הנער ברח מהבית בהבטחה שלא לשוב. מה שקרה אחר כך ידהים אתכם

הרב יעקב גלינסקי זצ"ל, המגיד הנודע בדרשותיו הנפלאות, סיפר בספרו "והגדת" את המעשה המופלא הבא.

"יום אחד הלכתי ברחוב עזרא בבני ברק, ועוצרת לידי מכונית הדורה. החלון מורד, והנהג גוחן: 'לאן הרב צריך?' 'מה זה משנה?' שאלתי. 'לאן שהרב צריך, אסיע אותו', השיב הנהג. וכבר נפתחה הדלת, 'יכנס הרב'.

"נכנסתי. 'באמת תקח אותי לאן שאני צריך?', שאלתי, 'לכל מקום!' הצהיר. 'אז אני צריך לירושלים', אמרתי. 'אין בעיה', אמר, וסובב את ההגה לרחוב גבעת פנחס.

"עמדת לנסוע לירושלים?", התעניינתי. "לא. אבל כבר אמרתי, לאן שהרב צריך!", מתאר הרב גלינסקי במתק שפתיו את נדיבותו המפתיעה של הנהג הזר.

"'טוב, אז יש לי אליך שתי בקשות. האחת, תוריד אותי ליד קו 400, האוטובוס הנוסע לירושלים…',  'לא בא בחשבון, כבר זכיתי במצווה! מה הבקשה השניה?' 'הבקשה השניה'", השבתי, "'שתגלה לי מה פשר הנכונות הזו, להסיע אותי לכל מקום שהוא'".

"זאת בשמחה. יש לי שעה שלמה לספר", מצטט הרב גלינסקי את תשובתו של הנהג, ואת סיפורו.

"כמעט שעה סיפר הנהג על אב קשוח, התמרמרות שגאתה ותסכולים שתפחו. יום אחד שמע באקראי שבישוב ליד צפת יש מוסד ממשלתי לילדים חסרי בית. כל פעם בעת מריבה החליט הילד שהוא בורח.

"כאשר פרצה מריבה רצינית, עזב הנער את הבית בטריקת דלת. השאיר מאחוריו את התפילין. בכיסו היו כמה לירות, נסע בקו 54 לתחנה המרכזית בתל אביב, איתר את הרציף לצפת, ובירר מתי יוצא האוטובוס. אמרו: בעוד שעה וחצי. מה יעשה עד אז?! החליט לשוטט בסביבה. נסער היה, לא היתה לו סבלנות לשבת ולהמתין. החל ללכת, ובטנו המתה ברעב.

"הנער עבר ברחוב יסוד המעלה, בפאתי מתחם התחנה, והבחין בתכונה ליד בית כנסת מפואר. התעניין, ואמרו לו שמתקיים כאן 'בר בי רב', יום שכולו תורה. בפאתי מוחו זכר שפעם לקחו אביו לכזה כנס בבני ברק, והיה שם בצד שולחן עם כיבוד קל, עוגות ושתיה. אם כך, יוכל לשבור את רעבונו.

"נכנס, ובדיוק הסתיימה ההרצאה. ניגש עם כולם לשולחן, נטל ומזג ואכל ושתה, ועדיין שעה שלמה לפניו. במקום לשוטט בחוסר תכלית, ישמע דבר תורה.

"ואז", כך סיפר הנהג לרב גלינסקי הקשוב, כשהרכב עושה את דרכו לעבר ירושלים, "אתה, כבוד הרב, עלית לדרוש. אני זוכר מה הרב אמר". המשיך הנהג וציטט את הסיפור ואת הרעיון.

יש שעות כאלו לכל אדם, שהוא 'הולך ואינו עושה'

"סיפרתי אז שהרב מפוניבז' שאל אותי מה פשר המשנה באבות: 'ארבע מדות יש בהולכי בית המדרש: הולך ואינו עושה, כלומר לומד ואינו מבין, לפחות שכר הליכה בידו. עושה ואינו הולך, שלומד בבית המדרש שבביתו, שכר מעשה בידו. הולך ועושה, חסיד. לא הולך ולא עושה, רשע'. (ה', י"ד)

"שאל הרב מפוניבז': אם יש מי ש'הולך ועושה', הולך לבית המדרש ולומד ומבין ונהנה ומתעלה, אורה זו תורה ועולמו שטוף אור וזוהר, אשריו ואשרי חלקו. אבל בכל בית מדרש, ויש שעות כאלו לכל אדם, שהוא 'הולך ואינו עושה'. עיניו רואות וכלות איך אחרים מצליחים, מבינים וקולטים, שואלים ודורשים, מצליחים ומתקדמים, והוא אינו קולט ואינו מבין, מרגיש מיותר לגמרי.

