האמנית החרדית: "התחלתי לעסוק בפלסטלינה ממש במקרה"

"לא,אני לא חלוצה בתחום הפלסטלינה", מתקנת אותי בת שבע ראב"ד אשר שמה הפך במשך השנים לכינוי נרדף לספרי הילדים המאוירים בצילומי הפלסטלינה הידועים. "אני לא חלוצה,היו רבים וטובים ממני שעסקו בכך שנים רבות לפניי, לא המצאתי שום דבר חדש,  אולי, אם תרצי, אפשר לומר שהכנסתי את תחום הפלסטלינה לציבור החרדי".

הכל התחיל כשהייתה בת שבע ילדה קטנה בגן הילדים. אמה תמיד הייתה משוכנעת בכך שהיא כישרונית והאמינה בה וביכולותיה. ציוריה של בת שבע הקטנה קיבלו תמיד מקום של כבוד והערכה, "בזכות אמא שלי הרגשתי שיש לי פוטנציאל גדול מאוד, אך יחד עם זה הצטערתי שחסרים לי הכלים להוציא את הפוטנציאל הזה מן הכוח אל הפועל", היא מספרת, "אימי שלחה אותי מידי פעם לכל מיני חוגים וקורסים, אך הם לא היו ברמה מספקת, וזה גרם לי לצפות לרגע שבו אסיים סוף סוף את לימודי התיכון ואוכל להתפנות ללימודי אומנות ברמה הגבוהה ביותר שאפשר. החלום שלי היה להפוך לציירת דגולה ומפורסמת".

חתן וכלה שייצרה בת שבע כתלמידת סמינר

גיליתי את הפלסטלינה

"אל תראוני שאני שחרחורת – לא תמיד הייתי כזו 'דוסית'"- היא מצהירה בחיוך. בת-שבע גדלה והתחנכה במגזר הדתי לאומי, בו היה נחשב לגיטימי לפנות ללימודים במקומות כמו 'בצלאל' או אפילו למוסדות אקדמאים בחו"ל, כמו למשל בפריז, וזה מה שהיא תכננה לעשות, אבל אז, רגע לפני הגשמת החלום, כאשר כבר למדה בת שבע בכיתה י"ב, היא התחילה להתחזק ועברה תהליך של התחרדות. בשלב זה היא הבינה שיהיה עליה להניח את החלום בצד, ולחפש מקום לימודים מתאים לשנת הלימודים הבאה, בו היא תוכל להמשיך להתחזק מבחינה רוחנית.

"זה היה ויתור גדול מאוד מבחינתי", היא אומרת, "כי במשך שנים ציפיתי לרגע שבו אסיים עם הבגרויות והמחויבויות ואוכל סוף-סוף ללמוד את המקצוע בו אני חושקת, אך היה ברור לי להיכן פניי מועדות". שנה לאחר מכן היא כבר הלכה ללמוד בסמינר אופקים.

בסמינר אופקים התגוררה בת שבע במשך השבוע עם חברותיה בפנימייה והתחילה ללמוד את מקצוע ההוראה. "בליבי כבר ויתרתי על חלום האומנות וגנזתי אותו, אך משמיים לא ויתרו לי והגשימו לי אותו באופן הטוב ביותר", היא אומרת. "כי מי יודע, אם הייתי הולכת ללמוד ציור ייתכן והייתי הופכת להיות אחת מאלפי ציירים שיש בעולם, ולא בטוח שהייתי זוכה לקבל הכרה בייחודיות שלי..." ואכן, הדברים התגלגלו באופן בלתי צפוי וחלומה התגשם בצורה מיוחדת במינה דווקא במסגרת לימודי ההוראה, אותם היא התחילה ללמוד בעצם בדיעבד.

