דנה ורון לא מאמינה ליובל דיין: "ככה סוגרים פערים או שבעצם לומדים לחיות איתם"

כן בנאדם?

הסיפור של נועה ויובל מרתק אותי, אולי מהלך עלי אימים, מרעיד לי את היסודות. אני רואה את יובל רגע עם שטריימל ופיאות ורגע עם קוקו וקעקוע, ובמקום לראות את השבר הנורא אני רואה את התעתוע. הוא חוזר ואומר משפטים כמו ״הפער בין האמת לשקר, בין הפנים לחוץ״ ואני מבינה שוב בפעם המליון שללמוד תניא זה חובה שהיא זכות. שואלת את עצמי איך אף אחד לא גילה לו שהפער הוא מובנה וניצחי?! בא לי לשאול אותו ״יובל, למה עכשיו אתה שלם?״ עם הבית המפורק? עם הילדים השבורים? עם האני שלך שבא לפני הכל? עם מאות העיניים שהלכו אחריך? אתה לא. לא מאמינה לך. צריך הרבה משככי כאבים כדי להשתיק את הקולות שעולים בך מבפנים. גם עכשיו, יובל, אם תקשיב טוב טוב לסייסמוגרף הפנימי, גם עכשיו תגלה שאתה עדיין חי בפערים. 

אני שניים פה

חסידות מלמדת שאנחנו שניים, פיצול תמידי בתוך גוף אחד, כשנפש אלוקית בוכה - נפש בהמית מחייכת וכשנפש בהמית בוכה - נפש אלוקית מחייכת. קשה מאוד לרצות את השניים בו זמנית, נכון יש עונג שבת, יש שמחה בהיתר, אבל רוב הזמן הן באות זו על חשבון זו ונלחמות זו בזו בתוכי. כמו תאומים בבטן של רבקה, ככה הגוף שלי הוא בעל אכסניה לחתיכת מלחמה. האדמו״ר הזקן הוריד את הסטנדרט, הוריד את הרף, לא עוד ״צדיק״ במובן הפשוט של המילה, מעתה אמור ״בינוני״, ביניים, תחזיק אמצע, תפנים שמה שבאת לפה, מי שאתה, השריטות, החיטוטים הפנימיים, הבעסה והסבבה, כנראה שהם כאן להישאר. לא משתנים לעולם, כך נולדת וכך תמות. 

מה אתה לובש?

זה נשמע נורא? רגע, חכו שניה, הוא לא זרק אותנו ככה, הוא המתיק את הגזירה. אנחנו אומנם לא משתנים במהות, אומנם יש בתוכנו הזדהות עמוקה עם צרכינו הנהנתניים, היונקים, המתאווים והלא פעם דורסניים, אבל יש לנו בחירה. כל רגע, כל שניה להלביש את הילד המופרע הפנימי הזה שלי בבגדים נקיים, במחשבות טובות, בדיבורים טובים, במעשים טובים. וכשאני אומרת ״טובים״ זה לא כמו שהשכל המצומצם שלי מבין וחושב, כי בואו, כמה פעמים כבר גילינו שאנחנו האוייב הכי גדול של עצמנו? שאנחנו נעקם כל סרגל לפי צרכינו וטובותינו? כשאני אומרת ״מחשבות טובות, דיבורים טובים, מעשים טובים״ אני מתכוונת לספר החוקים האולטימטיבי השמיימי שהבורא הוריד לכאן, הסרגל הבלתי מתפשר, הלא מעגל פינות, גם כשהמזכירה במשרד נראית לי נורא חמודה, וגם כשיותר מתחשק לי לראות סרט מלספר לבן שלי סיפור לפני השינה. 

הפער הוא ידיד

ככה, סוגרים פערים יובל, או שבעצם לומדים לחיות איתם. מבינים שהם כאן להישאר, מבינים שזה הקטע! אלה הם חוקיי הפורמט! זה לא מפתיע כשזה קשה. זה לא מפתיע כשחלקים שלמים באישיות שלי צועקים בתוכי כשאני מוותר על פיצה עסיסית. זה הקטע יובלוש. לזה באנו. ברוכים הבאים אל עולם הפערים! היו נכונים! לא בטוח שהם יצטמצמו אי פעם, אבל לא עלינו המלאכה לגמור. אולי נצטרך לחיות אותם לנצח. נפש - גוף, קבלה - נתינה, אני - זולתי, טובתי - טובתו. אישתי וילדיי - או תשוקותיי וגחמותיי, פער. פער.  ושוב פער. העיקר שתכל'ס, הבגדים נקיים, מחשבות דיבורים ומעשים. והתשלום הוא מלא. 

מתבגר למבוגר

הנכונות להשתית את ממלכת הנכון של הבורא בתוך פרא האדם שאני, כואבת, שורפת לי חלקים שלמים באישיות, היא רק מחדדת לי את הפערים בין הבהמית לאלוקית שבי. אבל אם נותנים לאש לשרוף היא גם מעדנת, מחנכת, מכניעה ומבגרת ואז לא מוצאים ילד בן 50+ עם קוקו שהלך לעשות קעקוע, מוצאים אבא. שמצליח להיות כתף רחבה לילדים המתבגרים שלו. אותה הכתף שכל כך הייתה חסרה לנו עת היינו אנחנו ילדים. 

המכה האחרונה

נדמה לי שגם יובל דיין התבלבל קצת, נסחף אחר השקר שמוכרים לכולנו כאילו יש דרך לדלג מעל הסיכסוך הפנימי, ״לסגור את הפערים״, לאחות את הקרע, או לפחות לטשטש אותו עם קצת סיפוקים רגעיים. בדור ה״היה מחובר לעצמך״, ״עשה רק מה שטוב לך״, צו השעה לזכור, אתה שניים. מי הוא ה״לך״ שבתוכך שאתה עומד לרצות? ומה יקרה עם החצי השני? זו השאלה היום יומית, הניצחית התמידית שחייבת להישאל ויש בה מליון רגעי תבוסה על כל רגע קטן של ניצחון. 
אישית לי עצמי אין מושג אם אנצח במלחמה הזו. סביר להניח שאפול עוד 400 פעם. 
אבל כבר אמר אותו רב גדול שאינני זוכרת את שמו. ״פעם אנצח אני את יצרי ופעם ינצח הוא אותי, ואין זה משנה כלל וכלל כמה פעמים יביסני, העיקר שאתן אני את המכה האחרונה״.
#דנה_ורון