"אין מקום לשתיים", פרק כ"ד: הכרה

פחד.

זאת הייתה המילה הראשונה שעלתה על דעתה של דבורי. כאב נורא, ופחד מצמית.

זה מה שמרגיש תינוק שנולד?

פעם אמרו לה שהרגש הראשון של התינוק עם היוולדו הוא פחד. הוא לא יודע מה יקרה מעתה, ועד כמה שאינו מבין דבר, הוא מבין שעולמו השתנה, והוא מגיע כעת למקום מבולבל, מבלבל ולא ברור. התינוק לא יודע להכיל את הפחד הזה, ולכן הוא בוכה. נוכחותה של אמא תרגיע אותו.

ועכשיו? נוכחותה של אמא תרגיע גם אותה?

היא שומעת קולות מהוסים, מדברים בלחישה זהירה. הם יודעים שהיא כבר ערה, הם כבר דיברו אתה. ידה של אמא מונחת בתוך ידה, ובתוך גלי הכאב והאימה, היא מרגישה את נוכחותה המרגיעה. ככל שזה אירוני, אמא כבר יודעת הכול. לפניה ידעה. לא הייתה להם ברירה. הרגל הייתה מרוסקת לגמרי, והעורק הראשי נקרע. היא קיבלה כמה מנות דם כדי לייצב את מצבה, והוא אכן התייצב. את הרגל איבדה, אבל חייה ניתנו לה לשלל.

היא הייתה מחוסרת הכרה זמן מה, אחר כך הרדימו אותה. עכשיו היא בהכרה.

הכרה. מה זה אומר? שהיא מכירה אנשים סביבה? שהיא מכירה מציאויות? הכרה מלשון להכיר? היא אכן מכירה את כל הסובבים אותה, ואמורה להכיר באשר היה ואיננו. באובדן הנורא שלה, בחיים שהיו קודם לעומת מה שיהיה מעתה.

היא שמעה את אשר היה: אחרי הניתוח הועברה לטיפול נמרץ, ועברה בדיקות לברר מה מידת הפגיעה בראשה. התברר שזו הייתה פגיעה קלה יחסית, והיא הועברה למחלקה האורתופדית. כאן יטפלו בה עד שיחלים הגדם והיא תוכל להשתחרר הביתה. אחרי שהכול יהיה תקין, הגדם יחלים ללא סיבוכים ומצבה יהיה יציב – יתחילו בהכנות להתאמת פרוטזה.

פרוטזה. דבורי התקשתה להתרגל לצליל המילה, ולא יכולה הייתה לעכל את העובדה שכעת היא קשורה אליה, כמו עוד מונחים רפואיים שהכירה, מן הכאב ומן הסבל.

למשל, שאת האיבר הקטוע מעבירים לקבורה כהלכה. הרופא הסביר לה את דעת ההלכה היהודית, וזה היה אירוני ומכאיב לשמוע זאת מפיו של אדם גלוי ראש, שבאותה נשימה הסביר לה שהמוסלמים קוברים את הרגל בעצמם, והנוצרים אינם זקוקים לה. היא לא רוצה לשמוע הסבר על הנהגות דתות אחרות בעולם, בבקשה. הוא כנראה הבחין בפניה המתכווצות, ושאל אותה באופן מידי אם היא זקוקה למשכך כאבים נוסף.

היא אמרה שלא. לידה, מוחדר לאינפוזיה, עמד מכשיר פי. סי. אי. (PCA), שאפשר לה להזריק באופן עצמאי משכך כאבים.

"אני חוששת שאזריק לעצמי יותר מדיי", היא אמרה בחיוך כואב.

"אל תדאגי", הוא ענה לה ברצינות, "המכשיר הזה לא יכול להחדיר לגוף שלך יותר ממה שמותר לו... הוא יחדיר רק את כמות התרופה המותרת..."

בתחילה היא שמחה על כך, אבל אחר כך, כשהכאב התגבר, הצטערה... היא ידעה שאינה הגיונית, אבל ביקשה שהמכשיר יזריק לה כמה שיותר תרופה, שהכאב יפחת, ידהה, ידעך...

היא הזעיקה את האחות, וזאת האחרונה הגיעה בריצה. "כן, דבורי?" שאלה אותה באימהיות, "כואב לך? את זוכרת, אנחנו כאן כדי שלא יכאב. מה את מרגישה?"

מהר מאוד התוודעה למושג "פנטום".

