סיון רהב מאיר: גם לחסד יש גבולות

קשה מאוד למצוא את הנוסחה המדויקת הזו, את האיזון. אנחנו רגילים לדבר על הכנסת האורחים של אברהם אבינו, על כך שהוא רץ אחרי שלושה אנשים זרים כדי לתת להם לאכול ולשתות. זה נכון, אבל פרט קטן וחשוב מסתתר כאן. אברהם מבקש שאורחיו ירחצו את רגליהם. רש"י מסביר: אברהם חשב שהם עובדי עבודה זרה שמשתחווים לאבק רגליהם, והקפיד שלא להכניס בשום פנים ואופן עבודת אלילים לתוך ביתו.
זוהי הגדולה של אברהם אבינו, שממנה עלינו ללמוד: מצד אחד קירוב, מצד שני ריחוק. מצד אחד נתינה ואכפתיות, הלב פתוח והבית פתוח, וכל האנושות כולה מוזמנת להצטרף למסע שלו. מצד שני הוא לא מתבלבל, מציב גבולות ברורים ונחרצים, יודע מתי להתרחק וממה להיזהר, כך שאפילו אבק של עבודה זרה לא ייכנס לאוהל המיוחד שלו ושל שרה.
גם לחסד ולעזרה לזולת ולתיקון העולם – יש גבולות.

סבלנות, לא קונים בשום חנות

מה הדבר הכי אמריקאי, הכי שונה, שחווינו עד עתה בשליחות בארצות הברית? ללא ספק: "אמזון פריים". שירות של חברת אמזון שמביא לדלת הבית את מה שהזמנת תוך 24 שעות. זה נשמע עניין טכני, אבל הוא מהותי מאוד. מדובר על מצב תודעתי חדש שבו אם אתה רוצה משהו – אתה מקבל אותו. רק תזמין עכשיו, ולמחרת הוא בידך. זה לא שבישראל יצאנו לשאוב מים מהבאר, אבל בכל זאת הכנו רשימות וחשבנו מה צריך. המידיות הזו היא הרסנית למי שרוצה לפתח איפוק, תכנון והמתנה, ולהצליח לדחות סיפוקים.
בשבת, בבית הכנסת "ישראל הצעיר" בשכונת לורנס בניו יורק, דיבר הרב יעקב טראמפ על תכונה של אברהם אבינו שאנחנו נוטים לשכוח: סבלנות. בעצם, הוא לא זכה שחלומו יתגשם בחייו. הוא יצא לדרך למסע, עם הרבה אורך רוח. שנים ארוכות לא היה לו ילד, והוא המשיך להאמין. גם אחרי שיצחק נולד, אברהם לא זכה לראות את כל הנבואות וההבטחות מתגשמות. למעשה, אנחנו אלה שצריכים להמשיך ולהגשים אותן.
התרבות מסביב דוחפת אותנו אל סיפוקים מידיים, בלי הרבה מאמץ. הפרשה מזכירה לנו שלפעמים צריך עמל וסבלנות של אלפי שנים.

לעשות שליחות אחת

איך מנצלים היטב את הזמן? חז"ל מדגישים שגם אברהם וגם שרה חיו חיים מלאים: "וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים", נאמר בפרשה על שרה, שניצלה היטב את כל שנותיה. על אברהם נאמר: "וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים". בא בימים – בא לעולם הבא עם כל יום מימי חייו, שכל אחד מהם היה מלא בעשייה.
כך מסביר הרב ירוחם ליבוביץ' ממיר: כידוע, שלושה מלאכים באו לאוהל של אברהם ושרה. אחד הגיע כדי לבשר לשרה על לידת יצחק, אחד כדי להפוך את העיר סדום, ואחד כדי לרפא את אברהם אחרי ברית המילה. "אין מלאך אחד עושה שתי שליחויות", כותב על כך רש"י. למלאך יש שליחות אחת, שליחות חיים, משימה שהוא מרוכז בה. אם הוא עכשיו הוא עושה חסד – עכשיו הוא עושה חסד. אם כעת הוא לומד תורה – כעת הוא לומד תורה. בכל מעשה ומעשה צריך האדם להיות כולו מונח שם, מרוכז, כמו מלאך ממש, ו"אין מלאך אחד עושה שתי שליחויות", אין לבלבל את עצמנו במטלות רבות בבת אחת. כך ניצלו אברהם ושרה כל יום ויום מימי חייהם.