"וזה קורה גם בשומעי שיעור יומי או שבועי. באים עייפים ומותשים, הראש בקושי קולט והעיניים נעצמות, מרגישים שחבל על הטרחה, וכבר מחליטים שלא לבוא, להדיר רגליהם – אך אז רואים הם את אלו שלא קראו ולא שנו, אלו אינם הולכים ואינם עושים. במה מבלים הם את זמנם, במה מבוססים הם, באיזה הבל וריק, באיזו ביצה עכורה. ומחליטים: יהיה מה שיהיה, 'שבתי בבית ה'', שם אני יושב, גם אם אני בוהה. במשך הזמן אזכה ''לחזות בנעם ה'', לקלוט ולהבין ולהתעלות", ממשיך הרב גלינסקי ואמר לשומעי הדרשה: '"אשרי יושבי ביתך' - קודם כל להימנות על היושבים, 'עוד יהללוך סלה' - בהמשך…

הנער שמע את הדברים וחשב: 'הלא אלי הדברים מכוונים – נכון, יש לי קצר עם ההורים, היתקלויות תדירות ומטען מרירות אין קץ. אבל ככלות הכל, דרכי סלולה: בית שומר תורה ומצוות, ואני על סף הישיבה הקטנה, ומשם לגדולה, ולבנין ביתי. ולאן אני הולך?! למוסד חילוני. לשהות בין נערים מבתים הרוסים, לחיות באווירה פורקת עול…

בעוד הנער חושב על החלטתו ומהרהר בה, הוא שומע את מתק דבריו של הרב גלינסקי, שהוסיף ואמר: "הנה, הגר היתה שפחה בבית אברהם וסבלה שם. חייה היו קשים ומרים והחליטה לברוח. פגש בה מלאך ה' ושאלה: 'אי מזה באת ואנה תלכי' – ענתה: 'מפני שרי גברתי אנכי ברחת'. אמר לה המלאך: 'שובי אל גברתך, והתעני תחת ידיה'. לכאורה, היתה הגר אמורה לומר למלאך שבלתי אפשרי עבורי לחזור ולהתענות. מדוע חזרה בלי לומר מילה?!

הסביר הרב גלינסקי, אז באותה דרשה תל-אביבית: "היא חזרה לבית אברהם מפני שהמלאך כבר הקדים תשובה לכל טרוניה. נכון, את צודקות, אבל, הגר, 'אי מזה באת', מאהלו של אברהם! 'ואנה תלכי', למדבר, אל פראי האדם?! 'שובי אל גברתך והתעני תחת ידיה', אך אל תעזבי את התורה והאמונה.

האם ישוב על עקבותיו? לאן – לים? אל הגלים, לכרישים?!

הרב גלינסקי הוסיף וציין כי זוהי התביעה הנוקבת על אלישע בן אבויה, כמבואר בירושלמי במסכת חגיגה. אלישע בן אבויה יצא לתרבות רעה. אמר לו רבי מאיר: "חזור בך". אמר לו: "איני יכול". אמר לו: "למה?" אמר לו: "שפעם הייתי עובר לפני בית קודש הקדשים רכוב על סוסי ביום הכפורים שחל להיות בשבת, ושמעתי בת קול שיצאה מבית קודש הקדשים ואמרה: שובו בנים שובבים חוץ מאלישע בן אבויה, שידע כוחי ומרד בי". הגמרא מוסיפה כי בסופו של דבר רבי יוחנן פעל להכניסו לגן עדן.

שואל הרב גלינסקי: "הרי דחו את אלישע בן אבויה, לכאורה מה היה עליו לעשות?!", ומשיב כי הדבר דומה לאדם שהפליג בספינה שטבעה. הזדמנה לו קורה ונאחז בה בכל כוחו. השמש קפחה וכוחותיו אזלו. סביבו חגו סנפירי כרישים, בנס לא גרסוהו במלתעותיהם. כאשר חש שאפסו כוחותיו, הוא מגלה חוף לפניו, וקבוצת אנשים סביב מדורה, צולים דגים, מפטפטים בניחותא.

"בצעד כושל התקרב אליהם, אך הם אינם חפצים באדם זר. החוו בידם: הסתלק, שוב למקום ממנו באת, אינך רצוי כאן!', אבל", קורא הרב גלינסקי, "האם ישוב על עקבותיו? לאן – לים? אל הגלים, לכרישים?! לא! הוא ימשיך ויתקדם. ינסה לפייסם, לרצותם, להתחבב עליהם. יהיה להם לעבד, למשרת, כי אין לו לאן לחזור.

"זה מה שהיה על אלישע בן אבויה לעשות. לאטום אוזן, להתעלם מהדחיה, להתחנן ולהתרפס. כי התורה היא חיים, והמוות אינו אופציה. ואילו הוא, פנה וחזר. כי גם הים היה אופציה עבורו. על כך נתבע".

הדברים היוצאים מליבו של הרב גלינסקי נכנסו אל הלב של הנער המאזין, שהחליט לשוב הביתה. אל האווירה הטעונה והעכורה, אבל המסלול הוא המסלול הנכון. ומצא מפלט בישיבה, למד היטב, הקים בית לתפארת. מצא פרנסה בכבוד, קובע עתים לתורה, וההדורים עם ההורים יושבו, והם זוכים לכבוד מלכים ולרוב נחת מהבן והנכדים, "והכל בגלל שיחה אחת אליה נקלע 'במקרה'. וכבר הגענו לירושלים. לאיזו כתובת הרב צריך?! את כל חיי אני חב לו", מצטט הרב גלינסקי את סיפורו המפעים של הנהג, שחייו השתנו בזכות דרשה אחת.

"איי, את חייו חב הוא לריבון כל העולמים, שתכנן שיתקיים באותו מקום ובאותה שעה 'בר בי רב', יום שכולו תורה, ואני אוזמן לשאת בו דברים באותה שעה, ושם בפי אותו רעיון, וכוון צעדיו לבית הכנסת, והציב בו את השולחן עם המזונות והשתיה, ופתח לבו לדרשה, והשיבו אליו. איזה תזמון, איזו מקריות. וכבר אמרו ש'מקרה' אותיות: רק מה'", מסיים הרב גלינסקי את הסיפור המופלא.