תינוקות קרובים לאלוקים. הם רק היו שם עכשיו. אז אני מסתכלת עליהם בשקט

ישבנו, חברתי ואני, ודיברנו שיח של שקט.

כמה שקט יכול לדבר. כמה צדקו חז"ל עם סייג לחכמה.

כמה בינה פנימית, שהיא כל כך שלנו, יכולה להיות בוקעת מתוכנו דווקא כשאנחנו בשקט.

אולי הם התכוונו שהתנאי שיעלה בנו תודעתית את החכמה האלוקית שנתנה בנו - הוא שקט.

אני כותבת עכשיו על שקט טוב.

יש מושג כזה.

שקט טוב.

אני לא כותבת עכשיו על שקט רע. על נגמרו לי המילים בגלל שכעסתי, על אין לי מה להגיד, מה זה הבלגן הזה. אני לא כותבת עכשיו על שתיקה רועמת.

היא לא נחמדה, אף על פי שגם לה יש מה להגיד, וגם היא יכולה להניב.

אני כותבת על שקט טוב, שקט מסתתר. זה שבתוכנו.

כמה בינה יש לנו בידע של עצמנו, כמה הרעש מסביב יכול להסתיר אותה.

או אולי אחרת: כמה בינה פנימית יש לנו בתוכנו, והרעש שאנחנו בעצמנו עושות מסתיר לעצמנו אותה.

אנחנו יודעות את כל השאלות של חיינו, אנחנו יודעות גם את כל התשובות.

אנחנו יכולות לשאול כל כך הרבה אנשים על מה שמטריד את חיינו, ואולי, אם נקשיב בשקט לעצמנו, נקבל תשובה כנה, שכבר מזמן רצינו.

מהי שיחה אמיתית?

שיחה אמיתית לא חייבת מילים.

אם יושבים עם מי שאוהבים בשקט, ורק מתבוננים, לא צריך מילים. לא צריך אותיות, תיבות ומבנה תחבירי, נושא, נשוא, מושא ישיר, מושא עקיף.

האנשים שאני הכי אוהבת לשתוק איתם, אלה התינוקות שלי.

שנים שתקנו יחד בשבועות הראשונים שאחרי הלידה. מי צריך מילים מול פלא הבריאה?

אלה יצורים שאפשר שעות לבהות בהם ולנסות להבין.

לגעת להם בגבות, ללטף כפות ואצבעות, לנסות להבין, איך אדם מתחיל כאן מסלול של חיים.

ואנחנו, כמה אנחנו יכולות לפספס את השבועות הקדושים האלה.

אל תעמיסו עלי עכשיו תיאוריות של גויים על זה שהתינוקות נמצאים בשלב הזה במצב "האוטיסטי הנורמלי".

שיקראו לזה איך שהם רוצים.

תינוקות קרובים לאלוקים. הם רק היו שם עכשיו.

הם בשקט כי הם מתרגלים.

בורא עולם יצר את השקט הזה של אחרי הלידה, לישון הרבה בטוהר זוהר, כדי להתרגל אט אט לגירויי העולם. להיפרד משם, להיכנס לכאן.

בורא עולם יצר את תקופת השקט הזו, כדי להתכונן לרעש.

לצבעים.

לקולות.

לרעיונות.

להיעלבויות.

לתחרויות.

למחויבויות.

לצריך וצריך, ומרוב שהצטרכתי כבר שכחתי מה אני צריך.

אבל השקט הזה נועד גם לנו. אמהות.

לא בשביל להתקשר ולספר שעות איך זה היה ואיך כל זה קרה.

מרוב סיפורים אנחנו עלולות לאבד את השקט.

לצלם ולצלם ומרוב צילומים לאבד את המראה.

את הזיכרון הזה.

שמהר מאוד חולף והולך לגן,

שמהר מאוד מבקש ארטיק, ואני רוצה גם.

אני אוהבת למשוך את השקט הזה כמה שיותר חודשים שאפשר.

זה פשוט לא חוזר לעולם.

זה בונה בקשר בין התינוק הספציפי הזה לאמו שקט של הבנה.

שקט של קשר.

שקט של אני למענך, וכמה רציתי אותך. שקט של קשר לשנים קדימה.

אין צורך למהר.

לא לחזור לשגרה,

ולא להגיד הנה.

לא לבשל ולא להכניס אורחים.

לא להגיד שהכל כרגיל.

לא לתת לו אוכל של גדולים, רק תטעם, זאת גלידה.

כי הגיעה נשמה חדשה, שמבקשת התבוננות מאמא שלה.

"אבל מה את עושה איתו כל היום", בעלי היה שואל אותי.

"סתם, מסתכלת עליו".

"ישן"?

"ישן.

נושם,

ממצמץ,

צוחק ברפלקס,

נבהל,

מקמט את המצח. ישן".

"טוב", הוא היה אומר, "קשה לי להבין את זה, אבל אני סומך עליך. את נראית לי באהבה גדולה אליו, ואת בקושי מכירה אותו".

התינוקות שלי גדלו, אבל השקט הזה שהשקעתי בהם חי ונושם.

במבט. בזיכרון אליו.

בימי שלישי בבוקר אני מעבירה שיעור בתל אביב, לנשים מקסימות.

בעלות תשובה של הניו ג'נריישן, הדור הבא. גרסה משובחת.

כולן אמהות צעירות.

אנחנו מדברות המון על תינוקות וילודה, דגים, שבת וחייה של שרה.

השבוע, כשסיימנו ויצאנו מהשיעור, ראיתי אמא אחת ברחוב מטיילת הביתה.

עצרתי לידה ושאלתי על העגלה המשודרגת.

יש לי חולשה לעגלות.

בימים ההם של התינוקות, אמרתי לבעלי שאני מוכנה לא לקנות בגדים ושמלות, אבל אני חייבת עגלות.

תסביך ילדות של הובלת בובות ותחושת מלכות.

"מה זו העגלה הזו?", שאלתי, והיא הסבירה לי.

"מרשים, ומה זה?", שאלתי, והצבעתי על מתקן משוכלל שהיה תפוס בידית הרוחבית של העגלה, איפה שהידיים מחזיקות כדי להוביל אותה.

אני מכירה את כל החידושים, את כל הקומבינות לתלות סלים, מוצצים ועוד ילדים, אבל זה היה זר. וגם יום קודם, ראיתי את אותו מתקן תפוס על ידית על עגלה אחרת, בשיעור אחר, אצל אמא אחרת.

"זה מקום לטלפון", הסבירה לי הגברת, והכניסה את המכשיר לשם. "פה התינוק ישן, וכאן המכשיר. יש גם מקום למטען. את יכולה להוביל את העגלה, ולהמשיך את חייך, לראות את כל העולם, לעבוד, ולדבר".

"ולהסתכל על התינוק שלך". אמרתי לה, "ולשתוק ורק להתפעל. הוא לא צריך מטען, לא מקום ולא מתקן, הוא צריך מקום בלב שלך. לעולם".