פסגת החסד - לדאוג לכלל ישראל

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ" (י"ב, א').

לֵךְ מה"לְּךָ" והיה תמים

אברהם היה עמוד החסד. הוא לימד אותנו שכדי לדבוק בחסד, יש להפסיק להסתכל רק על עצמך, על הלְךָ, אלא יש להסתכל על צרכי הזולת, תלך מה"לְךָ" מהחשיבה האנוכית רק על עצמך, ורק אז תזכה להשלים את עצמך – "והיה תמים".

התורה (שמות כ"ג, ה') מצווה עלינו: "כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ" עלינו לסייע, אפילו לשונאנו, לפרוק משאות מעל הבהמה או לטעון עליה.

ציווי זה אינו שייך דווקא בפריקה ובטעינה, אלא בכל מצב שבו יהודי נמצא בצרה, בצוקה או בקושי. מצווים אנו לעזור לו, לתמוך בו, וחלילה לנו להתעלם ולומר שאין זה שייך אלינו. התורה מצווה לא להסתכל רק על צרכינו האישיים, אלא גם על צרכי הכלל.

אין זה מספיק לסייע מעט וללכת הלאה, אלא יש לעזור לו עם כל ההרגשים ובכל הכוחות, "עמו" ממש, עד שיקום ויתהלך בכוחות עצמו, ויהיה חי הנושא את עצמו.

אב המון גויים

אברהם אבינו, אבי האומה היהודית, היה הראשון שגילה את בוראו, והוא נקרא בשמו "כי אב המון גויים נתתיך" – האומות כולן מזכירות את אברהם אבינו כאביהן.

אברהם היה אמנם טפל לשרה בנבואה, ומכל מקום היה במעלה עצומה לאין שיעור ממנה. בברית בין הבתרים אמר ה' לאברהם: "אַל תִּירָא אַבְרָם... שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד" (בראשית ט"ו, א') -  אברהם מקבל את כל השכר העצום של בניו, וכל המצוות שאנו מקיימים נזקפות לזכותו - כי ברא מזכה אב.

גם הישמעאלים, קרויים בניו - חווג' איברהים, אבא אברהם.

הישמעאלים ירשו אף הם את מדת החסד מאברהם, אבל להבדיל מהחסד שלנו, הם יכולים לארח בביתם אירוח כיד המלך, להגיש שפע מטעמים ומעדנים, ולאחר מכן לרצוח את האורח...! והיאך ייתכן הדבר? כי החסד שלהם אינו חסד שלם. בעת האירוח הם מקיימים את מצות הכנסת אורחים, אך כאשר סיימו לקיימה הם מקיימים "מצווה" אחרת - הריגה... ואילו אנו מחויבים לגמול מצות חסד בשלמות ובתמימות.

מדוע דווקא אברהם מכונה אבי האומה? והרי שם בן נח קדם לו! ולא עוד אלא שהוא היה החכם של העולם, ראש הישיבה הגדול! הוא זה שלימד את האבות תורה, ומדוע אינו מוזכר בתורה כלל?

ההבדל הוא שאברהם הסתכל על הכלל ודאג להמונים, הוא לא ישב בישיבה וחיכה שיבואו אליו ללמוד תורה, הוא כיתת רגליו כדי להפיץ את אמונת ה' בעולם, להפיץ את התורה, לפרסם את הבורא!

עולם חסד ייבנה

חסד ברוחניות הוא החסד הגדול ביותר! אם מצווים אנו לעזור לחבר בעת צרה גופנית ולתמוך בו, כל שכן שצריכים אנו לעזרו ברוחניות, להרים את רוחו לעודדו לקבל עליו עול תורה ומצוות ולחזק את נפשו.

כאשר פגש אברהם את שם, שאלו: "בזכות מה ניצלתם מהמבול?". השיב לו שם: "לא נתנו שינה לעינינו, מאכילים היינו את החיות כל הזמן. היו שם שדים ומזיקים, ברדלסים ואריות, כבשים ופרות, החסד שגמלנו עמהן, הוא זה שנתן לנו להינצל".

שמע זאת אברהם ואמר: אם כך אהיה אף אני דבוק במידת החסד, שהרי היא זו המצילה את העולם, זהו  רצון הקב"ה, זו תכלית הבריאה. "כי אמרתי" – מהי האמירה של הבורא ומהו רצונו? "עולם חסד יבנה!".

ניקח לדוגמה אדם שבכוחו להיות ראש ישיבה לחמש מאות או אלף בחורים, אך הוא אדם צנוע ונחבא אל הכלים. הוא יכול הוא לטעון: "אני ביישן, אין לי אמצעים ממוניים לשם פתיחת ישיבה וגיוס תלמידים, אשאיר זאת למסוגלים יותר, אולי בהמשך השנים אפעל...".

אך אם הוא רוצה להיקרא אב העולם, אב המון גויים, לנהוג בדרכו של אברהם - עליו לשנס מותניו להפצת תורה ואמונה ולפעול למען הכלל, מתוך רצון אמת לדאוג לעם ישראל כולו, בלי להסתכל על ממון, על אמצעים.

בדורנו אנו, יכול כל אחד לזכות בחסד זה של הפצת האמונה, ובהצלת נפשות. מספיק להניח יד רכה על כתפו של יהודי, ובנעימות להזמינו להשתתף בשיעור תורה, לבקר בישיבה... ורבים יבואו, ירוצו, נרדפה לדעת את ה'... רק צריך לצאת מהמחשבה על צרכינו האישיים בלבד ולחשוב על הכלל.

זה החסד הגדול ביותר!

"לך לך" - לך מהמקום שאתה נמצא, תתקדם, תעשה, תדאג לכלל ישראל...

מאכל שבעים וארבעה אנשים

אברהם כולו היה נתון לזולת, הוא ויתר על צרכיו האישיים למען הכלל – אף בעת חולשה ומחלה לא ויתר על עשיית חסד בגופו ממש.

מובא בחז"ל (מסכת סופרים פכ"א ה"ט) שמאכלו של אברהם אבינו היה כנגד שבעים וארבעה בני אדם, וצריך ביאור מה הכוונה בזה?

אלא, לכל אורח שהיה בא לביתו של אברהם היה שוחט הוא לשון בחרדל, כדי שיקבל את הבשר המשובח ביותר, אבל כדי שהאורח יחוש תחושה נעימה ויקבל את השפעתו הרוחנית של אברהם ואת דיבורי האמונה, היה אברהם אוכל אף הוא עמו, וכך היה האורח מרגיש במאת אחוזי הנוחות והנעימות (ועיין עוד ב"מעיינה של תורה" ביאורים נוספים למאמר זה).

זהו חסד מושלם, חסד לאברהם!

(מתוך "משכני אחריך" בראשית חלק א').