בין גוף לנפש, מאמר שני בסדרה: משמעות שמעניקה חיים

במאמר הקודם עסקנו כאן בקשר ההדוק שבין הגוף לנפש הנזכר כבר בפסוק במשלי (י"ח, י"ד) "רוח איש יכלכל מחלהו ורוח נכאה מי ישאנה", שמשמעו כי רוח האדם והתקווה שלו יהיו כלי לרפואת מחלתו, או להיפך. השבוע נבקש לעסוק בנקודה נוספת, בה אנו רואים את השפעתו של הממד הרגשי על המצב הפיזי. אלו הם אנשים רבים שהאריכו ימים הרבה מעבר לתחזית הרופאים לסיכויי ההחלמה שלהם, כאשר המכנה המשותף שבין רבים מהם היא האמונה ומטרה לחיות למענה.

אין ספק, כי האמונה, וכך גם מטרה ערכית שמצדיקה את המאבק על החיים, משפרת משמעותית את מצבו הרגשי של החולה, ומשום כך, כפי שאנו נוכחים לראות, היא בעלת השלכה משמעותית על מצבו הפיזי.

כמו כן, במקרים בהם הצוות הרפואי התייעץ עם החולים, הדבר הוביל לשיפור משמעותי בתוחלת החיים שלהם, גם כאשר לא היה מדובר על התייעצויות מהותיות אלא על התייעצויות טקטיות, בסגנון של: "מה היית רוצה לשתות?", "מתי יהיה לך נוח שנגיע לבצע את הטיפול?", "איזה עיתון היית רוצה לקרוא?", ועוד.

עצם העובדה שלחולה ניתנה האפשרות לקבל החלטות הנוגעות לחייו העניקה לו תחושת שליטה בחייו, ותחושה זו הובילה לתחושת משמעות וחשיבות. תחושת המשמעות השפיעה על החוסן הנפשי של המטופל, והחוסן הנפשי הוביל באופן ישיר לשיפור במצבו הפיזי.

מהצד השני של המטבע, כאשר הצוות נמנע מלהתחשב ברצונותיהם של החולים, הדבר הגביר את תחושת חוסר האונים וגרם לדכדוך, לאובדן משמעות, וממילא משפיע לרעה על הבריאות הגופנית.

כמובן, את תחושת המשמעות ניתן להעניק לחולה לאו דווקא באמצעות התייעצות עמו בנושאים טכניים יומיומיים, אלא גם, ואולי אפילו בעיקר, באמצעות סיוע במציאת תכנים משמעותיים בחייו. חשוב, למשל, שהחולה יבין מה קורה איתו, ויטול חלק פעיל בהחלטות הרפואיות הנוגעות אליו. חשוב כמו כן, שהוא ימשיך ככל שניתן לקיים שגרת חיים פעילה כלשהי, וכן לבצע פעילות ערכית שתעניק לחייו משמעות מעבר למאבק ההישרדותי על עצם החיים. שלא יתעסק בשאלה כמה הוא חייב לשרוד בחיים, אלא שיהיו לו פינות בחיים שבהן הוא מחפש איך אפשר לצמוח ולהתרומם מעבר לכאן ועכשיו, מעבר להישרדות. תחביבים, לימודים ועשייה מאתגרת לא רק שאינם מעייפים את החולה אלא אדרבה, מעניקים חשיבות ומשקל לחייו ולרצונו לחיות, שעה שהוא רואה בעצמו "יותר מהמחלה". ככל שהוא פחות מוגבל בעקבות המחלה ויכול לתפקד ולפעול, כך ירצה ויאמין יותר שהוא יוכל להתרפא. ולכן חשוב שיימצא מה שיגרום לו להיות גאה בעצמו למרות היכולות המוגבלות שלו. והמצב הנפשי משפיע על המצב הגופני לטובה.

חשוב אם כן שהחולה לא יהיה עסוק אך ורק בהישרדות אלא גם בהתפתחות. לא רק לחשוב איך הוא עובר עוד יום, אלא איך הוא ממלא את חייו בתוכן שימלא אותו סיפוק וגאווה בסופו של כל יום.

כל הרעיונות הללו, חותרים לאותה מטרה: להעניק משמעות לחייו של החולה, כדי להגביר את החוסן הנפשי שלו, ובאמצעות כך להגביר את סיכויי החלמתו וכאמור: "רוח איש יכלכל מחלהו ורוח נכאה מי ישאנה".

