ד"ר חנה קטן: "אם הייתי יודעת מה זה דורש - כנראה שהייתי מוותרת"

היא נולדה בניו יורק, בת בכורה במשפחה של שמונה ילדים, ומשפחתה עלתה לארץ חודש לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים; היא גדלה ברמת אביבי בבית דתי, אך במהלך נעוריה החלה להתחזק. כיום, ד"ר חנה קטן היא מומחית לרפואת נשים ופריון, סופרת, אם ל-13 ילדים וסבתא גאה, המקדמת את השיח ההלכתי-רפואי בישראל, ומתייחסת בספריה לשורת נושאים שטרם דוברו בגלוי בציבור הדתי והחרדי בישראל.

ד"ר קטן, מחברת רבי המכר – 'חיי אישה', 'חיי משפחה', 'אישי-נשי' ו'מדריך לבניית זוגיות', ונשיאת המרכז למשפחה במכללת אורות ישראל, ידועה כמי שמשלבת בין הידע המקצועי הרב שלה להשקפתה התורנית-דתית, ומעיזה לעסוק בנושאים רגישים בחברה הדתית. עם זאת, ד"ר קטן מעולם לא חלמה להיות רופאה, אלא הגיעה למקצוע ממש במקרה.

"ההורים התעקשו על רפואה"

"למדתי מחשבים במכללת ירושלים לבנות", היא מספרת, "אבל ההורים לחצו עליי להירשם ללימודי רפואה. הם אפילו ביקשו ממנהל בית הספר שידבר איתי, ולבסוף נכנעתי, אבל זה ממש לא היה החלום שלי מילדות".

לימודי רפואה אינם קלים במיוחד. ידעת מה זה ידרוש ממך?

"אם הייתי יודעת קודם לכן מה זה ידרוש ממני, כנראה שלא הייתי נכנסת לזה. למדתי במשך שבע שנים ואז עשיתי התמחות במשך שש שנים. התחלתי את הלימודים כרווקה, וכשקיבלתי את התואר כבר היו לי שלושה ילדים, שהבאתי איתי לטקס הסיום. רפואה זה מקצוע שדורש המון זמן והשקעה, כמו גם עבודה בשבתות ובחגים, במשך שעות ארוכות. הייתי מתחילה את היום שלי בשש בבוקר, אחרי שכבר הנקתי ונישקתי את הילדים, לא היה לי רכב אז נסעתי בטרמפים, וחזרתי הביתה בשבע בערב. לא הייתה אז מציאות שנשים עובדות עד מאוחר. החברות שלי עבדו עד אחת וחצי, ואני הייתי היחידה שלא הייתה עם הילדים שלה בארוחת צהריים".

אז איך באמת הצלחת לשלב את ההורות עם הרפואה?

"בעלי תמיד עודד אותי ועזר לי. הייתה גם מטפלת ששילמנו לה הרבה מאוד כסף, אבל לא הסכמתי לוותר עליה, עד היום אנחנו בקשר. הילדים אהבו אותה ותמיד היה אוכל חם בבית. גם הילדים של השכנים אהבו להגיע אלינו בזכותה. מצד שני, הרגשתי שהפסדתי את המתנות שלי, כאילו נתתי לה את האימהות שלי. אלה שעות שלא חוזרות על עצמן. חשבתי שאוכל להסתדר, אבל אני מבינה היום שלהיות אמא זה ממש כיף ושמגיע לי להיות שם כשהילד חוזר מהגן עם חוויות חמות מהתנור. זה היה קשה, קושי שלא ניתן לתאר במילים".

בדיעבד היית הולכת לכיוון אחר?

"אני משוכנעת בזה, אבל תמיד אנחנו חכמים לאחר מעשה. הבנות שלי, למשל, מאוד מוכשרות ויכולות בקלות להתקבל ללימודי רפואה, אבל הבת שהתעניינה ברפואה בחרה להיות אחות, והבנים פנו לכיוון תורני, כך שהם הבינו את ההוויה של להיות רופאה. ברור להם שאלו חיים לא נוחים לגידול משפחה או ללימוד תורה ואפילו להגשמה העצמית שלך כאישה. אי אפשר לעשות הכול, תמיד משלמים את המחיר וחשוב לדעת את זה".  