מכתב מישראל

"שלום סיון, זו רחל קסטנר. לפני שבוע כתבת על מסיבת הפרידה שלי מניו יורק. אני כותבת עכשיו מהמרפסת של הדירה החדשה שלי בתל אביב. בפסוק הראשון בפרשת השבוע, פרשת חיי שרה, כתוב ששרה נפטרה בגיל 127, ורש"י כותב על שנותיה: 'כולם שווים לטובה'. איך כל השנים שלה שוות לטובה? שרה הרי חוותה כל כך הרבה מסעות ונדודים, עקרות ממושכת, מאבקים והתמודדויות. אבל כשמסתכלים על כל זה לאחור, רואים את הצמיחה מתוך המשברים, רואים את העובדה שתמיד הייתה משמעות בכל רגע בחייה, גם אם היה קשה. כך שבשורה התחתונה, הכול אכן היה שווה לטובה.
אני נתקלת בישראל בהרבה חיוכים ועזרה, חסד והתרגשות. אפילו הירקן בשכונה איחל לי בהצלחה. אבל אני עוברת פה גם רגעים קשים: געגועים הביתה, בירוקרטיה מתישה, המון קניות וסידורים, ניסיון להפעיל את כרטיס הסים, ואפילו הבוילר הספיק להתפוצץ. האיש שתיקן אותו אמר שיגיע ב-11 והגיע בשלוש, אולי התפיסה של הזמן היא שונה בישראל?
ועם כל זה, במבט-על, כשאני עושה זום-אאוט על הימים המורכבים והמרגשים האלה, אין לי ספק שכל יום פה בישראל שווה את זה, שאם אתה מאמין במה שאתה עושה – הכל שווה לטובה".

איך אפשר לעזור יותר?

פעם מישהו ניגש לרב העיירה, ושאל אותו בערב פסח אם אפשר לערוך את ליל הסדר עם ארבע כוסות חלב במקום ארבע כוסות יין. הרב ענה שלא, ואז נתן לשואל סכום גדול מאוד של צדקה. שאלה אותו אשתו מדוע, הרי ארבע כוסות יין לא עולות כל כך הרבה, והוא ענה: נתתי לו כסף בשביל כל סעודת החג. מתוך השאלה הבנתי שאין לו שום מצרכים לליל הסדר, הוא הרי לא ישתה חלב בסעודה בשרית.
הרב שלמה וולבה נהג לספר את הסיפור הזה כשעסק בפרשת השבוע: כשעושים חסד, אי אפשר להיות מצומצמים. לא צריך להיות רובוטים של חסד, שעושים רק מה שביקשו מאיתנו. צריך לעשות מעל ומעבר, ביצירתיות, ולבדוק מה מסתתר מאחורי הבקשה הפשוטה. רבקה פוגשת בפרשה את אליעזר. הוא מבקש לשתות, והיא משקה גם את הגמלים שלו, בשפע ובנדיבות. הוא מבקש להתארח ללילה אחד, והיא מציעה אירוח ארוך יותר בבית המשפחה.
לפעמים, כשמישהו פונה אלינו עם מצוקה קטנה, אנחנו רק רוצים "לעשות וי", "לסתום את החור". אבל זה יכול להיות רק קצה הקרחון של הצורך האמיתי. צריך לחשוב מה באמת האדם שמולנו צריך, ואיך אפשר לעזור הרבה יותר ממה שהתבקשנו. התכונה הזו, החסד המיוחד הזה – הם שהופכים את רבקה להיות רבקה אמנו.