להיות אחראי, ובכל זאת לא לדאוג

אחת הסיבות שגורמות לאדם להיות רגוע – אינה נובעת מאשליה שחייו יהיו מרופדים רק במאורעות חיוביים ונעימים, אלא זו הרגשת השליטה על חייו, שעל פי תפיסתו הוא יכול להתמודד עם בעיות – אדם כזה פחות ילחץ מהעתיד. לעומתו, אדם שמרגיש שהחיים חזקים ממנו, ואין ביכולתו להתמודד איתם – יהיה שקוע במחשבות מדאיגות אודות הקשיים העשויים לצוץ בעתידו. לכן מומלץ לאדם להתמקד בחוזקות שלו ולשים עליהן דגש, ומהמקום הזה יהיה לו קל יותר להאמין ביכולתו לנצח את אתגרי החיים.

אדם עם גישה חיובית מבין שהעולם הינו "נווה התלאות" (כלשון "ספר הישר"), אך מאמין שיוכל למצוא את המשאבים והחכמה להתמודד עם האתגרים, וככל שהאדם מחזק את התכונות החיוביות הוא מרגיש שהוא יותר בר יכולת ופחות חסר אונים.

עוד נקודה: לחצים נגרמים כתוצאה מתפיסה שלילית על החיים. אדם שניגש לחיים בגישה שלילית, רואה את העתיד בצבעים קודרים, מה שגורם ללחץ. לעומתו, אדם שרואה את החיים בצבעים מאירים – פחות לחוץ מהעתיד, כי הוא מאמין שהשם מקדים רפואה למכה.

 אמנם, התפיסה שלנו את המציאות נובעת מחוויות העבר. אם בעבר חווינו חוויות שליליות רבות – נצייר את העתיד בצבעים קודרים, ואם חיינו היו גדושים בחוויות חיוביות – גם התפיסה שלנו ביחס להווה ולעתיד תהיה חיובית יותר. חוויות חיוביות משפיעות על ליבו של האדם ולב האדם משפיע על התפיסה שלו את המציאות (וכלשון הפסוק "מכל משמר נצור ליבך... כי ממנו תוצאות חיים", משלי ד', כ"ג).

חוויות חיוביות נתונות בידו של האדם. גם בתוך שגרת החיים התובענית, אדם יכול לפנות לעצמו מעט זמן לחוויות חיוביות: הליכה קצרה, חוויות משפחתיות שונות, לימוד מעניין ועוד. בשל כך, ריבוי חוויות חיוביות יגרום לשינוי גישה אצל האדם ביחס לעולם, מה שיפחית באופן טבעי את רמת הלחץ. במקביל מומלץ לאדם שסובל מלחץ – לצמצם את החשיפה שלו לתכנים שליליים ומדאיגים.

לשנות את השיח הפנימי

הסבא מקלם אומר, שההבדל בין צדיק לרשע – הינו בכח הציור. בעוד הצדיק ממחיש לעצמו את האור שבחיי תורה ומצוות, הרשע מתמקד בהמחשת התועלת שבהבלי העולם הזה. ומכאן אנו למדים שניתן לנו כח הציור והבחירה בידינו כיצד להשתמש בו, שכן לציור שיצייר האדם בדמיונו – תהיה השפעה על הרגשות, ובעקבות כך על המעשים שלו.

לכן, כדי לצמצם את ממד הלחץ, מומלץ להתמקד בציור חיובי של המציאות, כאשר הצעד הראשון הינו: שימוש במילים חיוביות, ובוודאי שלא במילים שמעצימות את הקושי.

אנשים רבים מפריזים בחומרתן של בעיות ומאבדים את הפרופורציה, כאשר הדבר מתחיל בביטוי שהם מעניקים לקשיים, ביטויים כמו: "איום ונורא", "מגעיל", " שונא את זה", "אני משתגע", " מת מרעב", וכיוצא בזה – הינם ביטויים מושאלים, שאין בינם ובין המציאות מאומה. אף אחד אינו משתגע מהר כל כך, וודאי שלא מת מרעב...

ובכל זאת, למילים שאנו אומרים לעצמנו – ישנה השפעה רבה עלינו. הן מושפעות ממה שמתחולל בתוך נפשנו, והן גם משפיעות בחזרה על ההתרחשויות הללו בתוך הנפש. כשאנו משתמשים במילים קיצוניות, חריפות – אנו משפיעים על הנפש שלנו, מילים אלה לא רק מילים, מילים מהוות כח השפעה אדיר, וגורמות לנפש לאמץ תפיסה שלילית ביחס לחיים, מה שיוביל ללחצים, ולירידה ברמת התפקוד.