ובכל זאת עשית משהו חריג - יצאת ללמוד באקדמיה, פיתחת קריירה, מה שלא היה נהוג באותם ימים.

"תראי, זה מקצוע שיש בו הרבה חסד ואני לא מצטערת על כך. ברוך השם שיש לי אפשרות לעשות חסד במקצוע שלי, אבל אני כן חושבת שחסד מתחיל בבית. אם הייתי מחזירה את הזמן אחורנית, הייתי מנסה לראות איפה אני בכל הסיפור הזה, אם יהיה לי זמן לביתי, לעצמי. גדלתי בדור של הישרדות, עשיתי כי זה מה שהיה צריך לעשות ובכלל לא התבוננתי לרגע אם זה הכיוון בשבילי, ובזכות זה סיימתי את התואר".

"לעזור לזוג להיכנס להריון - דבר שאין לו תחליף"

בשנת תשמ"ט (1989) החלה ד"ר קטן להתמחות במחלקת נשים ויולדות במרכז הרפואי שערי צדק, וסיימה את ההתמחות בהצטיינות. היא עבדה כעשר שנים כרופאה בכירה במחלקה, ולאחר מכן ביחידה להפריה חוץ גופית.  כמה שנים לאחר מכן, היא עברה לבית החולים לניאדו כדי להקים יחידה להפריה חוץ גופית, שניהלה במשך שנה וחצי, ובמקביל התמחתה בבית חולים קפלן. היא עובדת כיום כרופאת נשים ופריון במרפאות בירושלים ובבני ברק, ובמהלך השנים כתבה מאמרים רבים בענייני רפואה והלכה, חלקם יחד עם בעלה הרב יואל קטן.

את בעצמך עברת לידות שקטות. פנית לכיוון של רפואת משפחה ופריון בשל הדברים שחווית?

"ברור שזה השפיע עליי לאורך הדרך, גם לגבי ההתמחות. במהלך אחד ההריונות שלי, לחצו עליי להפסיק את ההיריון. אמנם לא הפסקתי, אבל התחלתי לחקור את הנושא לעומק ואת הפסוק 'שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם', והעברתי סדנאות רבות בנושא לידות שקטות. אני חושבת שפריון בא מתוך המקום הבסיסי להתחבר לרצון להיות אמא. הריון ולידה זה דבר שגרתי. לעשות מעקב הריון זה לא אתגר מבחינתי, זה הקב"ה מנהל את העניינים, אבל לעזור לזוג להיכנס להריון - זה דבר שאין לו תחליף".

זוג שמצפה לילדים ולא זוכה להגשים את חלומו, חווה ניסיון גדול ביותר. את חושבת שבמגזר הדתי והחרדי זה בולט במיוחד?

"בהחלט, אנשים דתיים נולדים למציאות חברתית ובה יש הרבה ילדים, זה בכלל לא קשור להלכה, זו החברה. מבחינתם ברור שגם להם יהיו הרבה ילדים, וכשזה לא קורה יש אכזבה גדולה מאוד, יש שאלות לגבי האמונה, רגשות אשמה. מלבד זה, גבר הולך לבית הכנסת שלוש פעמים ביום, מקום שבו חוגגים בריתות, עלייה לתורה, חגים. הכרתי גברים שלא רצו ללכת להתפלל, כי לא היו להם ילדים ללכת איתם. גם עבור נשים הדבר קשה. הן שומעות את האימהות האחרות מדברות על הנקה, חיתולים וחוסר השינה בלילה, והן רק רוצות שיהיה להם בשביל מי לקום בלילה. זה מעציב אותן. המציאות הזו חונקת, וללא ספק, הרבה יותר מורכבת מאשר של הציבור החילוני".

"אני עובדת בבית החולים שערי צדק, שם פוסק הרב אשר וייס שמאשר את כל הטיפולים. בנוסף, יש מחלקה שלמה של פריון ותמיד הרב מעורב. יש וועדה שבודקת כל טיפול ומשגיחה שלא יהיו טעויות ושהכול יהיה מותר על פי ההלכה. הדבר מביא ישועה גדולה לזוגות רבים, שלפני 20 שנה היו אומרים להם שאין פתרון".