הרופא הסביר לה שהיא יכולה "להרגיש" כביכול, את האיבר הקיים. התחושה היא, שהרגל הקטועה שלה עדיין מחוברת לגוף, אף שהיא יודעת בבירור שהיא הוסרה ממנו. היא יכולה להרגיש את הרגל מגרדת, מעקצצת, או כל תחושה אחרת באיבר שלא קיים. גם כשהכאב גבר מעבר לתחושות עדינות כעקצוץ ונימול, היא ידעה שאלו כאבי הפנטום. העצבים שנותרו בגדם, שבעבר נשאו תחושות גם מן החלק שנקטע, מגורים ומעבירים כאב אל המוח. היא שמעה על דרכים שונות להרגעה, שהמוזרה שביניהן הייתה זו שהמציא ראמאצ'נדראן, שניסה לתת משוב, כביכול, לאיבר המבקש התייחסות. הוא ניסה ליצור אשליה ויזואלית לאיבר הפגוע באמצעות ראי שהועמד מול האיבר הקיים. המטופלים ריפו את אצבעות האיבר הקיים, והכאב באיבר הקטוע רפה או שכך...

דבורי לא אהבה את השיטה הזו. היא השתמשה בדרכים מקובלות יותר שהוצעו לה, ובעיקר בתרופות משככות כאבים.

האחיות עזרו לה להתגבר על הכאב. הוריה היו לצדה, משפחתה תמכה בה. כולם סביבה היו דואגים כל כך ומסורים כל כך, לרגע לא הייתה לבד. אמא או אבא, אחיה או אחיותיה – אך ורק הנשואים - כדי שתרגיש בטוחה בעצמה, הקיפו אותה ללא הרף. רופאים הגיעו אל מיטתה בכל פעם שביקשה, אחיות רצו לכל קריאה שלה. היא הייתה מוקפת בכל כך הרבה בני אדם שרצו לעזור לה...

ובכל אופן הייתה לבד.

והיא פחדה.

מה מרגיש תינוק? שהוא אינו יודע לקראת מה הוא צועד? שאינו יודע מי יטפל בו מעתה ואילך? שאינו יודע, בעצם, מה יעלה בגורלו, בשעה שהוא חסר אונים?

התחושות שלי זהות לשלו, הרגישה דבורי חדות. אני לא יודעת איך אתגבר על זה. מה יהיה מעכשיו? מי יישאר לצדי? מי תהיינה ידידותיי מעתה? איך ארגיש? אהיה נכה? מוגבלת? למי אנשא, כשאני במצב פיזי כזה? על מה אצטרך לוותר? איך ייראו חיי מעתה?

העובדת הסוציאלית של המחלקה באה לדבר אתה שעות ספורות אחרי שהתעוררה. היא העבירה לידיעתה, בעדינות רבה ככל שאפשר, את העובדה שאיבדה את רגלה. היא הבהירה לה שאובדן הרגל היה הכרחי, וכי המנתחים שלה היו מהטובים שבמקצוע. היא הבטיחה לה שצוות המחלקה תמיד יהיו לצדה במה שתבקש, וכי הם כאן רק כדי שתחוש כמה שיותר בטוחה. אם יש לה שאלות – שלא תתבייש לשאול. ידע הוא כוח, והיא זקוקה לכל גרם של כוח. רופאים יענו לה, אחיות ייענו לבקשותיה, היא אף פעם לא מטרידה. רק שתשאל, שתבקש, שתדע. טבעי שהיא תרגיש במצוקה, מבולבלת וחרדה. טבעי שתרגיש כעס, כאב לב ותחושת אובדן. הכול הגיוני, הכול לגיטימי.

'טבעי שתרגישי', חשבה לעצמה במרירות, 'רק תרגישי משהו...'

היא הרגישה רק פחד.

ועם כל ההבטחות, העזרה והאנשים שסביבה, היא הייתה לבד. לבד. מי יכול להבין אותה?

כמה טוב היה כשהייתה מחוסרת הכרה. היא לא נזקקה להתמודד עם אף אחד, אף אחד לא ציפה ממנה לכלום. כעת הם נמצאים מולה, מצפים ומבקשים שתפנים, תשמע ותתמודד. הם כבר חושבים על פרוטזה. היא עדיין חושבת על הרגל שהייתה לה. אותה הכירה, ואת זו החדשה אינה מבקשת להכיר.

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.