פוסט של ילדה מוכה שובר את הרשת: "שיעורים היו לי והרבה, אבל בית - לא"

אין הרבה פוסטים שגורמים לי לרצות לחבק מישהי אפילו שאני לא מכירה אותה, אבל כשקראתי את הפוסט הזה - שפורסם בקבוצה סגורה בשם 'עכשיו תורך' על ידי גולשת בשם מיטל, ידעתי שאני פשוט מוכרחה להעביר אותו הלאה. 

את הפוסט כתבה ילדה שהיא כבר לא כל כך ילדה, היא יותר אישה - חזקה, עוצמתית ומשפיעה, אבל את הילדה שהייתה, היא פשוט לא מסוגלת להשאיר מאחור.

כשתקראו את הפוסטים המצמררים שלה על חוויות ילדות בצל אבא מטיל אימה, שלא הפסיק להכות אותה כבר מגילאים מאוד מאוד צעירים, גם אתם לא תוכלו להישאר אדישים. 

"חודש ואוטוטו יום המאבק באלימות כלפי נשים", כותבת מיטל. "הרבה נשים כאלה היו פעם ילדות כאלה, ילדות שהמערכת לא זיהתה בזמן. אני אעלה כל פעם קטע קטן מסיפור חיי. חלקים שאשכתב מיומנים שכתבתי לאורך השנים, בתור ילדה, בתור אישה. ואולי, אולי זה יעזור למנוע ממישהי אחרת את הגיהנום הזה. אולי זה יעזור לסביבה ולרשויות לפתוח יותר את העיניים, האוזניים והלב. אולי זה יעזור שאוכל להגיד שהייתי פה כדי לספר, ואולי המגפה הזו סוף סוף תיגמר".

וכך היא פותחת ומשחזרת סיטואציה אחת מני רבות, שהיא זוכרת מילדותה: אבא שכועס רוב הזמן, על כולם ועל הכל, ואם וילדים שסובלים את מנחת ידו בכל פעם שכזו. 

"גיל 6, כיתה א'. עוד אחת מהפעמים שאבא שלי השתולל בבית. אני לא זוכרת על מה, לא תמיד הוא אמר או יותר נכון צרח, למה הוא כועס. הוא הרביץ לאמא מכות חזקות בסלון, שמעתי את הצעקות והחבטות מהחדר, ורצתי. 'עזוב אותה', צעקתי כמו תמיד, אבל הוא המשיך. ניסיתי למשוך אותו בכל הכוח מהחולצה - אבל לא הצלחתי".

ההמשך קשה. ביד אומן מתארת מיטל מציאות שהיא כמעט בלתי אפשרית לילד, לחיות בה: "הלכתי אחורה עד למטבח כדי לקחת תנופה. 'קדימה מיטלי, את יכולה'. רצתי הכי מהר שיכולתי, קפיצה אחת והייתי על השולחן בפינת האוכל. עוד קפיצה ונתליתי על הגב של אבא, ואת הידיים שלי ליפפתי מסביב לראש שלו מאחורה על העיניים. הוא לא ראה כלום, וזה עצבן אותו. ממש עצבן אותו. הוא ניסה להשתחרר ולהוציא לי את הידיים, אבל אני הידקתי אותם יותר.

"רק כשהוא יצא וירד בקושי כבר חצי מהמדרגות, עזבתי את האחיזה ורצתי בטיסה חזרה הביתה, טרקתי ונעלתי את הדלת".

בזמן הזה חיכתה לאחיה הגדול בבית. 

"רפי זה אחי הגדול, לא בהרבה אבל שנינו בעצם הספקנו כבר לגדול הרבה יותר מהגיל שלנו", היא אומרת בכאב של ילדה שלא באמת גדלה כפי שהייתה ראויה, לא באמת זכתה לילדות כמו של בנות אחרות בנות גילה. "יש לך שיעורי בית?", שאל. 

"שיעורים היו לי והרבה, אבל בית לא", היא מסכמת.