אמרת שחקרת את הנושא לעומק, מה הגישה ללידות שקטות והפלות ביהדות?

"אני חושבת שחייבים לחזק את כל מי שעוברת לידה שקטה בכך שזו נשמה שהייתה צריכה לרדת לעולם ובכך שהיא נשאה אותה ברחמה, היא זכתה להביא לה את התיקון שלה. החיזוק הרוחני חשוב בתהליך העיבוד של החוויה. הפלה, למשל, מעידה על היכולת להיכנס להריון, כך שזה יכול לתת תקווה, והלידה השקטה זה שלב אחד קדימה, שכל האיברים כבר התפתחו. כמובן שזה נושא מורכב. האובדן קשה, אבל לא יושבים שבעה ולא הולכים לבית העלמין. לכן חשוב להגיד לבני הזוג שזה בסדר להתאבל, וזה בסדר לדבר על זה ולשתף, אבל הריפוי הכי גדול הוא ההיריון הבא. לא לחכות יותר מדי".

"שום דבר לא מפתיע אותי"

מלבד היותה רופאת נשים מצליחה, ד"ר קטן פרסמה מספר ספרים העוסקים בחיי המשפחה, מזווית ראייתה של רופאת נשים שומרת מצוות. "תמיד אהבתי לכתוב אבל לא עשיתי עם זה כלום", היא מספרת. "באיזשהו שלב הרגשתי שיש לי הרבה חוויות שאני חייבת לשתף עם נשים אחרות. לא רציתי לכתוב ספר שנותן רק ידע, אלא גם תובנות על החיים. פגשתי במהלך השנים עשרות אלפי נשים, ורציתי לחסוך לנשים אחרות קשיים באמצעות התובנות והידע שלי. התחלתי לכתוב רעיונות וסיפורים, ומשם זה התפתח".

ספרה הראשון 'חיי אישה' עסק בסיפורן של נשים בתקופות החיים השונות. אחריו יצאו 'חיי משפחה' ו'ביחד' שנגעו בחיי המשפחה והזוגיות. ספרים נוספים שיצאו לאור הם: 'אישי נשי'-מחשבות על מרוץ החיים, 'דרך כלה'- הכנת כלה לחופתה, 'עת ללדת'- אמצעי מניעה במבט יהודי, ושני ספריה החדשים: 'רפואה בפרשה' העוסקים בענייני רפואה והלכה בהקשר לפרשות השבוע, ו'עטופה ברחמים', היוצאים לאור בהוצאת בית אל.

בספר הפרוזה החדש שלה, 'עטופה ברחמים', ד"ר קטן מבקשת לגעת בנושאים נוספים שטרם זכו להתייחסות בעולם הדתי ושצפים ועולים במהלך העלילה. גיבורת הספר היא מיכלי, שמוצאת את עצמה אבודה, לאחר מספר שנות נישואין מאושרות. נישואי אחותה התאומה והעבודה האינטנסיבית בפגייה מובילים את הסיפור למחוזות שבהם המציאות עולה על כל דמיון. רפואה, הלכה ואתיקה – נושאים מורכבים צפים מתוך העיסוק בתחום הפריון והמשפחה, ואליהם מצטרף גם כאב ההסתרה והבושה.

כדי לסדוק את חומת השתיקה, נפתח בספר זה צוהר אל עולמם של המתמודדים עם כאב אי־הפריון ואל ההתמודדות עם תגובת החברה לכך.

הבחירות שבוחרת אישה אמיצה אחת מובילות את הקוראים למפגש מעורר הזדהות עם אלה שלמדו לעמוד איתן על אף תהפוכות החיים, שלמדו להמשיך להאמין ולקוות לטוב.

זו הפעם הראשונה שכתבת ספר פרוזה, מדוע?

"רציתי לגעת בנושא של ייבום וחליצה ואז נולד הסיפור הזה, שמאגד בתוכו כל כך הרבה נושאים כמו אי פריון, ניתוח קיסרי, פגות, תסמונת דאון ועוד הרבה נושאים שהם עולם התוכן שלי. החיים שלי הם כאלה. שום דבר כבר לא מפתיע אותי. לפעמים המציאות עולה על כל דמיון".

לרכישת ספרי ד"ר חנה קטן בהידברות שופס, לחצו כאן.