לכל משפחה יש אלבום, פרק א': תוכלי לעשות אצלי בייביסיטר?

שנת 2012

- אמא, את מרשה לי ללכת ולעשות בייבי סיטר אצל המורה ויינשטוק? - שאלה דסי כשהיא תולה את עיניה הירוקות והגדולות באמה.

- מאיזו שעה? - בררה.

- מארבע עד שש אחר הצהרים. יש לה ישיבת מורות והיא רוצה שאשמור על רחלי ויוסי.

- אני מרשה לך - חייכה אליה, ודסי החזירה לה חיוך כשגומת החן היחידה שיש לה בלחייה הימנית מעמיקה והופכת לבור עמוק.

דסי הלכה לחדרה על מנת לסיים את שעורי הבית ואלישבע שקעה בכורסה בכבדות, אולי בגלל החום הכבד של חדש אב והלחות הגבוהה האופיינית כל כך למישור החוף.

למרות מזג האוויר החם והלח אהבה שבי את עמק זבולון, בו התגוררה שנים רבות כל כך. במיוחד הייתה קשורה לקריית אתא, שהוד קסום צובע בה כל פיסת נוף ומעטר אותה בחרוזים של עבר עליהם אהבה כל כך לשמוע מהמורה זילבר.

שוב המורה זילבר. כבר התייאשה מלהסיח אותה מדעתה. זה כמו להתרגל לחיות עם כאב מתמיד. אולם אי אפשר לשקוע במרה שחורה, חשבה. לחיים יש את הקצב שלהם והיא צריכה להמשיך ולהתמודד עם הלחצים הבריאים שבית יהודי מזמן לה. אלא שהכבדות שבאיבריה והשקט שנוצר לאחר שהילדים ירדו לשחק בחצר כמו פיתו אותה להמשיך וליהנות מהחופשה הקצרצרה. קמה. הפעילה את המזגן ונהנתה מתחושת הקור שהחלה למלא את הסלון.

שפתה לעצמה כוס קפה והתיישבה שוב בכורסה. הרגישה שהזיעה שהציקה לה התייבשה ושנשימותיה נעשות עמוקות יותר. אפילו לא הרגישה כיצד שקעה אל עולם הזיכרונות. כל כך הייתה מתורגלת להתכנס אל תוך עצמה כשהיא נהנית מרגע של שלווה ובדידות על מנת לחזור אחר כך לקצב חיים סוער בבית מלא, ברוך השם, בילדים קטנים.

המעברים הללו הפכו להיות לשגרה נעימה, להתבודדות תוך כדי המולת חיים שוצפת, להתבוננות מן הצד, כביכול, בזמן הזורם רגע אחר רגע ויוצר את מסע החיים. התבודדות בה שזרו זיכרונותיה את עצמם למציאות הנוכחית כשעבר והווה אורגים מסכת אחת של פסיפס המהווה את חייה.

שנת 1986

אלישבע, היא שבי, הייתה אז כבת תשע. זכרה את הנקישות הקלות, כיצד פתחה את הדלת אט אט וראתה אותה בפעם הראשונה.

- אני צריכה ללכת לישיבת מורות. בתי לא יכולה לשמור עכשיו על בני הקטן ולא הצלחתי למצוא בייבי סיטר. אולי את יכולה לשמור עליו משעה ארבע עד שש אחר הצהרים? - שאלה בחיוך כשהגומה שבלחייה הימנית מעמיקה והופכת לבור עמוק שריתק את מבטה.

- כן, אני יכולה - השיבה במאור פנים.

- אולי כדאי שתשאלי את אמא? - היססה המורה זילבר.

- את אימא?! - חזרה אחריה אלישבע בעודה פוקחת עיניים כחולות גדולות-גדולות כשהיא מרגישה כיצד הדמעות מטפסות בהן מבלי שתצליח לעצור בעדן - אין לי אמא! - אמרה בקול חרישי שאילץ את השומעת לאמץ היטב את שמיעתה.

המלים נפלטו בחדר המדרגות מתגלגלות ומתרסקות ומשאירות שתיקה צורמת שהדהדה בין הדלתות והותיר אותה ללא נשימה. נראה היה שהאישה מולה בולעת אוויר. הסומק צבע את לחייה, אך היא החווירה מיד.

