אתה מחליט כמה ה"מילה" שלך שווה

ושוב אנו נפגשים על הדברים הבוערים באמת. ומה בוער יותר לאדם מאשר שמו? "טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב" (קהלת ז', א'). שמן טוב הוא "בושם" בו מבשם האדם את גופו למען יריחו את הריח הטוב הנודף ממנו, אולם עם כל תקפו וגבורתו של הבושם לא יכול להגיע למרחק גדול יותר מכמה מטרים בודדים במקרה הטוב. לעומת זאת, שמו הטוב של האדם חוצה גבולות של הרים ארצות ואפילו עולמות.

מה יכול לגרום לאדם להפוך את שמו לשם טוב, אשר די יהיה בהזכרתו בכדי למלא את לבב השומעים בהערכה הערצה ואמון?

הגמרא במסכת יומא (ט' ע"ב) מספרת על האמורא ריש לקיש שלא היה מדבר עם אדם שלא הכיר, מכיוון שמרוב האמון שרחשו לו בני דורו, כל מי שהיה "זוכה" לשיחה ידידותית עמו, היה מיד מסומן כאדם ישר ונאמן עד כדי כך שהיו עושים אתו עסקים ללא עדים. מה שיכול לגרום לאסון במקרה שלא יהיה אותו אדם אמין במיוחד...

כלומר, מרוב אמון בריש לקיש היו מעניקים את האמון גם למי שרק שוחח איתו אפילו באופן חד פעמי. רמת אמון בלתי נתפסת במושגינו!

איך זוכים לזה?

ישנם שני סוגים של אנשים. ישנם שינסו להגיע לסיפוק הנאותיהם ותאוותיהם בהזדמנות הראשונה הנקראת בדרכם, בעוד שישנם אחרים שיעשו זאת רק לאחר עמל ויגיעה.

ולדוגמא, שניים החתומים כערבים על הלוואת חברם מהגמ"ח המרכזי של העיירה. יש את האחד שמיד כאשר יפנה אליו הגמ"ח ויבקש להתחיל בתשלומים בעקבות קריסתו של הלווה, מיד יענה בחיוב ויעניק פריסת שקים מדויקת עד השקל האחרון. לעומתו, ישנו את האחר שינסה בתחילה להצטדק, לאחר מכן להתבכיין, לאחר מכן לעורר את רחמי מנהלי הגמ"ח על מצבו הכלכלי הקשה, ובסיכומו של דבר אף להכחיש את חתימתו, ובלבד שלא לעמוד באותה התחייבות נושנה.

בגלגולו החוזר של העולם, כאשר יצטרכו שניהם לקבל הלוואה, או לחתום כערבים לבנם או לבתם הזקוקים למזומנים לרכישת דירה, לא יהיה תוקף ומשקל לשמם ולחתימתם, ודלתות כל המלווים תהיינה סגורות בפניהם.

לעומתם, אותם שידעו לאכול את "הדייסה המקולקלת" ולשלם את חובם גם כאשר היה זה קשה, ובמקרים מסוימים אף 'אנוש' מבחינתם, יזכו לאמון מלא מכל מי שידע או ישמע על התנהגותם הנאצלת מכלי ראשון או שני.

אם נחשוב על זה טוב יותר, זהו בעצם ההבדל בין גנב לבין אדם שעובד ביושר על לחמו. הגנב מנסה להגיע לתוצאה של המשכורת בלי השלבים הקשים והמפרכים של העבודה והמאמץ, כשלעומתו, המרוויח ביושר את לחמו יודע לענות ולהוגיע את מוחו וגופו ורק בסוף החודש ליטול את השכר המגיע לו וליהנות ממנו הנאה מושלמת. ההבדל בין חייו של הגנב לחייו של העובד ביושר, הוא אותו הבדל בין אדם שיודע לכבד את מילתו ולעמוד אחריה לבין מי שלא משכיל לנהוג כן.

גם הגנב וגם מי שלא יודע לכבד את מילתו יהיו לעולם בלתי אמינים בעיני ההמון, ויצטרכו תמיד לחיות על זמן שאול, על הכנסה שאולה ועל חיים שאולים בכלל. לעולם לא יהיה להם את משך הזמן להסתגלות להצלחה ("קרדיט" בלע"ז), ותמיד יצטרכו לחטוף במנות קטנות הכנסות צדדיות ותפקידים שאינם דורשים אמון.

זהו גם בעצם ההבדל המהותי בין צדיק לרשע. צדיק מוכן לספוג בעולם הזה צמצום מסוים בסיפוק תאוותיו ומילוי רצונותיו, וזוכה הוא לעתיד לבוא לשפע בל יתואר ובל ישוער, כשלעומתו – הרשע מעדיף לקבל את סיפוק תאוותיו ורצונותיו כאן במזומן ומיד.

ההחלטה לגבי המשקל אותו ישא שמך, תלויה אך ורק בכוחך לדחות את סיפוקיך לאחר הזמן בו הם יגיעו אליך ביושר ובצדק, לבין האפשרות להיות להוט אחריהם ולנסות לקבלם ולו שעה אחת לפני הזמן הנכון והמתאים להם.

