משקפי העתיד - חינוך מתוך מבט לעתיד

המשגיח הגה"צ רבי חיים וואלקין שליט"א סיפר: בעת אספת רבנים שהתקיימה בביתו של מרן הגרי"ז סולובייצ'יק, הרב מבריסק זצ"ל, טיפס אחד מילדי הרב על כיסא פנוי, ומשם המשיך ועלה על השולחן. הילד התחיל לזחול על גבי השולחן, עד שלבסוף הגיע אל ראש השולחן, שם ישב הרב מבריסק, שאחז בו והורידו מהשולחן.

לא עבר זמן רב, והילד טיפס פעם נוספת על השולחן, זחל עד לראש השולחן, הגיע אל הרב שהוריד אותו אל הרצפה. כך קרה מספר פעמים, הילד מטפס, זוחל, מגיע אל הרב שמוריד אותו באין אומר ודברים לרצפה.

אחד הרבנים שהשתתף באספה לא עצר ברוחו ושאל את הרב: "ילמדנו רבנו, מהו הגבול?! מדוע לא להעניש את הילד פעם אחת וללמד אותו לקח כדי שיפסיק?!".

ענהו הרב מבריסק תשובה שהיא יסוד בחינוך: "המטרה בחינוך היא להקנות לילד צורת התנהגות שלולא החינוך הוא לא ילמד אותה. אבל כשמדובר בנושאים שהילד ילמד אותם ממילא כשיגדל, ולא יתנהג כפי שהוא מתנהג כיום - אין שום עניין לחנך.

"העובדה שהילד מפריע", המשיך הרב ואמר, "היא הזדמנות עבורי לעבוד על מידותי. אבל אין שום הצדקה להעניש או לכעוס על כך...".

מטפסים על עצים

ביסוד זה טמון אוצר. יש כאן אמירה יסודית מאוד - אנחנו חייבים לחנך רק במקרים שבהם ללא החינוך הנער לא יחונך, בבחינת: "חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה". הכל נמדד רק לפי מה שיהיה כש"יזקין"...

פעמים רבות אנחנו מחנכים, כועסים, מענישים או משפילים רק כי - לא נעים, מה יגידו? מה יחשבו השכנים? וכדומה. כל מיני אמירות וחישובים, שאין להם שום חשיבות בנוגע לעתיד הילד, וכל ה"חינוך" (כאילו!) נובע רק מלחץ או מבושה.

אם נחיה כפי הנהגת הרב מבריסק ונחנך מבעד למשקפי העתיד, תפקידנו לעתים יהיה דווקא לשתוק, לשלוט על רגשותינו ולדעת להבליג.

שמעתי מיהודי חכם כלל העוזר לנו לקבל פרופורציות בנושאים רבים: "נלחמים רק על דברים שגם בעוד עשר שנים היינו נלחמים עליהם".

לפעמים אנשים משקיעים אנרגיה במריבות, שכעבור ימים ספורים אין בהן שום עניין, וחבל... הנושא נשכח, אבל הטעם המר, וגם הפגיעה - נשארים.

כ"ק מרן מהרי"ד מבעלזא זי"ע, פירש באופן כזה את הפסוק בתהילים: "האויב תמו חרבות לנצח" - האויב כבר איננו, אבל החורבן נשאר לנצח!

כך זה בנוגע לוויתור לשכן או לוויכוח בבית, ובוודאי בוודאי בכל הנוגע לחינוך הילדים. לפעמים אנחנו נלחמים על דברים שאין בהם שום עניין מהותי, כל המריבה היא על כפיות נוספות של מרק, או על הדרישה לסדר את החדר לפני האוכל ולא אחריו.

כשמקפידים לבדוק מראש האם אכן מדובר בעניין עקרוני או מהותי, חוסכים "טיפוס על עצים", שאחר כך קשה לרדת מהם.

חשיבה כזו מביאה תועלת נוספת: היא עוזרת לנו ומעניקה כוח לעמוד על העקרונות החשובים באמת. כשהאדם בטוח בעצמו שדבר זה יהיה חשוב גם בעוד עשר שנים, יש לו כוח לעמוד על שלו.

כשמבזבזים תחמושת על מטרות דמה, אין כבר מה לירות כאשר מגיעים ליעד האמתי. כשמחנכים ומענישים על דברים "קוסמטיים", לא נותרים כלים חינוכיים בשביל הדברים העקרוניים.

יש גבול עד כמה ילד מסוגל להפנים ולקלוט. כשמחנכים לדברים חשובים באמת - יש סייעתא דשמיא, כי בכך אנו מקיימים את מצוות: "ולימדתם אותם את בניכם". אבל כשמחנכים לדברים סתמיים, אין שום ברכה.

חז"ל מלמדים אותנו במסכת פסחים: "שישה דברים עשו אנשי יריחו שלא ברצון חכמים, על שלושה מיחו ועל שלושה לא מיחו". השאלה ידועה: אם ששת הדברים היו שלא ברצון החכמים, מדוע מחו רק על שלושה?! האם לא היה מקום ב"קול קורא" לשלוש מחאות נוספות?!