- אוי, סליחה, לא ידעתי! - נבוכה.

הן הביטו זו בזו. שתיקה של רגע. אלישבע החליטה שהיא דווקא נחמדה וחייכה אליה. למה החליטה כך - לא ידעה. הייתה זו החלטה ספונטנית כזו שמתקבלת לפני שעומדים על הנימוקים לכך.

- אוכל לשמור עליו, אם תרצי. אני בטוחה שאבא ישמח - הוסיפה.

שנת 2005

חבל שאינה יכולה להרים אליה כעת טלפון. הרגישה שהיא זקוקה לה כל כך. תמיד עזרה לה להסתכל אל תוך עצמה, להבהיר לעצמה את מחשבותיה ורגשותיה, לנתח את המצב ולהגיע למסקנות. פעמים רבות כל כך בעשר שנות נישואיה מצאה את עצמה נאנחת על כך שאין לה תקשורת עם המורה זילבר.

בשנים הראשונות לנישואיה כתבה לה מכתבים מוכתמים בדמעות שלא זכו לתגובה ואלה לוו בציפייה דרוכה, בירידה אל תיבת המכתבים כמה פעמים ביום ובציפייה לצלצול הטלפון שמעולם לא היה מהמורה זילבר.

- היא עדין מנדה אותי, חשבה בעצב.

לדפוק או לא לדפוק, התלבטה. הייתה אז ילדה צעירה בחצאית אפורה וחולצה ירקרקה. הייתה זאת התלבושת האחידה אותה לא החליפה אותה לאחר יום הלימודים. לבסוף אזרה אומץ והקישה קלות. שמעה צעדים מדשדשים אל הדלת.

- רק רגע! - והדלת נפתחה כשליבה פועם בחזקה.

- שלום - חייכה אליה המורה זילבר כשהיא מרתקת את מבטה לגומת החן.

- במה אוכל לעזור לך?

מבוכתה העלתה כתמי סומק על לחייה.

- היכנסי - הזמינה אותה בקולה העשיר והחם - אולי תצטרפי אלי לכוס קפה? בדיוק עמדתי להכין לעצמי.

אלישבע לא ראתה בכך דבר משונה, שהאישה המבוגרת מזמינה אותה, ילדה קטנה כבת תשע, לכוס קפה. רק חשה שהיא מרשה לה להיכנס. הביטה בעיניה ולא ראתה בם שום צל של דחייה. עיניה הירוקות חייכו אליה בחמימות והבור שהעמיק בלחייה השווה לה הבעה אוהדת וחמימה. מצאה את עצמה צועדת אחריה למטבח.

- המטבח הוא מעוזה של האישה! אמרה כשהיא מורה לה לשבת. התיישבה בקצה הכיסא כמו מוכנה בכל רגע להתעופף חזרה אל מעבר לדלת, אך המורה זילבר גישרה על מבוכתה בפרץ של מלים ובעשייה מהירה.

- התכבדי בעוגה. בקשה, מיד ירתחו המים שנית והקפה יהיה מוכן. כשהייתי קטנה, בגילך השתמשו בקומקום שורק. היה צריך להמתין זמן רב עד שהמים רתחו והקומקום שרק. היום מפעילים את הכד החשמלי ומיד יש מים רותחים. אין צורך להמתין הרבה. אולי זה לא טוב, אולי בגלל זה הדור הצעיר לא יודע לדחות סיפוקים וחושב שצריך לקבל הכל עכשיו ומיד.

- זו עוגה מצוינת - החמיאה אלישבע ממש כאילו הייתה גדולה. - גם אימא ידעה לאפות טעים כל כך. כך סיפר אבא! - הוסיפה. דוק של כאב הציף את עיניה והיא התגברה עליו במהירות. היה חשש באוויר שעוד רגע והצער יציף אותה, את אלישבע הקטנה.

- את רוצה שאלמד אותך לאפות אותה? - שאלה אותה - זו לא עוגה מסובכת כל כך להכנה.

