כך תלמדו את הילדים שלכם להצליח באמת

אחד הדברים הגדולים שאנו יכולים להעניק או להחסיר מילדנו, זו "תחושת מסוגלות עצמית".

חיינו מלאים באתגרים. היכולת שלנו להצליח בחיינו תלויה מאוד בתחושת המסוגלות שלנו לצלוח קשיים. החשבון הוא פשוט: אם אני מאמין ביכולתי להתמודד עם הקושי הניצב בפני, כנראה אראה את הקושי כאתגר, לא כקיר חוסם. אני גם אהיה ממוקד ומרוכז יותר, מגייס את כל כוחותי החשיבתיים מול האתגר, כי אני מאמין שזה יצליח. זה גם יגרום לי להשקיע יותר כוחות נפש, כי אני יודע שזה לא לחינם, זה שווה לי. יתר על כן, גם אם אכשל, כנראה אייחס את הכישלון לא ליכולות נמוכים, אלא לעשייה לא נכונה, אולי טעות בגישה, וכן הלאה. זה אומר, שכנראה אנסה שוב, לאחר הפקת לקחים. זה מגביר סיכויי הצלחה.

הניסיון מראה גם, שאנשים בוגרים הסובלים מהפרעות נפשיות כמו דיכאון וחרדות, הרבה פעמים, הם בעלי תחושת מסוגלות נמוכה. ובאמת, חלק מהעבודה איתם היא לבנות תחושת מסוגלות עצמית. אותם אנשים המצליחים בחיים, הם בדרך כלל, בעלי תחושת מסוגלות גבוהה. בהחלט ניתן לומר, שככל שיש יותר תחושת מסוגלות, כך האדם יהיה יותר מאושר, שמח, ומצליח בחייו.

עתה, חישבו על הסיטואציה הבאה: אם יושבת עם בנה הקטן, המצייר ציור. היא רואה את הציור, ואינה מרוצה. חשוב לה שהילד שלה יצליח בכל מה שהוא עושה, שידע לבצע דברים בצורה מקסימאלית, ולכן, היא מסייעת לו. היא עוזרת לו לצייר את הפנים של האיש שהילד מנסה לצייר, "משפצת" את הבית שליד, ומציינת "אתה רואה? כך מציירים יפה!". נניח, שזה לא חד פעמי, אלא חוזר על עצמו באופנים שונים - העזרה בביצוע מטלות ב"אופן נכון".

מה דעתכם? נשמע הגיוני, אימא מסורה. היא באמת משקיעה בילד.

אבל, בואו שניה "ניכנס לראש של הילד". מה המסר שהוא מרגיש כאן? המסר שהוא מקבל הוא "אתה לא יכול לבד(!) אתה זקוק לעזרה כדי להצליח במשימות!".

אם נוסיף לזה גם את המסר הנוסף שיש כאן, ש"דברים לא שווים, אם אינם מושלמים", זה מכשול נוסף בחיים. המסר שפרפקציוניזם חשוב, מגביר את הסיכון להימנעות מעשייה, אם אני לא בטוח שזה יצא מושלם, תחושת תסכול מול ביצועים, כי "זה עדיין לא טוב"... וכן הלאה.

עכשיו, אם זה קורה עוד ועוד, ובאופנים שונים, הילד בסוף יאמין למסר הזה!... הוא יאמין שהוא לא מסוגל לבד. הוא יהפוך לאחד שיוזם פחות, משקיע פחות (כי "למה להשקיע אם ממילא לא אצליח?"). הוא יהיה שמח ומסופק פחות, כי ללא הצלחות המגיעות מעמידה באתגר, אין סיפוק. הוא יהיה בבגרותו אדם די "אפור", ויש אפילו סיכוי לא קלוש, שיפתח חרדות ודיכאון, גם בגיל צעיר. אנחנו פוגשים אותם בקליניקה...

מה שעוד יותר מסבך את המצב, זה אם אחד ההורים נוהג להילחץ מאוד ממשימות, או דאגן. הוא בלא משים, ובצורה עקיפה, משדר לילד ש"החיים קשים...", אתגרים זה משהו לא נעים ומסוכן... זה בהחלט יכול להעמיק אצל הילד את תחושת חוסר המסוגלות.

אז מה עושים?

דבר ראשון, חשוב שהילד יראה את ההורים ככאלה שלא נבהלים מאתגרים. כאלה שלא נלחצים מקשיים. ילד, לומד מהתנהגות הוריו, מה נכון בחיים. חשוב שהילד יראה את ההורים מתמודדים, ללא מורא. אפשר אפילו בשולחן שבת, לספר סיפור אישי על אתגר שעמדתי בו, והרגשתי מאוד מסופק. חשוב להעביר את המסר שקושי, אינו משהו לא טוב. קושי, הוא משהו שאי אפשר להימנע ממנו במהלך החיים, הרבה פעמים, הוא לא שואל אותנו האם ומתי להגיע. ובעצם, הוא אתגר שיכול לחשל, לקדם, ולהעניק סיפוק. בלעדיו, לא היה כל כך סיפוק ובנייה עצמית. אז אמנם הוא לא נעים, אבל בעצם אפשר אפילו לחבקו!

אפשר גם לשחק משחק עם הילדים, בו אנחנו וכל אחד מהילדים, מספר על אתגר שעמד בו, אפילו פעוט, ואז אנו משבחים את הילד על כך (כמובן בפרופורציות סבירות).

נוסף על כך, חשוב לשבח את הילד על כל הצלחה שלו. אל תצפו להצלחות מסחררות. כל ילד והיכולות שלו. על כל עשיה, ולו הקטנה ביותר, החמיאו לו, הדגישו את ההצלחה. אתגרו אותו במעט, ועודדו, עם מסר מילולי ש"אתה יכול!". מה שקורה זה, שהילד יחווה שוב ושוב חוויית הצלחה – מסוגלות עצמית, הוא יאמין יותר ביכולותיו, ואגב כך גם תראו שהוא יכול יותר ממה שכולם האמינו, כי הוא ישקיע יותר.

אגב, לעולם אל תחמיאו ללא גבול וללא פרופורציות! בסוף, הילד לא יאמין למחמאות שלכם, והפסדתם. המחמאות חייבות להיות ריאליות, ועם גבולות מתאימים.

וכמובן, תנו לו לצייר בית עקום... "לצאת מהקווים". למדו אותו שהצלחה אינה שלמות! ששווה להצליח גם אם לא מושלם.  

האמת, שיש עוד דברים שחשוב לעשות, אך המאמר לא חייב להיות מושלם, לא?...

חגי צדוק עוסק בפסיכותרפיה ובייעוץ נישואין. ליצירת קשר עם מחלקת "נפשי בשאלתי":073-33-33-331, או anat@htv.co.il