כשהחסד פוגע במקום לעזור

יש חסד שמרחיק אותנו מהזולת, והוא חסד לא מאוזן.

הרבה מבעיות והרגשות הקשים במערכות יחסים נובעות מנתינה לא מאוזנת. הנתינה היא היכולת לצאת מעצמנו, ולהעניק לזולת מהשפע הפנימי הקיים בתוכנו. לעיתים נתינה זו אינה מאוזנת, גורמת לנו לצפיות ולאכזבות ויוצרת בנו רגשות שליליים.

עקדת יצחק היתה הניסיון העשירי בין עשרת הניסיונות שנתנסה בהם אברהם. ניסיון זה היה גם הקשה ביותר, שבירר את גודל מדרגתו של אברהם אבינו, כמו שכתוב "עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה". גם התורה פותחת את הציווי לניסיון (מה שלא הוזכר בשאר הניסיונות), "והאלוקים ניסה את אברהם" (בראשית כ"ב, א'), ללמדנו את גודל הקושי של הניסיון העשירי.

אברהם אבינו, אבי האומה שלנו, היה כולו איש חסד. קירב את הבריות לבורא, ועסק כל הזמן בנתינה ובהכנסת אורחים. חסד גשמי ורוחני כאחד עשה עם כל מי שנקרה בדרכו.

אם כך, אברהם - שהיה איש החסד ומרכבה למידת החסד והאהבה, שהיא יסוד קיום העולם – נתנסה בניסיון זה דווקא, שקשור במידת הגבורה, והיה עליו להוציא מכוח לפועל את היפך האהבה כביכול. כאדם הרגיל להעניק חיים מידי יום, קביל ציווי אלוקי להפסיק חיים. מעשה  שנוגד את כל מהותו וישותו.

"מעשה אבות סימן לבנים". כבניו, עלינו ללכת בדרכו ולאהוב את החסד. מידת האהבה היא תכלית רצון הבורא, והתרחבות האישיות.

יחד עם זה, מניסיון העקדה עלינו ללמוד ולהתבונן  גם להגביל את החסד, לאזן את מידת החסד שבתוכנו.

מלמדנו הרמב"ם שמידה שאינה מאוזנת, אפילו אם היא מידה חיובית כמידת החסד והאהבה, היא אינה מידה טובה.

"המעשים הטובים הם המעשים השווים הממוצעים בין שתי קצוות ששתיהן רע. ופעמים יחשבו הקצה האחרון שהוא טוב... ויחשבו שיתרון טוב הלב מן הפעולות הטובות, וזה כולו טעות. ואמנם ישובח באמת הממוצע. ואליו צריך האדם שיכון וישקול פעולותיו כולם תמיד, עד שיתמצעו".

אנו למדים מכך שלכל מידה יש גבול מדויק. יש אמצע שאליו צריך לשאוף. כאשר החסד אינו מאוזן ואנו נותנים ללא גבול - זה נקרא רע על פי הגדרתו שך הרמב"ם, מאחר שחסד לא מאוזן מזיק למקבל, ולפעמים לנותן, ולפעמים ל-2 הצדדים. עלינו לשאוף לכך שגם החסד שלנו יהיה מדויק ומאוזן - לפי כוח המקבל ולא רק לפי מידת רצוננו לתת, כי לעיתים מידת החסד יכולה להתגבר ולעלות למעלה מיכולת הקיבול של המקבל, וריבוי חסד עלול לגרום לשבירת הכלים – היינו לריבוי אור - ריבוי השמן יגרום לכיבוי הנר. זהו מצב שבו המקבל לא רואה את החסד, והוא הופך להיות כפוי טובה ואינו מכיר בטובתו. בעקיפין, חסד זה גורם לקלקול מידות המקבל. ולכן הוא לא טוב.

בפרט אם נקח דוגמה מחינוך ילדים ובמערכות יחסים קרובות. תמיד ישנו הכלל ש"יותר משהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק". ההורים רוצים לתת יותר משהילדים רוצים לקבל. אך עלינו ללמוד לשים גבול לנתינה, על אף שרצוננו לתת הוא ללא גבול. רק מתוך התבוננות אנו יכולים לזהות שנתינה מסוימת לא תהיה מועילה וטובה עבורם.

בדור השפע שלנו, כאשר הילדים מקבלים הכל בקלות ועל "מגש של כסף", הם הופכים הרבה פעמים להיות פסיביים, וכישרונותיהם אינם יוצאים מכוח לפועל. הם לא צריכים להתאמץ ולומדים לא להתאמץ כדי לקבל, מה שמגביר את מידת העצלות, שיכולה לגרום להרבה תקיעויות בהמשך חייהם ודרכם הרוחנית והמקצועית.

לפעמים אנו נותנים למישהו בתוך קשר, רק נותנים ולא מקבלים. לעיתים הנתינה היא לא מתוך בחירה ורצון אמיתי, אלא אך ורק על מנת לרצות. אם מינון הנתינה שלנו בשל סיבת הריצוי הוא גבוה, זה גורם לכך שנרגיש שאין לנו מקום בתוך הקשר, שאנו מוותרים על עצמנו בשביל האחר, מה שגורם לאגירת רגשות שליליים כלפי האדם ש"מכריח" אותי לרצות אותו. מובן שלאחר זמן רב - נוצרים רגשות קשים כלפיו, וציפיות רבות לקבל בחזרה, שלא תמיד מתממשות, מה שיכול לגרום בהמשך לרצון לניתוק הקשר לחלוטין, או לרגש של כעס ושנאה.