- הייתי רוצה מאוד ללמוד לאפות אותה. בעצם זו הסיבה שאני פונה אליך - הוסיפה אלישבע בחיוך ביישני - לאבא יש מחר יום הולדת והייתי רוצה להפתיע אותו בעוגה מעשה ידי... אלא שאינני יודעת לאפות - השלימה את דבריה בפנים עגומות.

- זה רעיון נפלא! - קראה השכנה - אני בטוחה שאביך יתרגש וישמח מאוד. עלינו להזדרז, אם כן!

- אולי אין למורה זמן? - היססה.

- אם לא הייתי פנויה, לא הייתי מציעה לך! - הרגיעה אותה.

- יש לנו מיקסר ונפה - הוסיפה עדין מהססת.

- בואי נבדוק אם יש לך את כל המצרכים והאביזרים הדרושים.

נכנסו לביתה של משפחת סטון, והשכנה החלה לערוך על השיש את המצרכים ולהרכיב את המיקסר.

היא הראתה לה כיצד לאחוז בנפת המשי ולנפות. זרועותיה כאבו, והמורה זילבר המשיכה וניפתה את שאר הקמח כשהיא מנחמת אותה באמרה שאם מתמידים לנפות לעתים קרובות – מתרגלים, וכמעט שאין מרגישים בקושי. מלבד זאת כדאי לה להתאמץ, כי כך תזכה שגם לאחר שתזדקן תהיינה ידיה פעילות ומתפקדות. כמו כן לימדה אותה שאת הקמח המנופה יש לשמור במקפיא על מנת שלא יתליע.

ריח נעים של עוגה נאפת התפשט מהמטבח אל הסלון ועטף את הבית בגלימה של חמימות שקרנה מתוך הקירות הישר אל תוך ליבה הצמא. חמימות כזו שזרחה בליבה והקרינה החוצה שהנה גם הבית שלה הוא בית ככל הבתים.

- אחרי שמסיימים יש להדיח את כל הכלים, ליבש ולהחזיר למקום - הנחתה אותה - את רוצה שאבוא מחר ואעזור לך לערוך את השולחן?

התשובה קרנה מהעיניים הזורחות ומהחיוך שכבש את פניה.

כשהעוגה הייתה מוכנה העבירה אותה המורה זילבר למקרר שלה.

נותר לה זמן לרדת למטה ולשחק עם מימי טוקר שלמדה בכתתה וגרה בבניין ממולם. רק אחר כך נודע לה שהיא אחייניתה של המורה זילבר. טוב שהיא מכירה משהי, חשבה. תחילה עמדה מתבוננת ברותי מלכי ויעלי ששחקו בתופסת. מלכי ויעלי למדו בכתה גבוהה יותר. אולם מימי ששמה לב לשבי העומדת מבוישת בצד קראה לה ושיתפה אותה במשחקן.

*  *  *

באותו לילה שכבה לישון כשחיוך מרצד בעיניה וצובע את פניה באור מיוחד של שמחה. איזה יום נפלא היה זה! אפילו אבא נדבק בשמחתה ונגן בגיטרה מנגינות עליזות. שבי ידעה שאלו הן מנגינות עם אמריקניות. כשאבא היה שמח היה מנגן מנגינות אלו שהזכירו לו את ילדותו שלו. בקושי הצליחה להתאפק ולא לספר לאבא על העוגה שהמורה זילבר עזרה לה להכין. לאחר שקראה "קריאת שמע" הרהרה בינה לבין עצמה בהפתעה שהיא עומדת להכין לאבא הטוב והאהוב שלה.

אפילו הצפרדעים שקרקרו בחוץ בכל עוז לא הפריעו לה. נרדמה ושקעה בשינה שהייתה כה ערבה לעומת הלילה הראשון שלה בקרית אתא בו לא יכולה להירדם מפני שכל הלילה האזינה למוזיקת הרקע של בליל קולות הצפרדעים, הצרצרים ויתר חיות הלילה. הייתה רגילה עד אז לרעש אוטובוסים וכלי רכב, להמולה של עיר. החשך והשקט שבחוץ כמו העצימו את קולות הצפרדעים והצרצרים והפעימו אותה. שכבה והאזינה לקולות הקסומים שחברו אותה לכל היקום המופלא. בהמשך הזמן הפכו זמירות אלו לנעימה המלווה אותה לעולם החלומות הקסום.

