במחשבה תחילה לפרשת לך-לך: "אספר להם שהרב הראשי נכשל במשימתו?!"

"מיליון שנה שלנו", מברר אדם שזכה להגשמת משאלה קטנה ממלאך, "כמה זמן זה במושגים שלכם?".

- "דקה". 

"אם ככה", עובר האדם לתחום הפיננסי, "כמה זה מיליון דולר במושגים שלכם?".

"כמו שקל אצלכם", הייתה התשובה.

"אז אני רוצה בבקשה שקל", ביקש האיש.

"אין בעיה", השיב המלאך, "חכה דקה"...

* * *

במענה לשאלתו של אברם "במה אדע כי אירשנה", עונה לו הקב"ה שייקח בהמות ויבתר אותן וישים אותן חצאים מול חצאים.

השמש מתחילה לשקוע "ותרדמה נפלה על אברם" ("תרדמה" - מתרגם יונתן בן עוזיאל - "שינה עמוקה"). בתרדמה זו הוא זוכה לחלום נבואי שמראה לו את הצרות שעתידים ישראל לספוג בגלות. "והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו".

יש להבין מהי "תרדמה" זו שנפלה על אברם. הרי יכול היה הקב"ה להעביר לו את המסר כמו בכל הפעמים האחרות שבהן דיבר איתו - בנבואה או בהתגלות.

ראיתי מי שמפרש (לא מצאתי בשם אומרו): "תרדמה" זו היא חלק מצרות הגלות שהראו לאברם. עתידים בניו לגלות מארצם ולשקוע ב"תרדמת" רוחנית. כזו ש"נופלת" עליהם. לפעמים - בעל כורחם. הם שומעים את הקולות המעוררים, הם לא מתעלמים חלילה מהאירועים שמזמנים להם משמים כדי לעורר אותם, אבל העפעפיים הרוחניים שלהם - עשויים עופרת. צונחים שוב ושוב. הלב אטום וחתום.

תרדמה זו, הביאה את המשך הפסוק "והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו": איך - תהה אברהם אבינו בחרדה גדולה - איך יצליחו בני לשרוד גלות כזו כאשר נשמתם לפעמים שוקעת בתהום הטשטוש ומסרבת להתעורר???

המחסור היה נורא. אנשים חישבו כל פירור מזון שהכניסו לפיהם. איש לא ידע מה ילד יום.

בארצות אירופה השתוללה מלחמת העולם השנייה וגבתה מרחץ דמים אדיר, אך אותותיה הגיעו למקומות נוספים בעולם, גם אם טרם נשפך בהם דם. בארץ ישראל חוו האזרחים מחסור במזון ובצרכים בסיסיים. הן משום שקווי האספקה הקבועים נותקו, הן משום שחלק גדול מהסוחרים גויסו על כורחם לצבאות המדינות השונות באזור.

הגאון רבי יצחק אייזיק הלוי הרצוג קיבל החלטה: הוא הפליג לארצות הברית בעיצומה של המלחמה, תוך שיותר מפעם אחת כמעט והופצצה האנייה בה נסע על ידי צוללת איטלקית. בניסי ניסים הצליח הרב הרצוג להגיע לארצות הברית ושם הלך למשרדי הג'וינט.

מיד בהגיעו החל להיפגש עם מקבלי ההחלטות בארגון. "יהודי ארץ ישראל גוועים ברעב", התחנן בפניהם שיפתחו את ליבם ואת כיסם לפני שחלילה יהיו אבדות בנפש.

מנהלי הג'וינט סירבו. "באירופה המצב קשה יותר", הצטדקו. "חייבים קודם כל להפנות את התרומות לשם".

הרב הרצוג שמע והבין, אבל ידע שעם תירוצים לא הולכים למכולת. הוא ניסה בכל הדרכים שעמדו לרשותו לשנות את ההחלטה - אך נחל אכזבה.

חלף פרק הזמן שהקציב הרב הרצוג לעצמו, והתאריך הנקוב על גבי כרטיס החזור שלו - הגיע. לילה לפני הנסיעה ישב הרב הרצוג וחשב לעצמו מה עוד הוא יכול לעשות. בסוף החליט לעשות ניסיון נואש אחרון.

הוא שיגר מברק לראשי הג'וינט. מברק שנכתב בדמעות ובו מילים בודדות: "מה אומר ליהודי ארץ ישראל? שהרב הראשי נסע להציל אותם אך נכשל במשימתו?!".

בבוקר התעורר הרב לקול דפיקות על הדלת. הגיע מברק תשובה עבורו: בקשתך אושרה.

הוא עיכב את חזרתו ארצה במספר ימים, כדי לטפל בצד הביורוקרטי של הטפסים והאישורים, וכעבור יממה נודע לו שניצל ממוות. האנייה שאיתה אמור היה לנסוע - הוטבעה במצולות על נוסעיה...

* * *

ה"תרדמה", זו שראה אבינו הראשון, מוכרת לכולנו. מי יותר ומי פחות. מי בזמנים קבועים ומי כשגרה.

אבל ייתכן שיש בפסוק את הסוד להיחלץ ממנה גם כשאנוסים להישאב לתוכה: "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול".

מי שמנסה להילחם בכבדות וברפיון, רק עוד רגע אחד, רק עוד שורה אחת, רק עוד התגברות קטנה, רק עוד מאמץ קטן לפני שהוא פורש, כי הוא אומר לעצמו: "אחרי כן".

נכון שעוד רגע מרגישים שזהו, אין כוח יותר, אבל את ה"אין כוח" הזה נשמור עוד שנייה ל"אחרי כן".

הרגעים הקטנים הללו של המאמץ העילאי, למרות שהם נראים חסרי חשיבות מול תרדמת החורף העמוקה כמברק נואש, הם "מצילי חיים" - הם אלו שיובילו בסופו של דבר ל"רכוש גדול": כל דקה - מיליון דולר.