בריינה שפירא: "אם בגיל 30 מוכנים להתפשר, אז למה לא לעשות זאת קודם?"

בריינה שפירא מתגוררת ברכסים, היא אמא ל-14 ילדים וסבתא לגדוד לא קטן. כל זה לא מונע ממנה להיות מטפלת רגשית בגישה ייחודית ולעסוק בהכשרת מטפלות.

הגישה של בריינה לטיפול הרגשי, ובכלל לחיים, מושתתת על הרבה מאוד שמחה ועל ההבנה שאמא שמחה ורגועה היא הבסיס לבית בריא ונעים. "בדורנו", היא טוענת, "יש כל כך הרבה שיטות והנחיות להורים, שגורמות להם לפעמים למצוא את עצמם לגמרי מבולבלים. הדבר החשוב ביותר הוא להבין שאנחנו, כאימהות, מחזיקות בידינו את היכולת לתת לילדינו את המקסימום, באופן שהכי טוב להם, גם אם זה לא בדיוק 'לפי הספר' או 'לפי הכללים'. מתוקף היותנו האימהות שלהם, אנו יודעות בוודאות מה טוב עבורם.

"ועוד יותר מזה", היא מדגישה, "הילד מרגיש כשהיחס אליו הוא מעושה או על פי הספר, וחבל על האנרגיות שאנו משקיעות בכך. אם את אוהבת את הילד – נפלא, אבל את לא חייבת להגיד לו את זה כל הזמן, כי הילד מרגיש את זה גם בלי שתגידי. הוא ירגיש את אהבתך אליו גם כשתכיני במיוחד לכבודו פיצה, הילדה שלך תרגיש אהובה כשתספרי לה שהכנת את הגלידה חשבת עליה, הבחור בישיבה ירגיש את האהבה בקולך כשתשאלי אותו בטלפון מה שלומו. מתאים לך לחבק את הילד מיליון פעם ביום? בבקשה. מתאים לך רק ללטף לו את הגב או לצבוט בלחי? את גם אמא טובה. אם לא תחשבי כל הזמן על 'נחומי המסכן', כי הוא כזה 'סנדוויץ' - הוא לא יעלה בדעתו שיש לו כותרת כזו; אם לא תרחמי על אורי שלך, כמה אומלל, כי נשאר לבד בבית, הוא לא ירגיש מסכן וגם לא מקופח; אם לא תחפשי פיצוי לצביקי כי כל הבנות בחופש והן נוסעות לים, תופעתי לגלות שהוא אינו מעלה בדעתו להשוות. כשלא תשווי את עצמך לאימהות אחרות וכשתפסיקי להשוות ולדרג את הילדים ולהכניסם לקטגוריות, אז תהיי מרוצה מעצמך ומהאימהות שלך, ותהיי שמחה".

(צילום: shutterstock)

להטעין את עצמנו

שולמית, בת עשרים ושמונה, הגיע לקליניקה של בריינה בפנים נפולות. "המשפט הראשון שלה, עוד בטלפון, היה: 'עברתי ילדות קשה'", מספרת בריינה, "גם המשפט הראשון שלה בקליניקה היה: 'עברתי ילדות קשה'.  כל ההתנהלות הטיפולית שלה הייתה כמו טיפוס על הר גבוה, כמו חרישה באדמת טרשים. הבנתי שהיא מציגה את עצמה עם תעודת זהות שכתוב עליה: 'קוראים לי שולמית ואני מסכנה כי הייתה לי ילדות קשה'. כל החיים היא מתנהלת מתוך מחשבה שאין לה סיכוי. כשניסיתי לעורר אותה שאלתי: 'עברת ילדות קשה, אז מה?' אבל שולמית לא הבינה את השאלה: 'מה זאת אומרת? עברתי בילדות שלי אובדן, גירושין, עוני מחפיר...'"