גם בימינו אנו ישנם סוחרים גדולים או אישי ציבור מפורסמים, אשר גם בעיני המון העם ואף בעיני העובדים תחתיהם והנתונים למרותם אין למילתם משקל ולו הנמוך ביותר. המעמד לא יכול לגרום לשם לגדול יותר, לא המעמד, לא התפקיד, לא הכישרון המסחרי, ואף לא רבבות מזומנים הפזורים בחשבונות בנק, בכספות ובנכסי דלא ניידי. את המשקל לשם, יוצר האדם ביושר בעמל ובטורח, ובמקרים מסוימים אף לאחר שנים רבות של עבודה מתשת.

בכדי לכמת זאת לסכומים, נביא את הדוגמא הבאה. אדם שלווה מחברו מאה שקלים לשבוע, ובסופו של אותו שבוע החזיר את מלוא הסכום ללא טענות ומענות, הפך את שמו ואת מילתו לשווים לפחות מאה שקלים. כאשר הוא ישוב וילווה אלף שקלים ויחזיר גם אותם בו ביום בו התחייב להחזיר, יזכה וכבר יעלו שמו ומילתו לרמה של אלף שקלים לפחות. וכך ככל שיעמוד יותר ויותר בהתחייבויות קשות ככל שיהיו, יזכה לשם ולמילה השווים בהתאם.

מה שאומר שככל שיהיה האדם קטן יותר ותאב יותר, כבר בכל סכום קטן יפול באותו מבחן "ויזכה" לשם השווה לאותה "רמת רווח" אותה הרוויח שלא ביושר.

בפרשתנו הנאווה פרשת נח, בוחר האלוקים לאחר המבול לנח את השם "איש האדמה", וכמאמר הפסוק (בראשית ח', כ'): "וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם".

אילו אי מי מאתנו היה נשאל איזה שם היה בוחר לנח לאחר מאות השנים בהן ניסה להחזיר את כל בני דורו בתשובה, ולאחר שזכה להיות מי שהשאיר זכר ותחיה לאדם ולבהמה ביקום כולו. היינו בוחרים מבחר שמות אחר לחלוטין כדוגמת: "מציל האנושות", "שומר היקום", "השורד האחרון", או "גדול מחזירי התשובה בימיו". ואילו הקדוש ברוך הוא מבין כל שלל האפשרויות העומדות בפניו, בחר אך ורק את השם "איש האדמה".

וזאת מדוע?

מלמדים אותנו חז"ל (עי' תנחומא נח פי"ד ובפרש"י עה"ת במקום) שהסיבה שבעטיה זכה נח לתואר מפוקפק זה, היה המעשה לפתוח את יציאתו מהתיבה בנטיעת כרם. לאמור, אם המעשה הראשון אותו אתה עושה הוא עבודת אדמה, הרי שביושר תזכה לתואר "איש האדמה".

ולכאורה, עבודת האדמה אינה איסור ואינה משהו שעליו אמור להתקבל עונש. אם כך מה היתה התביעה על נח?

והתשובה על כך, מורי ורבותי, מאלפת ומלמדת וככל האמור לעיל.

גם אתה, נח, לאחר יציאתך מהתיבה, היית אמור להתחיל בפעילות אחרת, או בנטיעה אחרת (תלוי במחלוקת הראשונים והמדרשים הנ"ל). אם התחלת בפעילות זו, הרי שגילית שבמהותך אתה גם שייך לסוג האנשים המנסים ליהנות מקצירת פירות מהירה בטרם יעבדו את עבודת הקודש הקשה והמפרכת. לו היית משכיל לנהוג בדרכם של צדיקים ולהתחיל את פעילותך דווקא מאותם דברים שאינם מזכים לפירות מהירים ומשכרים, היית זוכה לשם נאצל יותר, אולם עתה, קח לך את השם אותו בחרת.

אין אדם שנולד עם שם ואין אדם שמקבל את שמו עם משקל לאותו שם. את המשקל קובע כל אדם במהלך ימי חייו בעמל וטורח ויגיעה, וכל אדם מקבל את שמו בצדק וביושר בדיוק כפי המגיע לו.

פעמים רבות אנו רואים אנשים ישרים ונאצלים, אשר צרי עין שונאים או קנאים מנסים לטנף את שמם ברבים ולספר עליהם סיפורי זוועה. הם בטוחים שבהשמצות אלו הם יצליחו לגרום לשמו של אותו נרדף להיות מזולזל וירוד בעיני ההמון, אולם בפועל "אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף" (תהלים פ"ה, י"ב). צדקתו של האדם ודרך האמת בה הוא בוחר הולכת ומבצבצת ברבות הזמן. לפעמים זה סיפור של שבועות, לפעמים אפילו חודשים ושנים, אולם סוף הכבוד לבוא. המשקל האמיתי של השם תמיד ישוב ויעלה לממדים הנכונים והאמיתיים שלו.

בברכת "טוב שם משמן טוב" לכולנו, ובאיחולי הצלחה לעמוד בניסיונות החיים, ולהבין עד כמה הפירות הנקצרים בעמל ויגיעה מתוקים ובריאים הם הרבה יותר מפירות הבוסר הנקצרים קודם לכן. ובברכת שבת שלום ומבורך לכל אחד ואחד מקהל קוראינו הנאמנים.