי, ואני שמח שעבודתי כאן מאכילה את משפחתי".

בעודה צועדת לעבר הגבר השלישי, ראתה האישה שעיניו מלאות שמחה ופניו מוארות. כשהציגה בפניו את אותה השאלה, הוא ענה בהתלהבות רבה: "הו, זכיתי ואני בונה בית הכנסת, מקום קדוש. בית לאלוקים".

מה שמשנה את ההתייחסות שלנו לכל דבר זה הערך שיש לאותו דבר בעינינו. המשמעות.

המשמעות עושה את ההבדל.

זה ההבדל בין להיות "מניח לבנים", לבין "בנאי שמבצע את עבודתו", לבין "בונה בית הכנסת, בית לאלוקים".

עד לפני שנה ניקיתי בעצמי את הבית (מלבד תקופות של הריון בהן בעלי לקח את המקל והסמרטוט במקומי), וזו פעולה שאני ממש, אבל ממש, לא אוהבת, בלשון המעטה.

אני זוכרת שרק המחשבה על זה שהגיע יום שישי וכדאי שמישהו פה ינקה את הבית כמו שצריך הייתה גורמת לי לעייפות רבה ורצון לחזור למיטה.

בכל פעם גירדתי את עצמי תוך כדי שאני אומרת לקירות הבית (הדורשים נקיון): "ב"ה שזכיתי ואני מנקה בלטות שילדים יוכלו לשחק עליהם בשמחה. ב"ה שזכיתי ויש גבר שייכנס לבית ויריח את הריח של הניקיון ולבו יתרחב. ב"ה שיש לי למי לנקות (כי היו שנים של רווקות שיכולתי לא להעביר סמרטוט בדירה שלי במשך שבועות ולא היה מי שישים לב, גם לא היה מי שילכלך). ב"ה שהבית קטן ואין לי הרבה שטח לנקות"...

ואז עברתי מהתודה לתפילה: "בבקשה שהבית שלי יהיה תמיד בית לילדים שלי ולבעלי, שהם תמיד ישמחו להיכנס הביתה, שירגישו שיש מישהו שטרח בשבילם כי הם חשובים..."

וככה העברתי את הזמן של הניקיון.

לא בשיחות טלפון עם חברות ולא במחשבות של "אוף, ממילא עוד שעתיים הילדים חוזרים עם התססן והחמצוצים והביסלי והלך על כל הניקיון שלי!".

משמעות.

כך אני עושה כשאני מכינה עוגה שדורשת ניקיון של לא מעט "כלי עבודה", אבל זו עוגה שהילדים שלי לא מוותרים עליה!

"שיהיה לטובי שלי כח ללמוד גמרא, שהוא ישמח בתורה שלך, שהוא ירגיש שאני אוהבת אותו ומתאמצת בשבילו, שהוא יקר לי...", ואני גונבת לו כמה חתיכות ושמה לו בשקית בתיק של התלמוד תורה, שתחכה לו הפתעה מחר...

התוכן של פעולה, כל פעולה, הכי סתמית שיש, משתנה ברגע אחד.

בשביל משהו משמעותי וחשוב בעינינו נסכים להתאמץ מאד, לשלם יותר ונחווה אותו בכל המובנים: רגשיים ושכליים.

כשמישהי מעריכה חפץ כל שהוא, היא לא תהסס לרכוש אותו בסכום יקר בהרבה ותתאמץ להשיג אותו בכל מחיר, כמעט. הוא גם ישמח אותה יותר מחפץ דומה, אבל לא בעל אותה משמעות.

פגשתי לא מזמן אישה שהיה לה חשוב להשיג מותג כל שהוא של נעל יקרה. את המותג לא ניתן להשיג בארץ, אלא בחנות מסוימת באיטליה.

אותה אישה, שמותגים מסוג זה נתפסים בעיניה כערך משמעותי, הפכה את העולם בהרבה מובנים עד שהשיגה את הנעל הנכספת.

