במחשבה תחילה לפרשת ויצא: בפרסום ראשון - הדמיונות של גדול הדור

"מדווח על אירוע ברחוב טשרניחובסקי", קורא שוטר לתחנת המשטרה בקשר. "יש כאן אדם מחוסר הכרה".

- "אתה יכול בבקשה לאיית לי את שם הרחוב?".

"עזוב, אני גורר אותו לרחוב הגפן. גימ"ל, פ"ה, נו"ן. תבואו לשם"...

* * *

כאשר פונה יעקב לרחל ולאה בשדה ומספר להן על החיזיון הנבואי שבו הוא מצטווה לשוב לארץ כנען, הן עונות: בוודאי שאנחנו מסכימות לחזור. "העוד לנו חלק ונחלה בבית אבינו?! הלא נכריות נחשבנו לו כי מכרנו ויאכל גם אכול את כספנו".

אבא שלנו מתייחס אלינו כאל זרות, עושק מאיתנו את כספנו. אין לנו בשביל מה להישאר פה - אנחנו מוכנות ללכת כציווי ה'.

ה"סבא מקלם", הגאון רבי שמחה זיסל זיו, תוהה: ואם לבן היה יותר אנושי והיה מעניק לבנותיו משכורת מכובדת, או שהוא היה אבא שמעניק חום ואהבה והייתה להן סיבה להישאר בביתו עוד - לא היו מקיימות את רצון ה'?!

מעשה נפלא שמעתי מידידי רבי אלחנן אבא שאול, נכדו של הגאון רבי בן-ציון אבא שאול, בעל ה"אור לציון": בפרק זמן מסוים בתולדותיה של ישיבת "פורת יוסף", ביקשו אנשים בעלי ממון והשפעה לחולל תמורה בישיבה, ברצותם להכניס השקפות זרות ברוח הישיבה.

בחזית המאבק עמדו הגאונים רבי יהודה צדקה ורבי בן-ציון אבא שאול. כאשר הבינו שהתורמים לא ירצו להמשיך לתרום בשל עמדתם התקיפה, הודיעו נחרצות "תנו לנו יבנה וחכמיה". נמשיך ללמוד וללמד בישיבה בדרך ההשקפה הטהורה ומן השמים ירחמו ויעניקו קיום גשמי ללומדי התורה.

בעיצומה של תקופה מייסרת זו - תוך שהוא מתאמץ לחנך את הבחורים ללמוד ולא להיכנס חלילה לחילוקי הדעות שבין הרבנים למבקשי השינויים - לקה רבי בן-ציון בלבו ונפל למשכב. בעיקר התייסר על המחלוקת שפרצה ועל הנזקים שהיא מחוללת, עוד לפני שיטעמו הבחורים מהשינוי הרוחני שחפצים לחולל בישיבה, כבר תינזק נפשם הרכה מחולי המחלוקת.

בימים ההם ירד שלג כבד בירושלים עד שלא ניתן היה להסתובב ברחובות. לאחר ימים מספר הגיע רבי בן-ציון ללמד בישיבה וסיפר לתלמידיו מעשה מופלא: "לישיבה לא היה שייך להגיע אתמול, לכן ישבתי ולמדתי בביתי. אלא שרוחי נעגמה עלי בשל המחלוקת בישיבה, ולא הצלחתי להתרכז בלימוד.

"באותה עת דפק מישהו בדלת הבית. תיארתי לעצמי שבפתח עומד יהודי שמבקש שאבוא למול את בנו בשכונה רחוקה, השלג הכבד מונע ממוהלים להגיע והיום הוא היום השמיני ללידה וחייבים לקיים את המצווה לפני השקיעה. ציירתי לעצמי במחשבתי כיצד אני מבוסס עד ארכובותי בשלג ירושלמי קר, על אף שזה לי זמן קצר אחרי התאוששות מהתקף לב מסוכן.

"הגעתי לשכונה הרחוקה לאחר מאמץ עילאי והתינוק הצטרף לעם היהודי בדמעות חמות לפני השקיעה.

"תארו לעצמכם" - סיפר הגרב"צ כשפניו קורנות בזיו של מצווה - "כמה שמחה הייתה לי אם זה אכן היה מתרחש? לא היה שייך להגדיר את האושר שלי, שבזכותי נכנס הילד בברית עם בורא עולם ביום השמיני בלי צורך לדחות חלילה את המצווה היקרה.

"אחרי שהתענגתי במחשבתי על השמחה הרבה הזו, על האושר הצרוף הזה והתענוג העילאי - התעודדתי והתחלתי ללמוד בחשק רב, תוך שאני שוכח מייסורי המחלוקת ומכל ענייני העולם. האמינו לי", סיים הגרב"צ לספר לתלמידיו, "לימוד התורה הוא אושר ותענוג לא פחות ממסירות נפש על קיום מצווה שאין אחרים שיעשוה!!!".

מבאר ה"סבא מקלם" את תשובתן של רחל ולאה: שתיהן ידעו שהשיבה לארץ כנען תהיה מלווה בקשיים. הן מחמת הילדים הרכים והן בשל הסב שלא ייתן להן ללכת בקלות. לכן הן הסבירו לעצמן את כל הסיבות שאמור להשתמש בהן היצר הרע כדי למונען מקיום המצווה, ופירקו אותן אחת לאחת. "נכריות נחשבנו לו... ויאכל גם אכול את כספנו".

כעת, כשאין ליצר הרע נשק להשתמש בו כדי להניא אותן מקיום המצווה - הן מוכנות ומזומנות לקיים את דברי הבורא בהרגשה שזה הדבר הטוב ביותר עבורן.  

* * * 

קשיים לדבר מצווה יש תמיד. ממעשה נפלא זה של ה"אור לציון" וביאורו של ה"סבא מקלם", שאפילו רחל ולאה "נטרלו" קודם את הטענות שאמורות למנוע אותן מקיום המצווה - פשוט לגרור מהרחוב המסובך לאזור שבו יהיה קל לנו יותר להתמודד - נוכל ללמוד להשתמש בדמיון מודרך לעבודת השם.