איך לקום כמו חדש בבוקר שאחרי

"פעם אחת היה"... כך מתחילים רוב הסיפורים. אינני יודעת אם מעשה זה היה או לא היה... אך מה שבטוח, שלקח בצדו היה גם היה.

אדם אחד בחר להקדיש מעתותיו למען חסד ועזרה לזולת, והתנדב בבית חולים בסעד ובתמיכה בחולים גלמודים. באחד הימים שהה ליד מיטתו של אדם מבוגר, עולה חדש שלא הכיר את השפה המקומית. לאחר מספר דקות בקש החולה דבר מה בשפתו. המתנדב לא הבין, ונסה לפרש את רצון החולה. החולה חזר ובקש, חזר והתחנן שוב ושוב בשפתו. המתנדב נסה להיטיב את הכרית, ליישר את השמיכה, לקרב את השתייה, אך לשווא. ניכר היה שמצוקת החולה גדלה, הוא החל מכחיל, נשנק, והמתנדב שהזעיק במהירות את האחות נחרד להיות עד ליציאת נשמתו של החולה. הוא נרעש ובטוח היה כי החולה הפקיד בידו את צוואתו - המשפט שחזר ואמר טרם צאת נשמתו. הוא פנה למתורגמן שיפענח את צוואת הנפטר, אולם לחרדתו, ה"צוואה" לא היתה אלא: "סליחה, אתה דורך על בלון החמצן שלי"...

הספור הזה צף בי היום, כשנפגשתי בצומת החיים עם דמות מהעבר שניסתה, מתוך רצון טוב, כך לדבריה, להגיש עזרה במקום שלא נתבקשה כלל, ולהיפך... להפתעתי, היום, מספר שנים אחרי, היא עוד הביעה כעס(!) על כך שלא נעניתי לבקשתה-דרישתה... בטענה ש"איך יכולת לסרב?!"...

לא אכחיש, מצאתי את עצמי מוצפת שוב ברגשות הכעס, הכאב, הבדידות, הפחד, החוסר אונים, בטוחה הייתי שאלו מאחורי.... והנה, הם שוב כאן... חיים ובועטים.

אז, איך?! איך אנו יכולים לקום לבוקר שאחרי מבלי שישתרך אחרינו שובל עכור של כאבים וצער, של פגיעות ומורסות?! אפשרי בכלל?!

לאחר מלחמת עולם השנייה רבים התקשו לקום מן האפר ונותרו אפופי יגון ואבל, כשחלקם אף חשו אשמה על שנותרו בחיים, בעוד הקרובים להם נספו. אחד מהם הגיע לוויקטור פרנקל, פסיכולוג יהודי, ניצול שואה. הוא סרב להינחם על רעייתו שנטבחה במלחמה בעוד הוא נותר לחיים ולשלום. לא הועילו כל דברי החכמה והנחמה. הוא באבלו ובצערו על אשת נעוריו. פריצת הדרך בטיפול ובשיקום הייתה כשפרנקל שאל אותו באחד הימים, אהבת אותה? רצית שיהיה לה טוב? תאר לך שהייתם מתחלפים, היא היתה מהחיים ואתה מהמתים, איך היתה מרגישה? האיש פרץ בבכי והודה שסבלה היה גדול ביותר... אמר לו, הנה לך, בחייך - חסכת ממנה את סבלה...

אנקדוטה זו ועוד רבות שימשו את מחקרו של ויקטור פרנקל בספרו "האדם מחפש משמעות" (שיטת לוגותרפיה). כשאנו מוצאים משמעות לסבל - אנו יכולים לשאת אותו. איננו מסוגלים לחוש סבל "סתמי"... "מיותר".... אולם כשהסבל מקבל משמעות, יש לו תכלית, יש לו רווח, יעד נעלה - אז הוא שווה לנו. אנו יכולים להיות בו, לשאת אותו ולהתנשא ממנו.

נכון, זהו שעור כואב, אך הוא בעל משמעות. היתה עלות, אך בצידה תועלת גדולה. יש מחיר, אך גם תמורה.

שאלו את עצמכם, אילו רווחים הפקתם מתוך חוויה כואבת? באילו מתנות זכיתם? אילו קניינים רכשתם? אין זה משנה אם מדובר בקנייני רוח של קרבת ד', חיבור תמים ומאיר אל הבורא, הבנה ורגישות לכבוד הזולת, התפתחות אישית, או אפילו קניינים חומריים יותר, כמו התפתחות מקצועית, כלכלית וכיוצ"ב.

אציין שראיה זו יעילה מאד גם לילדינו. גם הם צועדים במסלול שהועיד להם הבורא, ואימוץ דרך חיים המאיר את המתנות שבדרך מאפשר להם לשאת בקלות רבה יותר את אבני הנגף שבנווה התלאות.

אז כן, ערכו רשימה ועדכנו אותה, את כל הגידולים שצמחו בשולי הדרכים מדמעותיכם, מאגלי הזעה והמאמץ של חריקת השפתיים... השקיתם, וכעת הבחירה בידכם אם דמעותיכם יצמיחו קמשונים או וורדים... אם רק תבחרו להעניק משמעות לסבל ולגדול ממנו.

כי מי שיש לו למה - יוכל לשאת כל איך (ניטשה).

