אצל מי הזמן עובר מהר יותר?

"אז איך עברו החגים?".
"חבל שעברו... נכנסים לשגרה".
"כן, ב"ה, לשגרה יש הרבה מעלות".
"הילדים חוזרים למסגרות, אפשר להתחיל לסדר את העניינים".
"נכון, עם כל השמחה שבחגים, צריך לארגן את הבית חזרה ולהחזיר כל אחד ואחת למקומו הטוב".
"גם את השעון החליפו לנו לשעון חורף".
"ביום הראשון את שמחה שהרווחת שעה, אח"כ יש תחושה שהפסדת שעה, כי היום התקצר כל-כך ומתחיל להחשיך מוקדם כל-כך ".

השיחה הזו נשעה בווריאציה כזו או אחרת בשבוע האחרון בכל מיני סיטואציות.
 
הקב"ה "משנה עיתים ומחליף את הזמנים".

יש חגים ויש שגרה. כל יום והצבע שלו, כל יום והמזג שלו. יש ימים אפורים ויש ורודים, יש חמים ויש קרים.

כל יום וההספקים שלו. כל יום עם ההצלחות או הכשלונות, הסיפוק או האכזבה שלו...

השמש עולה במזרח מידי בוקר ושוקעת במערב מידי ערב, כדור הארץ לא מפסיק לסבוב על צירו וכל יום שחלף לא ישוב.

כל יום שעבר הינו כבר בגדר "עבר".

אתמול פגשתי מכרה ברחוב, מעבר למדרכה. היא צועדת עם מספר ילדים, אני במדרכה ממול. היא קוראת מרחוק, מופתעת לראות את אלה שגדלו: "אצלך הם גדלים מהר יותר!". מובן שחייכתי בנימוס. לא משפט חדש, מסוג משפטי חוכמת ההמון שנוצר למצב בו את פוגשת משהי עם ילד וילדה, ואת חייבת להגיד משהו אבל אין לך משהו ממש מוגדר...

הזמן אצל שתינו חלף באותו הקצב.

גם אצלה היו לא מזמן חגים, גם אצלה הסתיימה החופשה והיו חייבים לחזור לשגרה. על אף שלא נפגשנו, שתינו החלפנו יחד את השעון בפעם הקודמת לקיץ ועכשיו לשעון חורף. אבל את קפיצת הגדילה של הילדים שלי היא רואה טוב ממני, כי לא נפגשנו תקופה ארוכה, והיא לא רואה אותם יום יום כמוני.

"הימים עוברים לאט – אבל השנים חולפות מהר".

בתוך היומיום שלנו אנחנו לא שמות לב לשינויים, לגדילה, לצמיחה.

השגרה המבורכת מכניסה אותנו למסלול שלפעמים מונע מאיתנו להתרגש ולהתחדש, ואם לא הבגדים המתקצרים והעונות המתחלפות, מי יודע אם היינו מרגישות שהילדים גדלו פיזית וגם התבגרו.

חבל לא לשים לב, ליהנות ולשמוח עם זה.

תחושת ההתלהבות וההתרגשות מהילדים ביומיום עוזרת להרגיש את השמחה באמהות, עוזרת לשמר את תחושת השליחות. ההתפעמות משחררת אנרגיות סמויות שטמונות בך ומחזקת את הקשר עם בורא עולם.

את אומרת עם הילדים קריאת שמע בערב, ובלי משים הקטן בן השנה וחצי-שנתיים מתחיל להצטרף ולמלמל את הפסוקים.
הגדול יותר מדפדף לבד בספרים ומצליח להעסיק את עצמו, הבת מתלבשת לבד וכבר כמעט לא בוכה כמו תינוקת, ובעצם היא כבר ממש לא תינוקת.
זה מתחיל להגיד ווארט בשולחן שבת או מצטרף לזמירות, וזו כבר מקבלת טלפונים מחברות ומסייעת להן בהכנת שיעורים.
שני הקטנים מתקשרים בינהם בצורה מתוקה כל כך. יש הרגע שהם נקיים אחרי אמבטיה, ויש הדקה שהם יוצאים מסודרים בבוקר.
הרגע הזה שהילד מחפש אותך רק כדי להגיד "רק באתי להגיד לך שלום, אני יוצא", וגם הרגע הזה שהבת אומרת "כבר לא מתאים לי מטריה של ילדות מהגן, אני כבר צריכה מטריה מתקפלת..."

כל הרגעים האלו נמצאים בשגרה שלנו, חולפים, משתנים, והם חלק מהבית שלנו ומהצמיחה שלנו, אמא-ילד, יחד.

רגעי הנחת – לא ישובו.

שימי לב, תיהני.

גם בשגרה.

פסי דבלינגר היא מרצה להעצמה אימהית pid38a@gmail.com