איה קרמרמן חוגגת בר מצווה לבן שלה, שהכניס את השבת הביתה

הרצון להפוך לאמא הוא דחף בלתי נשלט, בילד-אין במערכת הנשית. כמו אמונה, גם הוא מעל השכל.

את שניהם השכל לא יוכל לנצח. הם חזקים ממנו, ובאותה הנשימה גבוהים ושורשיים ממנו. אני זוכרת כמה רציתי להפוך להיות אמא. להיות בהיריון. להחזיק תינוק. את התינוק שלי, אפילו שמעולם לא החזקתי תינוק בן יומו. אני לא יודעת להסביר למה החלטתי שהגיע הזמן. רק הרגשתי את הרחם שלי פועם בקצב משלו, מבקש לחבק שם מישהו. לקח לי זמן לשכנע את בעלי שאנחנו מוכנים לצעד הבא. ללטף כלבה, מקסימה ככל שהייתה, כבר לא הספיק לי. כמהתי, ושום טיעון שכלתני לא ינצח את הרחם בזעקתו למלא את ייעודו. לא ינצח את הרצון לשמוע את המילה אמא. את הרצון לאהוב עד שהלב מתפוצץ מאושר. אני מכירה מקרוב נשים שהפכו עולמות, שהעבירו את גופן טלטלות ואת נפשן ניסיונות קשים כדי לזכות שמישהו יקרא לעברן את המילה היקרה מפז.

בפרשה מסופר על רחל ולאה, על ההשתוקקות של כל אחת מהן, בנפרד, להפוך להיות אימהות. ה-אמהות של כולנו. במדרשים מסופר על הבכי שלהן, על הפחד. מה זה אומר עליי אם השם ממאן לקבל את התפילות שלי? מה זה אומר אם אני לא מצליחה להיכנס להיריון? מה זה מעיד על המעשים הטובים שלי, על הזכויות שלי, על האהבה של בעלי אלי? בתוך הפסוקים חבויים רגשות נשיים שהם רלוונטיים להיום. כאילו נכתבו עלינו, על אחיותינו, על חברותינו. כך גם השיח הכאוב, מלא המרירות והצער, בין רחל ויעקב. רחל, שרואה את אוהלה של לאה מתמלא קול תינוקות, לא יכולה לשאת יותר את השקט הבוקע מהאוהל שלה. היא מבקשת מבעלה הצדיק, גוזר הגזירות: "הבה לי בנים, ואם אין מתה אנוכי". חוסר ההצלחה להיכנס להיריון שיבש את האופן שבו רחל ראתה את עצמה. היא פקפקה במהותה, בזהותה, באהבת השם ובעלה אליה. כל כולה התכנסה לתוך אותו רצון, שלא הצליח להתממש.

להיכנס למאורת הארנב

לעומת זאת, לרצות ילד שני, זה ממש דורש טמטום מיוחד, דמנציה קשה או מהלך מובהק וגלוי של השם יתברך. אחרת אין לדבר הזה הסבר. איך זה יכול להיות?! הרי את החוויה הראשונית, את ההפתעות שתינוק חדש מביא איתו, את כל אלו כבר חווינו כשהחלטנו להיכנס למאורת הארנב בפעם הראשונה. כשהיינו מסונוורים ולא הבנו למה אנחנו נכנסים. אבל מה עכשיו? כבר ביקרנו בארץ הפלאות של ההורה הטרי. שם פוגשים את הבחילות והצרבות, את נפיחות הרגליים, את כאבי הצירים. את הלילות חסרי השינה, את הגזים, את אובדן החופש ואין סוף אתגרי הורות קשים אחרים. אז למה ומדוע שמתוך בחירה מודעת נסכים לעבור את כל זה שוב? מה, כל כך הולם אותי עיגולים שחורים מתחת לעיניים? האם באמת יש בי איזו מחשבה שהפעם הכול יהיה אחרת? מה, לא ייצאו לי ורידים ברגליים? הצירים לא יכאבו? התינוק יישן לילות שלמים? לא! אז חוץ מסקרנות הורגת חתולים, מדוע ללכת בדרך הקשה הזאת שוב?