ילד עם משחקים

במהלך הלימודים בת שבע השתתפה בפרויקט חונכות 'פרח', במסגרתו תלמידה הייתה מגיעה אליה פעמיים בשבוע כדי להכין שיעורי בית. "באחד הימים", מספרת בת שבע, "חשבתי להעסיק אותה, מלבד בשיעורי הבית, גם בעבודת יצירה, כשהגעתי לחנות חומרי היצירה, גיליתי על המדף חבילת פלסטלינה. בלי לחשוב הרבה קניתי את החבילה הקטנה, וכשחזרתי לדירה המתנתי לחניכתי, אך היא לא הגיעה, ואני נשארתי עם הפלסטלינה עד היום הזה..."

בעודה מחכה לתלמידתה, לא התאפקה בת שבע ופתחה את חבילת הפלסטלינה. הפלסטלינה הגמישה והרכה תפסה והלהיבה את כל-כולה, בתוך כמה רגעים היא שקעה לתוך עולם קסום של יצירה ונהנתה מכל רגע.

יום למחרת היא הגיעה לחנות כדי לקנות חבילת פלסטלינה גדולה יותר, רק שהפעם היא נועדה עבורה מלכתחילה. "הייתי קונה עוד ועוד פלסטלינה ומכינה הרבה יצירות קטנטנות ומתוקות, בעיקר של דמויות, ילדים, תינוקות וכדומה. הייתי מעניקה אותן כמתנות לחברותיי והן מאוד נהנו, אבל יחד עם הסיפוק הגדול היו לי גם המון ייסורי מצפון".

מדוע?

"באותם ימים השקעתי את עצמי בלימודים – החלום להיות ציירת מפורסמת השתנה לחלום להיות רבנית צדקנית ושאלתי את עצמי האם העיסוק בפלסטלינה לא נחשב כבזבוז הזמן על שטויות... לאחר שחשבתי רבות על הנושא הגעתי למסקנה שמדובר פה בצורך נפשי שאני חייבת לפרגן אותו לעצמי". "בסוף", היא אומרת בבדיחות "הפכתי להיות 'הרבנית של הפלסטלינה'..."

לאחר כשנתיים כשסיימה בת שבע את לימודיה באופקים, כמו כל אחת שמחפשת מקצוע לעסוק בו, גם היא חיפשה תחום בו תוכל לעבוד. מהר מאוד היא מצאה את עצמה נכנסת לנישה של חוגי פלסטלינה לילדות שהפכו למבוקשים מאוד. "היו לי קבוצות של ילדות שבאו ללמוד אצלי איך ליצור. זו הייתה הפעם הראשונה בה הבנתי שהאומנות בפלסטלינה יכולה לשמש כמקצוע. אבל כשחשבתי על מקצוע התמקדתי רק בחוגים עצמם. לרגע לא חשבתי על האפשרות לפתח את הפלסטלינה מעבר לכך".

חלפה עוד שנה, ובאחד הימים צילמה בת שבע במקרה את אחת היצירות שלה, וגילתה עד כמה שהיא נראית היטב בעין המצלמה. "ברגע אחד הבליח בי הרעיון לרתום את הפלסטלינה לאיורי ספרי ילדים, וכל השאר היסטוריה..."

'האידישע מאמע'

לא רק לילדים

"באותם ימים כשהוצאתי את ספרי הראשונים לאור, שוק הספרים החרדי היה דליל מאוד. זה היה טרום תקופת הצייר גדי פולק שהכשיר עשרות ציירות שמעשירות כיום את שוק הספרים באין ספור ספרים מאוירים בטוב טעם ובאיכות בין לאומית.

בת-שבע פתחה הוצאה לאור קטנה בשם "ספריית אשרינו", באמצעותה היא התחילה להוציא לאור ספרים, משחקים וחוברות לימודיות לבתי הספר. כשהספר החשוב והמוערך ביותר שהוציאה בתחילת דרכה היה הספר "מה קרה לאש", שהפך ממש לאגדה, כבש את ליבם של אלפי ילדים ומוערך מאוד על ידי הקהילייה הפדגוגית.