"הכל נתון לבחירה שלנו", מבהירה בריינה שוב ושוב, "חשוב מאוד שנבין שאפילו דברים שאנו קולטים דרך חמשת החושים שלנו, שהם לכאורה חד משמעיים, שהרי כולנו רואים, שומעים ומריחים אותו דבר, נתונים עדיין לפרשנות שלנו. לעתים קרובות אין לנו ספק שהדבר שקלטנו זה בדיוק מה שיש במציאות חיינו, אך אין זה נכון, כי מה שאנו רואים כ'מציאות' זו בעצם 'פרשנות' שלנו לדברים. שולמית, לצורך הדוגמה, בטוחה שהייתה לה ילדות קשה ואומללה, אך היא יכולה לשנות את זווית המבט שלה. הכל תלוי בבחירה שלנו, אם רק נעשה שינוי במשקפיים שלנו - יתאפשר לנו לעשות שינוי גם בחיים. כי מה שמנהל אותנו זה לא המציאות האמתית, אלא המציאות המדומיינת שלנו".

נושא נוסף שבריינה משוחחת עליו לעתים קרובות הוא הלחץ. "אנחנו בדור מאוד לחוץ והתחושה היא שאנו נמצאים כל הזמן במרוץ של הספקים. הדרך העיקרית בה ניתן להתגבר על הלחץ היא לא להילחם בו, אלא לנסות להטעין את עצמנו, להוסיף לנו כוח על ידי פעולות שגורמות לנו שמחה".

איך אפשר? הרי יש כל כך הרבה מטלות, מי יכול להוסיף לעצמו הטענה עצמית?

"זה נכון שיש מטלות שאי אפשר לוותר עליהן. אבל אחד הטיפים החשובים שאני נותנת לנשים הוא לתת לעצמן את אפשרות הבחירה – להיות אלו שבוחרות בעצמן מה תהיה המטלה הבאה שלהן. לצורך הדוגמה - צריך להספיק היום גם להדיח כלים וגם לקפל כביסה – זה נתון שאי אפשר לשנות. אבל ההחלטה שלנו תהיה מה לעשות קודם. ככל שנרגיש יותר שהבחירה בידינו, כך נוכל לחיות אחרת.

"אני יכולה לספר למשל על הכנות לשבת – לפעמים אני מרגישה שאני נמצאת ממש כמו לפני הר גבוה, כל כך הרבה מטלות ודברים שצריכים להיעשות. אבל אז אני מזכירה לעצמי שאני זו שמחליטה מה אני רוצה לעשות, ואם לא מתחשק לי להכין הפעם עוגה מושקעת, אלא רק עוגה בחושה ופשוטה, אף אחד לא יוכל להכריח אותי לנהוג אחרת. אז אני מכניסה את המוצרים בחזרה, ולפעמים אפילו מחליטה ללכת לנוח לשעה קלה, באמצע ההכנות. כי אני מרגישה שזה מה שנכון לעצמי.

"יש לי טיפ נוסף שנתתי לנשים רבות, והוא פשוט לדבר לעצמנו. את מכינה דגים טעימים? טפחי לעצמך על השכם ותגידי בקול: 'כל הכבוד לך, איזה דגים טעימים הכנת'. שטפת כלים? עצרי לרגע ותחמיאי לעצמך, מכל הלב. הכלים לא הודחו לבד, הייתה מישהי שעשתה זאת, ולמישהי הזו מגיע לקבל מחמאה. חשוב מאוד לומר לעצמנו כל הזמן מילים טובות, כי למילים יש כוח מעצים מאין כמוהו".   

בריינה מציינת כי חשוב מאוד שכל אישה תדע לזהות מהם הדברים ש'ממלאים' אותה ומה הדרך בה היא יכולה לדאוג לעצמה. "גם כאימהות עמוסות חשוב לזכור להעצים את עצמנו. אני מכירה למשל נשים שאף פעם לא עוצמות עין באמצע היום, כי 'איך אפשר לישון בזמן שהבית מלוכלך?' אני חושבת שאם נבין שהמנוחה הזו אולי גורמת לכך שהבית יישאר קצת מלוכלך, אך לאחר מכן נקום רעננות עם כוח לעצמנו ולילדים, זה חשוב יותר מכל. אז כן, אישה שזקוקה למנוחה באמצע היום, חייבת זאת לעצמה, והילדים יכולים לדעת בפשטות שזו שעה שאמא נחה. זה נוגע גם לכל תחום בחיים".