*  *  *

הגברת זילבר ספרה לבעלה על מבצע יום ההולדת לאביה של אלישבע.

- הרגשתי כל כך רע כשאמרה לי שאין לה אמא, ידוע לך משהו בקשר לזה? שאלה. - הבנתי שהיא נפטרה - ענה לה מהורהר.

- אני צריכה לפצות אותה על צערה וגם על שהבכתי אותה. זו תחושתי. אתה יודע, אני לא מבינה את עצמי איך לא שמתי לב שבמשך שלושת השבועות מאז עברו לגור לידנו ראיתי רק את הילדה או את אביה ולא ראיתי את אמה... אגב, במה מתעסק מר סטון?

- הוא קבל מינוי להיות פרופסור בטכניון.

- פרופסור למה?

- לתחום מסוים הקשור לתעופה, כך אמר לי יעקב סטון.

- למה הוא לא שכר דירה בנווה שאנן? הרבה יותר קרוב שם לטכניון מאשר מקרית אתא? - תמהה.

- אין לי מושג - ענה.

- לאיזו קבוצה הם משתייכים בעצם? המשיכה לברר - מר סטון חובש כפה שחורה אולם אין הוא לובש חליפה ואפילו בשבת אין הוא חובש מגבעת - ציינה.

- לא ברור לי מאיזה מגזר הוא הגיע... אולי הם היו בעלי תשובה שעדין לא מצאו את עצמם.. מה שכן ידוע לי זה שמאז פטירת אשתו הוא התקרב לחוגי הליטאים ואפילו החל לקבוע עתים לתורה. החברותא שלו אומר שהוא אדם מיוחד ואיכותי והוא ממש מתפעל מתבונתו וממידותיו, הוא מכיר אותו עוד מתקופת מגוריו בנוה שאנן. את בתו היחידה רשם לבית יעקב.

*  *  *

אלישבע הייתה שקועה בלימוד החומר למבחן בגאוגרפיה כשנשמעו נקישות קלות על הדלת. היא מיהרה לפתח והסמיקה כשראתה את המורה זילבר עם בתה בת השתים עשרה מחייכות אליה.

- רצינו לשמוע חוויות מיום ההולדת! חייכה. זו בתי אתי - הציגה.

- אנחנו כבר מכירות מפגישות בחדר המדרגות, נכון? - חייכה אליה אתי. כן. גם לה הייתה גומת חן שהפכה לבור בשעה שחייכה.

- הכנסנה בבקשה! אני ממש מתביישת! הייתי צריכה להיכנס אליכן ולספר איך אבא נהנה מעוגת יום ההולדת. הוא לא האמין שהכנתי אותה כמעט לבד והורה לי לא לשכוח להודות לכן, אבל למרות הוראתו – שכחתי, כיוון שהתחלתי ללמוד למבחן בגאוגרפיה.

- את לומדת לבד? - התפלאה אתי.

- כן. וכי עם מי אני יכולה ללמוד? - תהתה אלישבע.

- יש לך את כל החומר? - התפלאה הגברת זילבר - הלא עברתם כאן רק לפני כחודש. אני בטוחה שהמבחן כולל חומר שנלמד גם לפני כן!

אלישבע הביטה בה בחוסר אונים.

- מי המורה שלך לגאוגרפיה? - שאלה בקול נמרץ.

- המורה מירי פולק.

- מצוין. אשוחח אתה בקשר למבחן.

ואמנם לאחר שהמורה זילבר שוחחה עם המורה מירי, המירה זו את המבחן בעבודה. אלישבע עדין זכרה את תחושת ההקלה שחשה כשנודע לה על כך. לפתע הכל היה נראה כל כך פשוט וקל. קודם הרגישה כאילו היא עומדת בפני חומה בלתי עבירה. בלילה הקודם לא יכולה להירדם מרוב לחץ ומתח.

לא עלה על דעתה שניתן לשנות את העובדות, בפרט משום שהמורה נראתה כל כך קשוחה. עכשיו, כשהיא בעצמה כבר אם, התפלאה אלישבע מדוע לא פנתה בזמנו אל אביה.