בהמשך היא קיבלה בקשה מעיתון הילדים 'יתד שלנו' לכתוב ולאייר טור בשם 'מחשבה טובה' שיכלול סיפור קומיקס קטן עם מסר חינוכי, מה שחיבר אותה אל המשימה אותה ראתה כערך עליון – להעביר מסרים וערכים באמצעות הפלסטלינה. גם משחקים הגיעו עד מהרה, כמו משחק 'משפחת מגנטי', שהיה פופולארי מאוד באותן שנים.

"זהו משחק 'הדגל' שפיתחתי", מספרת בת שבע, "הרעיון למשחק התבשל אצלי בראש זמן רב. מכיוון שידעתי שמדובר בהפקה מסובכת ויקרה מאוד שאני לא אוכל להשתלט עליה לבד, חיפשתי חברת משחקים שתעזור לי להוציא אותו לאור. כשהשתדלותי לא נשאה פרי, התפללתי להשם במשך כשנתיים שאזכה למצוא מוציא לאור ירא שמיים שיסכים לקחת את המשחק המיוחד הזה תחת חסותו. ברוך השם תפילתי התקבלה וכיום עיקר הקרדיט שאני מקבלת על עבודתי בפלסטלינה זה בזכות הפרסום והתהודה הרבה שהייתה למשחקי 'משפחת מגנטי'".

מאיפה ההשראה ליצירות הפלסטלינה המתוקות שלך?

"בתחילת דרכי הייתי קונה הרבה ספרי ילדים, ומתבוננת באיורים כדי לקבל השראה. אני חושבת שה'רב'ה' ומקור ההשראה העיקרי שלי ושל עוד הרבה ציירות במגזר, הוא המאייר ר' יוני גרשטיין, שאיוריו, מלבד המקצועיות שבהם, משדרים המון חן יהודי, יראת שמים וקדושה".

איך בפועל מתבצעת העבודה עם הפלסטלינה? יש לך סודות מיוחדים?

"כמו שהפלסטלינה היא חומר כל כך פשוט, נוח וזמין לכל אחד, כך גם העבודה איתה פשוטה ולא מסובכת כלל. כלי העבודה הם כאלו שיש בכל בית, כגון קיסמי שיניים, סכין יפנית, מערוך, ועוד. לגבי הסודות - לא, אין לי סודות מיוחדים, וגם את אלו שהיו לי כבר גיליתי בספר שחושף את הסודות ומלמד אחרים ליצור. זהו ספר מיוחד במינו שמתאים לכל גיל ולכל רמה".

כמה זמן את עובדת על כל אחת מהיצירות?

"למעשה, כיום אני כמעט לא מכינה יצירות חדשות, אלא בעיקר משתמשת ביצירות קיימות, אבל בעבר, כשהייתי יוצרת תמונות לספרים, עבדתי על כל תמונה בין שבועיים לחודש".

בתחילת דרכה בת-שבע הייתה מזמינה צלם מקצועי שיצלם את יצירותיה, זה דרש ממנה להכין במשך כמה חודשים כמות גדולה של יצירות ולהחביא אותן בינתיים במעמקי הארונות, "החשש הגדול ביותר שלי היה שמישהו בטעות ייגע ביצירות שלי, כי תזוזה קטנה יכולה הייתה להרוס עמל של שעות רבות".

עד שהגיע יום בו הגיעה בת שבע למסקנה שהיא בעצמה יכולה לצלם את התמונות. זו הייתה תעוזה, אבל מאותו רגע שעשתה זאת, היא גילתה עולם ומלואו. "פתאום הבנתי שבמקום לצלם את התמונה המוגמרת, אני יכולה לצלם כל אחד מהפריטים שאני יוצרת בפני עצמו, ואחר כך במחשב לחבר אותם יחדיו לכדי תמונה מוגמרת. כך התוצאה הרבה יותר אסטטית, מדויקת ואיכותית".