על כן במצב כזה, שהנתינה והקבלה לא מאוזנים, עלינו לבדוק את עצמנו היטב ולזכור שחסד זה מעשה של בחירה ולא של כפיה. נתינה כזו נובעת מחולשה ולא מבחירה, ולכן אינה פועלת טוב בנפשנו, ומרחיקה אותנו מעצמנו ומהאחר.

אני תמיד ממליצה לחשוב לפני שאני עושה את החסד. גם אם לא אקבל שום דבר בתמורה לו - האם אבחר עדיין לעשות אותו? רק אם התשובה היא כן, זהו חסד מתוך בחירה. אחרת - הוא מתוך כפיה פנימית או חיצונית, ואינו מוגדר בעצם כפעולת חסד הפועלת על הנפש. פעולה כזו אינה משפיעה על התרחבות האישיות, אלא דווקא מגבירה את הציפיה לקבל.

הנתינה המאוזנת והרצויה אינה גורמת לצרות ולנזקים אלא להפך, היא נתינה בה נהיה מצד אחד קשובים לצרכי הזולת האמיתיים וניתן באופן הנכון והמתאים לו (כמו עם ילדים, לא לחשוב דווקא על חסד שהינו סיפוק מידי של הצרכים שלהם,  אלא מה ילמד אותם להיות ילדים אחראים, זריזים, מיטיבים), ומצד שני - לתת מתוך הקשבה לעצמנו, למצב שבו אנו נמצאים בו.

האם החסד שאני עושה הוא מתוך בחירה אמיתית? האם אני רוצה בו? למה אני עושה אותו? לשים לב שאיני עושה חסד על מנת לקבל כבוד או מעמד או כל דבר אחר בתמורה. לתת כדי לתת. "והלכת בדרכיו" - לתת כדי שהנתינה תפעל באישיות שלנו את התרחבות מידת החסד הפנימי והליכה בדרכי הבורא.

לשים לב שאיני נותן כדי להרגיש משמעותי וחשוב, וכדי לתפוס מקום בעולם, אלא על מנת להידמות לבורא, שמשפיע חסד ורחמים לכל בריאה לא לפי מעשיה, אלא לפי מידת רחמיו שאין להם גבול. כשם שאברהם אבינו יצא לקראת האורחים אף שלא ידע מי הם ולא הכירם – כך נשאף להיות גומלי חסדים עם הכל, ללא תנאי וללא שום רצון לגמול. אם כי נהיה פתוחים לקבל מה שינתן - ונראה זאת כמתנה מפתיעה ומשמחת.

לעיתים, כשאנו מאפשרים לאדם אחר לתת לנו – אנו משמחים אותו בכך שאנו מאפשרים לו להשפיע. גם זה סוג של נתינה.

הקרוב הכי נזקק

צריך גם לשים לב להעניק את החסד לפי מידת הקרבה, על פי העיקרון "עניי עירך קודמים". האדם הכי קרוב אליך הוא זה שהכי זקוק לך.

ילד - זקוק להוריו הרבה יותר מאשר כל אדם אחר שקרוב אליהם, כמו חבר או שכן. הילד זקוק לתשומת לב, לאישור ולאהבה, באופן שאין מישהו אחר שיוכל להשלים לו את הצורך הזה מלבד ההורה בעצמו. לכן "עניי ביתך קודמים".

לתת אהבה וחום זו שליחות חשובה לבני הזוג, אחד כלפי השני, מאחר שלא היינו רוצים שבן הזוג שלנו יחפש או יזדקק לקבל תשומת לב וחום ממישהו חיצוני לקשר. כך שככל שהנתינה היא לאדם קרוב - היא חשובה ונזקקת יותר. לעיתים זה הפוך מהנטייה הטבעית להעריך נתינה חיצונית לאנשים רחוקים יותר.

כדי שהחסד יהיה מאוזן - עלינו לתת אותו לפי סדר עדיפות נכון: ראשית - לנזקק ביותר מתוקף תפקידי כהורה, כבן זוג, כבן להורי וכו', ואח"כ בתוך המערכת החברתית הרחבה יותר.

חלק מאיזון מידת החסד הוא לפעמים גם לצד ההפוך. אם כלפי אנשים מסוימים אנו שמים לב שאנו דווקא מצמצמים את הנתינה ולא מעניקים  את השפע עבור אלו הזקוקים לו, דווקא שם עלינו לפתוח יותר את ליבנו מתוך הקשבה לצרכי הזולת, וכך להידמות לבורא.

נסיים בתפילה, שנזכה שהחסד שנעשה יהיה מתוך הקשבה לעצמנו, ובנוסף גם לפי צורך המקבל ולא לפי הצורך שלנו.

שנזכה לתת את מה שהוא זקוק לקבל, ולאו דווקא את מה שאנו זקוקים לתת.

לתגובות: havaor20@gmail.com