*  *  *

כבחלום ראתה את עצמה בגילה של דסי, בתה, כשעברו לגור לקרית אתא, לרחוב סוקולוב, לאותו בנין ולאותה קומה בה גרה משפחת זילבר. כשראתה את הרחוב בפעם הראשונה כמעט ולא היו בו בתים. הבניין שלהם היה השלישי ברחוב. פה ושם היו כמה בתים ישנים, חד קומתיים. מדרכות לא היו בו עדיין. רק כביש אספלט משובש.

הרבה לפני כן, כשהקריה הייתה עדיין כפר, היה זה שטח אדמה אחד גדול ובין הבתים - חלקות חרוצות תלמים תלמים. אפילו שדרות העצים היפות המצויות כיום לאורך שדרות הציונות והמגינים עדיין לא ניטעו בו. לא היו כלל כבישים בכפר, ואל מעלה הגבעה עלו בשבילי עפר כבושים.

השטח היה מחולק לחלקות שבעליהן גידלו בהם גידולים שונים ובעלי חיים. תרנגולות לבנות, אדומות כרבולת ותרנגולות ערביות, צבעוניות, שהתהלכו בכל השטח כבעלי בתים חשובים. קרקוריהם היו השעון המעורר בבוקר, ובלילה שמעו אותם יחד עם יללת התנים שהסתובבו מחוץ לגדר הישוב. השומר ועוד מתנדב היו עומדים על מגדל השמירה בימים ובלילות. הזרקור שהאיר בלילה את החולות מסביב ניסה לקרוע את הדממה ולגלות מסתננים על שתים ועל ארבע שאיימו על הישוב.

גם לאחר שנסלל הכביש - עדיין ניתן היה לזהות את הבתים על שם בעליהם: הבית של פרידמן. הבית של מאליק, הבית והשדה של אליהו ניימרק, הבית של צדוק, הבית של שפילברג, היו אלו ציוני דרך שעזרו להתמצא במקום. 

במעלה הגבעה הייתה המחלבה של קינסט אליה הביאו כל בעלי הרפתות את החלב שחלבו. בקצה השני של הרחוב בו גרו, ליד הבית של מאליק, היו כמה עצי אקליפטוס שנופם היה רחב כל כך עד שסוכך על כל הבית בעל הגג האדום. בשביל השמנת שבין שביל החלב לבית של מאליק נסלל רחוב שנקרא אח"כ בשם סוקולוב, ובו ממוקם הבניין שלהם בן שלושת הקומות שנבנה בחלקה שהייתה פעם של פרידמן.

לפרידמן היה בית בן שתי קומות ובוסתן קטן הפריד בינו לבין הבניין שלהם. הוא לא נפרד רגשית מהחלקה שהייתה פעם שלו ונהג בה מנהג בעל בית שכן היה בודק כל יום מחדש את מצב הדשא ומצב הגדר החיה שהקיפה את הבניין שלהם. אף אחד לא העז לומר לו דבר, משל הסכימו בשתיקה לקבל את סמכותו ללא עוררין. כך היה מר פרידמן גם המבצע העיקרי של כל החלטות ועד הבית שבוצעו כמובן לפי דעתו הנחרצת. היום מלא רחוב סוקולוב במבנים צפופים בני שלוש וארבע קומות וכמנהג הבתים בקריה כל אחד מהם משתרע על שטח גדול ונרחב.

מדרכות מאבנים משתלבות מאפשרות לאימהות להוליך בנחת את עגלותיהן בעודן שקועות בשיחה. הילדים בעלי האופנים יכולים היום לשעוט בהם בנוחות. אולם אז, כשרק הגיעו לקריה הייתה הרכיבה על אופניים מיומנות שהתבצעה בדרכי עפר מלאות באבנים מחד ובמהמורות מאידך.

ברכיהם של ילדי הכפר היו מתחרות ביניהם בגודל ובעומק החבלות, וידיו של השוחט, הרב חסידה, שהיה גם חובש בזמנים ההם טרם הקמתם של "מגן דוד אדום" ו"הצלה", היו מלאות בחבישת ברכי הזאטוטים שהמשיכו לשעוט בדרכי העפר ולפול מהאופניים חדשים לבקרים.