עם חשבון, ללא חשבונאות

כאשר החולה מוצא את עצמו מתמודד מול אבחנה שלילית לגבי העתיד, מומלץ לצמצם עד למינימום את העיסוק והמחשבה על העתיד, ולהתרכז במחשבות חיוביות על ההווה. הכוונה אינה להתעלם מהעתיד, מכיוון שלדאגה כלפי העתיד ישנו ממד חיובי, מאחר שהיא מאפשרת לנו לכלכל את צעדינו בתבונה. ובכל זאת כאשר הדאגה לעתיד משתלטת על החולה ותופסת את המקום המרכזי במחשבתו, הדבר אינו מביא תועלת אלא להיפך.

מאותה סיבה, חשוב להימנע ככל שניתן מרגשות אשמה. אנשים שחלו במחלות קשות, נוטים לא פעם לתלות את מצבם במעשים שעשו בעבר: אולי פגעו במישהו, אולי הזיקו למישהו, אולי עשו מעשים שליליים אחרים.

ובכן, חשבון נפש ותשובה הינם בהחלט ערכים שחובה לעשות אותם והרמב"ם (הלכות תשובה) כותב שאסור לאדם לומר שאם קרה לו מקרה זה "במקרה", בפרט ביחס לאדם שיכול כבר לראות את היום בו יידרש ליתן דין וחשבון על מעשיו. אולם כאשר אדם מייסר את עצמו יותר מדי ואינו מוכן לסלוח לעצמו על שגיאות העבר מדובר במצב שזולל אנרגיה, שואב כוחות ועלול לפגוע בסיכויי ההחלמה!

אם כן, חשבון נפש - כן! חשבון נפש שפוגע בשגרת החיים של האדם – לא!

מטרת החשבון נפש הינה "שובה אנוש עד דכא" - עד דכדוכה של נפש, עד הרגע האחרון של חייו יכול האדם לשוב בתשובה. מטרת החשבון נפש לקחת אחריות לרומם את האדם לתקן ולשפר ולא לייאש ולתסכל. ועל כן אף שוודאי שיש לערוך חשבון נפש, זהו רק במינון שלא פוגע ב"רוח איש", בתקווה ובמצב רוח החיובי של האדם. מטרת חשבון הנפש היא לרומם את האדם שהוא עוד יכול לתקן, לתת לו את התחושה שיש עוד תקווה, לרומם את רוחו שהוא מודע למה צריך לתקן והוא נע אל המקום החדש שאליו הוא רוצה להגיע.

כמו כן לפעמים על האדם להתמקד בטווח הקצר בלבד - איך למצות את היום הנוכחי ותו לא. וכך היה אומר הגאון רבי גדליה אייזמן זצ"ל על הפסוק בתהילים כתוב: "אדם ובהמה תושיע ה'" שעליו אמרו בגמרא "אלו בני אדם שהן ערומין בדעת ומשימין עצמן כבהמה". וביאר רבי גדליה, שאדם היינו מי שמשתמש בחכמתו ורואה את הנולד, בעוד הבהמה חווה רק את ההווה. אלא שלפעמים על האדם להיות בבחינת בהמה. כאשר העתיד נראה שחור מדי, האדם נדרש להיות כ"בהמה" - לחוות את ההווה בלבד ולהתמקד רק בו כי העתיד רע מדי בעיניו. וזו עבודת השם שלו לאותה שעה.

ביקור נוסך חיות

לאור הדברים הללו אפשר להבין את חשיבות משמעות ביקור חולים, שכן משמעות המילה "ביקור" היא גם לבקר את החולה, וגם מלשון ביקורת - לבדוק האם החולה זקוק למשהו, אולי חסרה לו תרופה, אולי חסר לו אמון ברופא, אולי הוא רוצה דעה רפואית נוספת. כלומר, לבדוק את מצבו ולעשות ככל שניתן כדי להיטיב לו.

מטרותיה העיקריות של מצוות ביקור חולים הן אם כן לבדוק מה דרוש ונחוץ להחלמת החולה וכן שהחולה יידע שאינו בודד. הידיעה שיש לו ידידים תפיח בו רוח ללחום במחלה. הבסיס למצוות ביקור חולים הוא הדאגה לשיפור תנאיו של החולה. זאת, בתוספת העובדה שתחושת החולה שמתעניינים בו ושדואגים לשלומו ערכה רב והתקווה מחזקת את הגוף.

הוא שאמרו בגמרא (נדרים מ, א') שרבי עקיבא נכנס לבקר את החולה וניקה וסידר את הבית ואמר שמי שאינו מבקר את החולה כאילו שופך דמים. ומדוע? משום שביקור החולה, סידור ביתו וההתעניינות במצבו, נוטעים בו תקווה.

הוא שמבאר ב"שיטה מקובצת" שם: "וכן נמצא בספר הרופאים שיש לתקן מיטת החולה כמו שהיה שר גדול לשכב עליו".