בעיני, הנעל הזו לא נאה בכלל. בעיניה, היא הנעל היפה בעולם. היא יודעת כמה היא התאמצה בשבילה, היא יודעת כמה היא יקרת ערך והיא מעריכה אותה עשרת מונים מאשר המחיר של הסוליה, של העור ושל הנצנצים שהודבקו עליו.

אנחנו, כיהודים, מרגישים רגשות אחרים לחלוטין לכל דבר שאנו מאמינים בו. כל דבר הופך להיות בעל משמעות. אכילה של ממתק הופכת להיות קדושה רק בזכות תוספת של ברכה למי שנתן לנו את היכולת לאכול ואת האפשרות לרכוש את אותו ממתק.

כל צעד שאנחנו עושים בדרך למצווה כל שהיא מקבל כוח מיוחד, כי זה לא רק "לעזור ל..." אלא זה ממש מצוה שהופכת את המעשה לבעל ערך.

אני רואה עם הילדים שלי, שכשאני רוצה לעודד אותם, אני אומרת: "מי רוצה לחטוף מצווה?", ובתוך רגע (כמעט תמיד) הם מזנקים ורוצים להיות זה שיחטוף את המצווה, כשבפועל מדובר בלהביא לי טיטול לקטנה, להרים משהו שנפל על הריצפה וכו'.

בעבודה שלי אני חווה סיפוק שאין שום דרך לתאר אותו במילים.

כשאני יושבת מול לקוחה ועוזרת לה לעשות עוד צעד במסע השינוי שלה, אני יודעת שלא רק היא עושה את השינוי ומרוויחה חיים טובים יותר, אלא שהיא "סוכנת השינוי" של בעלה, של הילדים שלה, של המשפחה הקרובה, של החברות, של המוכרת בחנות שהיא מחייכת אליה יותר כי היא פשוט רגועה יותר ושל כל מי שהיא תפגוש בדרך.

זו משמעות.

זו לא עבודה!

זו לא פרנסה!

זו גם עבודה. זו גם פרנסה.

אבל קודם כל, זה סיפוק שהוא תוצאה של משמעות עמוקה, של תחושה שיש לקיום שלי בעולם ערך ענק, שאני בעלת ערך בלתי נתפס בזכות הבחירה שלי ללוות נשים יקרות במסע השינוי שלהם, כי בזמן שאני כותבת לך את הפוסט הזה, כמה מאות נשים מדברות בסבלנות רבה יותר לבעל שלהם, מתקשרות לאמא שהן לא תקשרו איתה כבר שנים ומבקשות סליחה, עושות צעד אמיץ שהן לא העזו מעולם, מסתכלות במראה ואוהבת את חוסר המושלמות שלהן.

תסתכלי סביבך ותראי אלו דברים לא היית עושה אם לא היתה בהם המשמעות שנותנת לך את הכוח, וכמה דברים את עושה בזכות המשמעות שהם נותנים לך!

כי כשיש משמעות לחיים שלנו, שום דבר לא קשה מידי. כמו שנהוג לצטט בשם ויקטור פרנקל, פסיכיאטר יהודי ומפתח שיטת הלוגותרפיה (שציטט מישהו אחר): "מי שיש לו איזה למה שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל איך", והוא אמר את המשפט הזה אחרי שעבר את שנות התופת בשואה.

טיפ לסיום:

אם יש משהו שקשה לך לעשות, חפשי איך ליצוק בו משמעות (כמו הניקיון שלי, זוכרת?), ותראי איך בשניות הכל משתנה, לטובה, כמובן.

כי כמו שאמרה אחת מבוגרות הקורס שלי בשיעור של "מציאת ייעוד":

"ייעוד זה יי-עוד, זה מה שה' רוצה שנעשה פה, ועוד מזה".

איתך, בשנה של משמעות וסיפוק.

דבורי וקשטוק היא מייסדת ומנהלת "מרכז סוויטש" לשינוי. לפרטים נוספים אודות דבורי, לחצו כאן