לשנות את הגישה

לעתים קרובות מוסרת בריינה הרצאות בנושא שידוכים ואף מעניקה בפועל ליווי לבנות ולאימהות המצויות בתהליך. "נקודת המוצא שאני מדגישה תמיד היא שכולנו רוצות להתחתן כדי לחיות חיים טובים, אז אולי כדאי שעוד לפני שאנו שואלות את עצמנו מי החתן ואיך זוכים בו, נחשוב איך אנחנו מכשירות את עצמנו לקראת חיים טובים ומסופקים? תוך כדי העבודה אנחנו לומדות להשקיע בעצמנו, לתת לנו את המקום שלנו ולפתח את יכולותינו".

לבריינה יש גישה מעניינת מאוד בשידוכים: "אני כמובן לא באה להקטין בכלום חלילה את תכניותיו של בורא עולם", היא מקדימה, "אבל מהניסיון האישי שלי ראיתי ששינוי בגישה יכול לקדם שידוכים. הגישה שלי אומרת כך – לעשות מה שנכון לנו ולא להסתכל מסביב ולחשוב רק על ה'מה יגידו'".

למה הכוונה?

"נכון שכאשר יש לנו בחורה בת תשע עשרה בבית שמתחילה שידוכים ויש לה המון הצעות, אז אנחנו מחפשים בשבילה את הבחור הכי מושלם שיש?" היא שואלת, "אנחנו רוצים גם כסף וגם משפחה למופת, גם יופי פנימי וגם חיצוני, בחור מתמיד, בעל מידות וכו' וכו'. מתי בכל זאת מתחילים להוריד משהו מהרשימה? בערך כשהבת מגיעה לגיל 22 או 23, ואז מבינים ששום דבר לא פשוט. אז מחליטים: 'טוב, אנחנו מוכנים להתפשר על המשפחה', ו-'בסדר, אז שלא יהיה להם כסף, העיקר שהבחור יהיה איכותי'. בגיל 26 כבר מוכנים להתפשר גם על דברים נוספים ובגיל 30 רוב הקריטריונים שברשימה יורדים, ומוכנים לשמוע גם על מה שלא שמעו קודם. הטענה שלי היא שאין שום סיבה לחכות לגיל 30 כדי להבין שאפשר להתפשר ולהתגמש. אני חושבת שאם בחורה יודעת שבעוד כמה שנים היא תהיה מוכנה להיפגש עם בחור מסוים, רק שכעת זה לא מתאים לה והיא מחפשת את המושלם, זו טעות להימנע מלגשת לשידוך כזה. כי אם בעתיד היא מוכנה להתפשר, סימן שהדברים האלו אינם עקרוניים לחיי הנישואין שלה. לצערי, אלו בדיוק הדברים שגורמים להפסיד את הרכבת. ברוך ה' אני יכולה לציין שרוב ילדיי  הנשואים (11 בלי עין הרע) נישאו עם הבחור או הבחורה הראשונים שפגשו. הייתה להם סייעתא דשמיא גדולה ואני מודה על כך בכל יום, אך הייתה גם הבנה מצידנו שאנחנו מוכנים לשמוע גם דברים ששונים ממה שתיארנו לעצמנו, וכל עוד הם לא מתנגשים במהות האמתית, איננו פוסלים בגללם את השידוך".

בריינה מציינת לסיום כי היא מעבירה את הגישה הזו שוב ושוב בהרצאותיה, וברוך ה' זוכה לראות בחורות שעושות שינוי מקיר לקיר. "רבות מהן זוכות להתארס, אבל רבות עוד יותר מצליחות להבין את הנושא לעומק, ומתחילות פשוט לשמוח, וזה העיקר".