*  *  *

כולנו נושאים אתנו "פעקאלאך", שקיות, שקיות. יש מי שנושא שקית שקופה - שההתמודדות שלו שקופה ונכרת, ויש מי שהשקית שלו אטומה, ואין הבריות יודעת בצר לו. לכולם שקיות. שקופות או אטומות. אך יש מי שנושא עמו מטען חורג. אבנים מיותרות... מאמץ אותן בדבקות ומסרב להיפרד מהן.

אז נכון, אנו בימי חשוון, החגים מאחורינו, גם חודש הרחמים והסליחות.... ועדיין... אנו רוצים לפתוח דף חדש, נקי, צלול... איך נוכל לבצע זאת? רק מתוך הסכמה לתלוש מספר דפים ישנים, מהוהים, מוכתמים.

וודאי יש מכם שמזדעקים, לסלוח?! למחול?! על כל העוול שנעשה לי?!

לא מגיע לו/לה שאסלח!

נכון, אולי לא מגיע לו/לה שנסלח, אבל מגיע לך לסלוח לעצמך! לך זה מגיע! את/ה ראוי/ה לסליחה!

כל עוד אנו לא מוחלים, אנו נושאים חזק חזק, קרוב ללב, את הפגיעה, ומסרבים להשתחרר ממנה. משלים את עצמנו שבכך אנו "מענישים" את הצד השני... זו מחשבת הבל. אנו מענישים בכך רק, כן, רק את עצמנו! אנו ראויים למתנת הסליחה!

הסירוב למחילה מביא אתו לא פעם מחלה.... ואין כאן המקום להרחיב. מחילה דורשת מאתנו לפסוע במחילות הלב, לבקר שם, להאיר אור חמים על המקום הפגוע, להודות בחולשה שלנו, בהיותנו פגיעים. כן, לתת מקום לכאב, לעלבון, לחוסר אונים, לפחד. לא פעם, הסירוב למחול נובע מצורך לחוש שליטה בסיטואציה, להגן על עצמי מפני תחושת הפגיעות. ההסכמה לשהות בכאב, בחולשה, מביאה אתה ריפוי. לסלוח לעצמנו על חולשתנו.

רוח המחילה פושטת באמצעות חמלה. הן על עצמנו והן על הפוגע/ת. להמיר את הכעס בחמלה. לזכור כי בדרך כלל, בן אדם שתוקף הוא אינו נגדי, אלא בעד עצמו. ההסכמה להתפלש במחילות, לפלס מקום לחמלה, תביא אתה מחילה בעז"ה.

*  *  *

דמיינו תינוק רך שזה עתה יצא לאוויר העולם, עולל זעיר עם עוצמות גולמיות של נשמה שהונחה כאן על ידי הבורא בהשגחה פלאית. עדיין לא "התלבש" עליה שום סיפור... שום תיק... יכולים לראות את זה?! מוכנים לנסות לרגע להביא את עצמכם לרגע הזה? כן, לרגע בו הבורא הניח אתכם כאן בעולם, ולקלף מעל עצמכם את כל הסיפורים... אלו לבושים, זה לא אתם!

מסוגלים רגע להרגיש מי אתם בלי כל הסיפורים הללו? יכולים לראות את העולם כמו חדר תינוקות גדול של נשמות שהונחו כאן בהשגחה, ו"לקלף" מעליהם את הסיפורים?

חווית התבוננות זו מחזירה לנו את התחושה הראשונית של מי שאנחנו, היותנו ראויים ושווים, אהובים ומושגחים מעצם היותנו, מרגע בריאתנו. וכל היתר? רק לבושים, סיפורים שהתלבשו עלינו.

אחת הדרכים לחוות זאת היא בעזרת הנשימה.

הנשימה, פעימת החיים שלנו, החיבור בין הגוף לנשמה פועלת בכל הרבדים:

ברובד הגוף - משככת כאבים, מרפה את האיברים, מרפאת.

ברובד הנפש - מרגיעה, יעילה במיוחד במקרי חרדה.

ברובד הרוח - מחברת אותנו לתודעת העל שלנו.

ובעיקר ברובד הנשמה - מחברת אותנו לבורא. מעניקה לנו חוויה פיזית של קרבה לקב"ה שבכל רגע מפעים בנו חיים. עכשיו, ברגע זה ממש, הוא ניצב עלינו להנשים, להחיות, מבלי שעשינו דבר. כשאנו נושמים, אנו חווים את חווית העצמיות שלנו. מנותקים מהסובב, מהלבושים, מהסיפורים, רק אנחנו וריבונו של עולם. נסו את זה וראו כי טוב. וכשיבוא גל חדש, קחו נשימה, הרגישו את ד' ניצב עליכם. בחודש אלול וחגי תשרי קראנו את פרק כ"ז בתהילים. דוד המלך כותב "אם תחנה עלי מחנה". משמעות הדבר, אם אתה ד' תחנה עלי מחנה, המחנה הוא לא אויב חיצוני, הוא מד', ד' שולח את ה"מחנות" הללו, וגם אז, לא יירא לבי. חיים מתוך חווית חיבור בכל רגע לבורא מעניקה את ההגנה הטובה ביותר, יוצרת חליפת אויר החוצצת ביננו לבין כל הספורים האופפים אותנו.

ולוואי ונזכה להאמין ולראות בטוב ד' בארץ החיים!