כמו עם הראשון, גם עם השני אני לא יכולה להגיד מה גרם לי לרצות. שוב. זו לא אני, אני מוכנה להעיד על כך. זה הרחם. הוא בשלו, קורא "בוקר טוב, הגיע זמני". האמת, אני טוענת שהרבה יותר הגיוני ללדת את הילד השישי מאשר את השני. אחרי השני מבינים שאפשר לשרוד. בשישי יודעים שהקושי זמני, אבל מקבלים בונוס למשפחה.

כשגיליתי שאני בהיריון שני, כבר היינו בתהליך איטי ומכחיש של התשובה. מובן שעוד לא קראנו לזה לחזור בתשובה, רחמנא ליצלן. באותה תקופה הלכתי לכל סדנת אימהות זמינה. ביקשתי לקבל כלים איך להתמודד עם הוד מעלתו, הבכור. אם כל כך רציתי להיות אמא כדאי שאשקיע, גם אם זה אומר לשבת ולהקשיב לאיזה דוסית עם עשרה ילדים. חשבתי בליבי שאם היא הצליחה לגדל כל כך הרבה ילדים בלי לשכוח אף אחד באוטו, אני חייבת להקשיב. לקראת סוף ההיריון ניגשתי אליה ואמרתי לה שאני אחוזת אימה. איך אפשר לאהוב עוד ילד כמו שאני אוהבת את הראשון? איך אפשר להיות קשורה לעוד אחד, לחלק את עצמי לעוד אהבה? מי שמכיר את הרבנית מנוחה אבר, יכול לדמיין עכשיו את הצחוק המתגלגל שלה. "אפשר. את תראי", פסקה כלאחר יד, בקוליות השמורה לה. פייר, לא האמנתי.

החדר של דנדון

גם לא עמוק במהלך הלידה, גם שם החששות לא עזבו אותי. רק כשהאדון סירב לצאת נפל האסימון. הוא עצר את הלידה, חיכה בסבלנות שחששותי יתפוגגו. שאתאהב. התחלתי לדבר איתו, להבטיח לו הבטחות, לספר לו לאיזו משפחה אוהבת הוא בחר להגיע. ואז קרה לי נס. גיליתי שמנוחה צדקה. פחדתי שאצטרך לחלק את האהבה, את החדר שהיא תופסת בלב שלי. פחדתי שאצטרך לבחור את מי אוהבים עכשיו. אבל השם ברחמיו המופלאים בירך אותי במתנה. הוא חבש את כובע הבורא שלו ובנה לי חדר חדש בלב. החדר של דנדון.

הדנדון הזה, הילד שגילה לי שמלכות אחת לא נוגעת בחברתה, שגילה לי כמה מהר אפשר להתאהב, הילד שהכניס באופן רשמי את השבת אלינו הביתה, חוגג השבת בר מצווה. אין לי מילים להודות לאבא כול יכול יתברך על שהוא הוריד מאוצרות הפלא שלו את הילד הזה ישר לבטן הכמהה שלי.

אז לכל אלו שמתחבטים אם לזרוק את השכל ולהפוך להיות הורים שוב, לכו על זה. כי יום אחד הטירוף ייגמר וגם אתם תזכו לראות את הילד שלכם מקבל עול מלכות שמיים מתוך שמחה ואמונה.

מזל טוב, ילד לב זהב שלי. זכיתי בך. אלף פעם ועוד אחת, זכיתי. אני גאה שבחרת בי להיות אמא שלך.

עוגת אשכולית אדומה

החומרים:

4 ביצים / ¾ כוס סוכר / ¾ כוס שמן / 1 וחצי כוסות קמח כוסמין לבן / ¾ כוס מיץ אשכולית אדומה / גרידת קליפה מתפוז אחד / שקית אבקת אפייה

אופן ההכנה:

בקערה מקציפים מעט את הביצים / תוך כדי הקצפה מוסיפים את הסוכר וממשיכים להקציף במהירות גבוהה כ-10-7 דקות, עד שמתקבל קצף אוורירי ובהיר / מזלפים באיטיות את השמן / מנמיכים את מהירות ההקצפה ומוסיפים כוס קמח / מוסיפים תוך הקצפה איטית את המיץ וגרידת התפוז, ולאחר מכן את שארית הקמח ואבקת האפייה / מחלקים לשתיים או שלוש תבניות אינגליש קייק / אופים בחום של 180 מעלות בתוכנית טורבו עד שקיסם שננעץ במרכז יוצא יבש, כ-24 דקות / אפשר להמיר את מיץ האשכולית במיץ תפוזים טרי.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "בשבע".