כך גם נולד מאגר התמונות שלה שכולל כיום למעלה מ-2000 תמונות ונמכר לסמינרים, גרפיקאיות ולאנשים פרטיים. "הרעיון של המאגר", מספרת בת שבע, "הוא שכל מי שרוצה יכול לרכוש בו תמונות ולהשתמש לכל צורך. מי שרוצה להרכיב ציור יכול להשתמש בפריטים שונים וכך ליצור ציור בהתאמה אישית לצרכיו".

ואי אפשר שלא לשאול – בסופו של דבר הגיע יום בו התמקצעת בלימודי האומנות?

"האמת היא שלא", מחייכת בת שבע, "במשך שנים רבות הייתי מחוברת מאוד לתחום הפלסטלינה, שאותו בעצם למדתי "בבית הספר של החיים" כמתנה שמימית ללא צורך במאמצים רבים כפי שנדרש בלימודי האיור האקדמי. אני מודה להשם גם על כך שהתחביב שלי הפך למקצוע – לזכות לעבוד במה שאוהבים - זה לא דבר מובן מאליו. אם זאת בשנים האחרונות נטשתי כמעט לגמרי את תחום היצירה בפלסטלינה, למרות שאני עדיין סביבה – משתמשת בעצמי ומוכרת לאחרים את איורי הפלסטלינה שלי, מתוך המאגר הגדול שברשותי. לאחרונה, תחום זה, של האיור האקדמי, חזר לעניין אותי, אבל בשלב זה אין לי את הזמן הנדרש להשקיע בלימוד מקצועי. אולי בעתיד, אם ירצה השם".

הלמדנית הקטנה

בשנים האחרונות, אחרי שהוציאה בת שבע ספרי ילדים, ספרי הדרכה ליצירה בפלסטלינה ומשחקים, לא תמו רעיונותיה היצירתיים, והיא החליטה כי ברצונה להוציא חוברות מיוחדות לבתי הספר בנושא כיבוד הורים וצניעות, בהן הפלסטלינה משמשת ככלי עזר להעברת המסרים החינוכיים.

היא הקימה קו מידע טלפוני בו עדכנה בשלל המוצרים של ספריית אשרינו, ואז עלה במוחה הרעיון, שאם כבר קיים קו טלפון, היא יכולה להכניס בתוכו גם תכנים חינוכיים. "כתבתי, ואני ממשיכה לכתוב, בסייעתא דשמיא מיוחדת, הצגות משעשעות, מלאות הומור ורגש, אותן אני מקליטה, באולפן הביתי שהקמתי, ומעלה לשידור בשלוחת ההצגות שבקו, כך שהבנות שמתקשרות יכולות להאזין להצגות בזו אחר זו. קראתי לקו בשם 'הלמדנית הקטנה', כי המטרה הסופית שלו היא כמובן ללמוד באמצעות אפיזודות משעשעות שעוזרות להמחיש את המסר החינוכי ולהפוך את הלימוד מתיאורטי למעשי".

בת שבע מציינת כי במשך תקופה ארוכה היא אפשרה למאזינות להשאיר הודעות בתא הקולי שבקו ואחר כך היא הייתה עורכת את ההודעות, ומעלה אותן לקו לתועלת המאזינות האחרות. בקו הושארו אלפי הודעות ובהן תגובות, סיפורי התגברות אישיים והצגות. "לקו האזינו עד כה בסביבות 10 אלף 'למדניות קטנות', כאשר בכל חודש מצטרפות לקו מאות 'למדניות' חדשות" מגלה בת-שבע, "זה הנחת שלי וזה מה שנותן לי, יותר מכל, את הכוח להמשיך".

ליצירת ילד יהודי מפלסטלינה, לחצו כאן.

ליצירת סופגניות מפלסטלינה, לחצו כאן.

ליצירת קשר עם בת שבע: a9297789@gmail.com