האדם חשוב - כי הוא חושב

לקריאת המאמר הקודם, לחצו כאן.

יש המהרהרים בשאלת חשיבותו של האדם ביקום גדול כל כך, אך האמת צריכה להאמר, כי האדם לא צריך להיות גדול, כדי להיות חשוב, העיקר נמצא בהיותו חושב.

כי מי שמסוגל לחשוב, הוא ודאי חשוב יותר ממי שאינו מסוגל לחשוב.

האלוקים יתברך הוא בעל שכל חסר גבולות, וברא יקום גאוני במורכבותו. פילוסופים רבים תיארוהו בתואר "שכל עליון", כלומר, מקור החוכמה שמאיר לכל הנבראים מחוכמתו.

אין ספק שהאדם קרוב יותר לבוראו מבחינה זו - מאשר כוכב חסר דעה או אפילו ביליוני גלקסיות. האדם דומה ליוצרו, בעובדה שהוא מסוגל להתכוון, לחשוב וליצור.

לפיכך, ההתייחסות הנכונה אל האדם, היא ביחס לנשמתו, העושה אותו יצור חושב ומדבר ביקום ריק ממחשבה ודיבור:

"וייצר ה' אלוקים את האדם עפר מן האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה" (בראשית ב, ז). אונקלוס מתרגם את המילים "נפש חיה" בתור "רוח ממללא", כלומר, האדם הוא היחיד שקיבל את כח המחשבה והדיבור. רש"י מבאר על דרך זו: "לנפש חיה - אף בהמה וחיה נקראו נפש חיה, אך זו של אדם, חיה שבכולן, שנתווסף בו דעה ודבור".

אף המלאכים הגבוהים אינם בעלי מחשבה ודעה עצמית. האדם לבדו חופשי ליצור את מחשבותיו, לפתח את מידותיו ולבנות את אופיו, כאילו ברא את עצמו.

למסקנה זו יש השלכה חשובה מאוד בנושא השגחה פרטית:

אור השמש מאיר בכל העולם, אך נכנס רק לבתים הפותחים את חלונותיהם, ולא למרתפים חשוכים. הרמב"ם מתאר במשל זה את ההשגחה האלוקית בנבראים. אלוקים משגיח תמיד על כל הבריאה כולה, אך השגחתו הפרטית מגיעה ונכנסת ללבם של האנשים אשר שכלם מוכשר להכיר ביוצרם.

אין צריך לומר שגלקסיה וכוכב הם חסרי דעה, לא מסוגלים להכיר ביוצרם, לדבר או להתפלל, ולפיכך לא זקוקים להשגחה פרטית קרובה ומיוחדת. מסיבה זו התורה לא ניתנה למלאכי השרת, ולא לכוכבים, אלא לבני האדם.

התורה היא גילוי ההשגחה הפרטית של ה' בעולם, עדות לקשר האישי עם נבראיו הדומים לו ביותר בבריאה כולה.

לכן אפילו אדם אחד ויחיד חשוב יותר מכל היקום: "לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר, בשבילי נברא העולם" (משנה סנהדרין, פרק ד, ה).

אנשים רבים טועים לחשוב במושגים של שחור ולבן. הם סבורים שהאדם חייב להיות במרכז היקום, או באיזו אינטראקציה עם כל הגלקסיות והכוכבים, כדי שתתגלה חשיבותו ביקום, או שלא יהיה חשוב בכלל. זו כמובן טעות, אין בגודל היקום או מספר גדול של כוכבים, כל אינדיקציה לחשיבות בעיני הבורא.

אנשים מביטים על תמונות של החלל החיצון, על גלקסיות אדירות, שנראות בתמונה כמו אינספור נקודות זעירות, והם מדמיינים את אלוקים שם, רחוק מאתנו, מביט עלינו כעל גרגר אבק.

מסתבר שהדמיון האנושי פועל שעות נוספות, גם כשמנסים להתגבר עליו. הייתכן לעלות על הדעת מחשבה מגוחכת כזו, כאילו היה האלוקים ענק בעל גוף גדול אשר מרחף בחלל בין כל הגלקסיות והכוכבים, וצריך "לאמץ" את עיניו עם טלסקופ כדי להביט בכדור הארץ, ולראות את בני האדם המטיילים בו כנמלים? הדעת והאמת רחוקים מזאת.

האלוקים כידוע אינסופי, חסר גוף וחסר צורה, ופירוש הדבר שאין לו רוחב ומידה ושיעור; הוא יתברך לא ענק ולא קטן, לא גבוה ולא נמוך, לא רחב ולא צר, אלא נמצא בכל מקום ובמקום במידה שווה, עם האטום הזעיר ביותר כמו עם הגלקסיה הגדולה ביותר. מאחר שאלוקים אינו בעל גוף, הוא אינו מחשיב גוף גדול יותר מאשר גוף קטן, הוא לא מביט על דברים מקרוב או מרחוק, אלא יודע אותם כפי שהם באמת, ומעריך אותם לפי ערכם האמתי, ולא החיצוני:

"ויאמר ה' אל שמואל: אל תבט אל מראהו ואל גבוה קומתו, כי מאסתיהו, כי לא אשר יראה האדם - כי האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב" (שמואל א, טז, ז).

חישבו על כך, שה' יודע את לבנו ומחשבותינו העמוקות והחבויות ביותר, כי הוא נמצא גם בתוך ראשנו ועולמנו הפנימי. הוא אינו מביט בנו רק מן החוץ, כשם שאסטרונום מביט בטלסקופ על גלקסיה, או ביולוג מביט במיקרוסקופ על חיידקים, אלא יודע אותנו מבפנים.

לסיכום: האדם הנו היצור היחיד שחושב מחשבות, אשר מסוגל לעבוד את אלוקיו בבחירה החופשית שניתנה לו מידי יוצרו, מכאן אנו יודעים שהאדם חשוב בעיני אלוקים יותר מכל בריה אחרת ביקום, קטנה או גדולה.

בכתבה הבאה והאחרונה בסדרה זו, נלמד בעז"ה כיצד דומה היקום האדיר לארמון, והאדם לאורח.