גישה שיכולה לעזור להתמודד עם אתגרים במידה הנכונה, הינה: שימוש במילים מתונות ונייטרליות. כמו למשל: "קשה אבל אפשרי", "לא נעים אבל נסבל", וכיוצא בזה. כמובן שבשעת לחץ נתקשה לחולל שינוי בסגנון הדיבור שלנו, ולכן את מירב המאמצים עלינו לרכז ברגעים של שגרה. כאשר נתרגל, בשגרה, להשתמש במילים מתונות, שתשפענה על התפיסה החיובית שלנו ביחס למציאות – אנו נקח אתנו את ההרגלים הללו גם לשעות של לחץ.

דאגות במידה

כחלק מההתמודדות עם הלחצים, חשוב גם שנשים לב לעובדה, שמרבית הדאגות שלנו וגורמי הלחץ עמם אנו מתמודדים, אינם עתידים להתממש. אם נעקוב לאורך זמן, נגלה כי למעלה משבעים אחוזים מהדאגות – לא היו במציאות. אילו היינו מצליחים לחסוך את ההתמודדות עם הדאגות הבלתי רלוונטיות הללו, היינו יכולים להפנות את המשאבים הרגשיים לעשייה יעילה ומשמעותית.

לפעמים, הדאגות הינן ביטוי ליצר הרס עצמי. אדם שמרגיש כעס על העולם, בגלל מאורעות קשים שאירעו בעברו, מרגיש שאינו יכול לדבר על הכעסים שלו, ולכן הוא שומר אותם בתוך הלב. אולם האנרגיה הזו, שמבעבעת בתוך הלב פנימה, אינה יודעת מנוח, והיא מתפרצת בצורה של נטיה לפגיעה עצמית, כאשר אחד האמצעים לפגיעה שכזו הינה על ידי דאגנות יתר.

במקרים אחרים, הדאגה הינה תוצאה של חרדת נטישה. אדם שחושש לאבד את מקום העבודה שלו, את החברה או את המשפחה שהקים, עלול להיגרר בקלות לעודף דאגה ביחס לגורמים שהוא חושש שינטשו אותו.

כמו כן, ישנם מקרים, שבהם הלחץ משמש דווקא כהסחת דעת, כדי לאפשר לאדם לברוח מהתמודדות בתחומים שבאמת מאיימים עליו. לדוגמה: אדם שחושש מפני אבדן מקום העבודה, או חוסר התקשורת בינו ובין ילדיו, מעדיף להיות לחוץ וטרוד במחשבות על נושאים שוליים הרבה פחות, שאינם דורשים ממנו מאומה, במקום לאפשר לעצמו לחוש את הדאגות האמיתיות, שלגביהן הוא דווקא יכול לעשות הרבה.

ועוד תופעה: לפעמים, הפחד של האדם מפני כשלון – גורם לו להתמקד בצדדים המלחיצים של החיים. הוא מפחד שאם יצליח בחיים יותר מדי – המשבר בוא יבוא, במוקדם או במאוחר, ולכן הוא מעדיף לחבל – שלא במודע – בסיכוייו להצליח, באמצעות התמקדות בלחצים ובדאגות שונות.

הגישה הנכונה הינה, להכניס את הדאגות למידה.

אדם שאינו דואג כלל, הינו אדם בלתי אחראי. אדם אחראי אמור לדאוג מההשלכות שעלולות להיות למעשיו, ולכלכל את צעדיו בתבונה. אולם אדם אחראי צריך גם לדעת להבחין בין דאגה הגיונית ביחס לעתיד, ובין מלכודת של מחשבות טורדניות שאינן נותנות מנוח. להבחנה זו, ישנו משקל רב.

במקרים אחרים, הלחץ בו האדם נתון – מהווה את סימן ההיכר החברתי או המשפחתי שלו: הוא מוכר כ"דאגן", "לחוץ" וכדומה, ומכאן ואילך מגשים את התדמית הזו. זיהוי ואבחנה של המצב, יאפשרו לו לתכנן את שינוי התדמית, ואת יצירת הזהות החדשה – שלא תהיה מזוהה עם דאגנות יתר ולחצים מעיקים.

יש לזכור שדור הפלגה חיפש בטחון ורצה לבנות סולמות להגיע לשמים ולהגן על העולם מפני מבול וה' הפיץ אותם, כי בעולם ארעי, לחפש עודף בטחון זו קללה!

 ולאברהם אבינו נאמר: אל תחפש בטחון אלא לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך וכך "היה ברכה". הברכה לא תגיע על ידי המרדף התדיר אחרי הבטחון והשלווה אלא על ידי ההתמסרות לה'.

"לך לך... והיה ברכה".