התירוץ פשוט. כשמוחים על שישה דברים - לא נקלט שום איסור... חז"ל העדיפו לכתחילה למחות רק על שלושת הדברים הקריטיים, ואולי בהמשך, בתקופה אחרת, יטפלו בשלוש הפרצות הנותרות.

מחירה של שנת צהריים

מעניין לעניין באותו בניין, שמעתי בשם הגה"צ רבי שמשון דוד פינקוס זצ"ל, שניתן להרגיל ילד רק למשחקים מהסוג שאין סיכוי שהוא יפתח בהם תלות לימי הבגרות (כמשחקי הרכבה למיניהם). ממשחקים שהמשיכה אליהם תתפתח במשך השנים (כמשחקי מחשב וכדומה) יש להימנע מראש, שכן הכלל שצריך לעמוד מול עיני ההורים הוא - מה יהיה כש"יזקין" - כשיגדל. אם עיסוק זה עלול להזיק לעתיד הילד, חייבים להימנע ממנו כבר מעתה.

קל מאוד להושיב את הילדים בשעת מנוחת הצהריים ליד המחשב ולהראות להם סרטים "מבוקרים", "חינוכיים", ו"בהמלצת אנשי חינוך" - ולישון שעה או שעתיים בלי הפרעות ביניים. אבל המחיר הכבד שמשלמים אותם הורים כשילדיהם המתבגרים מכורים לסרטים שהם עצמם "מבקרים" - אינו שווה את הנוחות שהייתה בעבר. הורים כאלו לא יישנו לילות רבים, במחיר אותן שעות שינה בצהריים כשהילדים היו קטנים.

החכם עיניו בראשו. חכם מסתכל תמיד צעד קדימה, ובודק האם הנוחות הזמנית או הפתרון הרגעי לא יעלו ביוקר בעתיד...

שלא נטעה לומר: "הילדים עדיין קטנים, מה הם יזכרו מכל זה כשיגדלו", או "בעוד תקופה קצרה אנחנו מפסיקים עם כל זה, רק עכשיו, כשאנחנו עם פיצקאלא'ך, זה עוזר מאוד...".

עלינו לזכור שהילדים גדלים מבלי שנרגיש. הם שמים לב לפרטים שאנו לא משערים שהם שמים לב אליהם, ולאף אחד אין מדד לבדיקת היום המדויק שממנו הם מתחילים לזכור. אמר פעם יהודי חכם לאברך צעיר: "התנהג בביתך יום אחרי החתונה - כאילו מסתובבים לידך ילדים בני עשר! כי בחיים לא תדע מתי הילדים מתחילים לקלוט ולהפנים...".

שמעתי הוראה זו גם בשם מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן זצ"ל. בהוראה למנהל תלמוד תורה הוא אמר, שיש להיזהר לא להרגיל את הילדים בהפסקות למשחקי חשיבה, שעלולים להעסיק את המחשבה. שישחקו ב"מחבואים", "כדרים באים" וכדומה, משחקים שיש בהם משום שחרור מרץ ופעילות גופנית, אבל לא במשחקי חשיבה מאתגרים.

ילד שעסוק בפתרון "סודוקו" ובמשחק "שח-מט", הוא ילד שמפתח חשיבה לדברים חולפים. אסור שהראש יתרגל לחשוב ולהתעמק בדברים שאינם קשורים לתורה. לשחק אפשר וצריך, אבל רק במשחקים שטחיים, במשחקים שאין בהם עומק. את המוח משאירים רק לעיקר: לתורה ולעבודה.

הרי לנו נביאים, שכולם מתנבאים בסגנון אחד: חינוך משמעותו - לחשוב כל הזמן מה יהיה כש"יזקין", וממה שיזיק או יגרע מהעיקר - נזהרים מראש. בהצלחה.

צידה לדרך:

• הרכיבו על העיניים שלכם משקפיים של "בעוד עשר שנים". אם לא מדובר בנושאים שגם בעוד עשר שנים הייתם יוצאים בעבורם למאבק, עדיף שתקפלו את הנשק כבר כעת.
• כשאתם באים לחנך את הילד על משגה שעשה, שימו בצד שיקולים כמו "מה חושבים השכנים". בדקו את חשיבות העניין רק מבחינת השפעתו על עתיד הילד שלכם.
• יש גבול לדרישות החינוכיות שהילד מסוגל ליישם. לכן חשוב כל כך שתשמרו את התחמושת לנושאים המשמעותיים באמת!
• יש כיום שפע רב של משחקי הרכבה צבעוניים, לכל הגילאים. אל תתפתו לתת לילדים משחקי מחשב, שהם עלולים לפתח בהם תלות כשיתבגרו.

הרב פנחס ברייער הינו איש חינוך, מרצה ומנחה קבוצות הורים, מחבר ספר "לגדל" - פרקי הדרכה להורים ומחנכים. חלק מן החומר בכתבות נלקח ברשותו מתוך הספר. ליצירת קשר 5706567@gmail.com