"איך לא ידעתי", כ"ו - קופוש - ילד קטן בגטו

קופוש היה ילד בלונדיני קטן מהגטו, עם קסם שובה לבבות ועיניים פקחיות ותמות. אמא שלו, פרדז'יה הצעירה, הייתה יוצאת לעבודת הכפיה ומשאירה אותו איכשהו בהשגחת מישהו בגטו. בעלה נעלם לאי שם, נלקח לאחת מהמשאיות הארורות ההן, וקופוש ידע שאבא יחזור יום אחד.

בערב, כשהייתה שבה, מותשת עד עומק הנפש, היא הייתה מקבלת לידה את האוצר שלה בחזרה. היא הייתה מחבקת אותו בכל האהבה שבעולם, וקופוש תמיד היה מספר לה כמה טובים היו הדודים ואיך הם מצאו בשבילו פיסה של תפוח או פרוסה של לחם. כשהגטו הלך והצטמק, הבינה אמו, שהחבל מתהדק מסביבה. הייתה אקציה אחת שבה נלקחו כבר רוב הילדים בגטו, והיא כבר ידעה שהילדים לא נלקחו לקייטנה בהרים, אלא נחנקו או נורו באיזו קרחת יער קרובה... בוקר אחד, אחרי שתדלנות והמון אנשים שרצו לעזור, היא ארזה את הילד החמוד בתוך תרמיל בד. הבטיחה לו שמעכשיו יש לו שם אחר, אף אחד בעולם לא ידע שהוא יהודי ותהיה לו דודה שהיא כמו אמא. כמובן שאסור לו לדבר באידיש אלא רק בפולנית. והכל, עד שהמלחמה תסתיים והיא תחזור לקחת אותו. קופוש לא היה ילד רגיל, הוא היה ילד מן הגטו, והבין אפילו יותר ממה שאמרה, בשקט ובצייתנות הוא הועמס החוצה על גב חסון ומתנענע של מישהו שיצא מן הגטו, ובאותה הדרך הוא הונח על המדרכה, עד שתבוא הפולנית שקיבלה עבורו את הכסף ותשמור עליו עד סיום המלחמה. פרדזי'ה חזרה אותו יום מן העבודה המפרכת ושום ילד לא קפץ עליה בהתרפקות, מכסה את פניה בנשיקות ומספר לה שהייתה לו תוספת מרק מהדודים... אבל היא הטביעה את הגעגועים שלה בידיעה שהוא מוגן, ושיש לו סיכוי לחיות.

לא חלפו הרבה ימים, והתרמיל האנושי חזר לגטו. הפולניה חששה מדי, ההסתכנות הייתה בלתי משתלמת. ילד בלונדיני קטן וחמוד שנופל פתאום לתוך הבית שלה, מעורר יותר מדי שאלות, היא מצטערת מאוד.

קופוש היה מאושר לפגוש את אמו ואת כל החברים הרבים שאהבו אותו, ילדים כבר לא היו סביבו, וכל הגדולים היו חברים בשבילו. אבל המבוגרים היו מוטרדים, איך מחביאים ילד במקום שכבר לא אמורים להיות כאלה? קופוש נלקח בתרמיל לפעמים לעבודתה של אמו, ולפעמים נשאר עם מישהו בגטו, מסתתר ומתפנק אצל אחת מחברותיה של אמו... עד שיום אחד הגיעה השמועה על הילד למפקדו האכזר של גטו טרנוב.

"ילד?!" המפקד לא האמין, "ילד יהודי חי בגטו?! שיביאו אותו הרגע לכאן!!!" אבל הילד נעלם. בלעה אותו האדמה וכל החיילים שנשלחו לסרוק אחריו, כאילו היה האויב המסוכן של הרייך, חזרו בידיים ריקות. המפקד ביקש שיביאו את אימו ואת כל חברותיה לדירה. הוא כבר יסתדר איתן...

זו הייתה הקבוצה של בנות בית יעקב מקרקוב. דודתי רבקה, אחותו של אבא הייתה שם, וגם נערה אחת מאורסת. המפקד, שהיה אימתה של טרנוב, ומראה פניו היה חייתי וחף מכל ניצוץ אנושי, כינס את כולן והודיע להן ביבושת, שאם הילד לא יוסגר בשעה הקרובה, כולן תוצאנה להורג. הוא השהה את מבטו על אם הילד, פרדז'יה שטרנפלד, בעלת העיניים השחורות והיפות. כאומר – 'נתחיל בך, כמובן!'. אבל כל הבנות שתקו בשתיקה שרעמה יותר מכל הצרחות שהיו שם. הוא הותיר אותן עצורות בחדר אחד, מבטיח לבוא עוד שעה ולשמוע את תשובתן - או הילד או הן.

ויהום הגטו. הידיעה התפרסמה כחץ מקשת. אבות, אימהות, והארוס הצעיר, עמדו מאחורי החלון מתחננים אל הבנות שלא לאבד את החיים בשביל ילד קטן, שלא בטוח מה יהיה גורלו, אולי יחמול עליו המפקד? אולי יזכה עוד לחיות? אבל הן, וודאי צועדות למוות. אפס, הבנות היו נחרצות וזקופות. קופוש הקטן היה בנפשן, ואף אחת לא הסכימה להסגיר אותו.

אני מביטה בבנות שמקשיבות לי בשקט גמור על ספסל אבן קר בטרנוב. האם הן יכולות להכיל את העולם ההוא? להבין שהדילמות האלה היו עצם החיים בגטו ולא משהו שקוראים עליו בסיפורי מתח בדיוני? האם הן יכולות להבין את דודה שלי, בחורה צעירה מהן, שכלואה בחדרו של מפקד נאצי סאדיסט הידוע לשמצה, עומדת למות ורואה בעיני רוחה את דמותו של הילד המתוק שרק אתמול עוד השתעשע איתה בדירה, מטפס על ברכיה ומראה לה סירת עץ קטנה שמישהו גילף לו בגטו?

הקולות מחוץ לחדר הפכו להיות היסטריים, היו ויכוחים של ממש. וחמש בנות מבוצרות בעמדתן, את הילד בעל העיניים הטהורות הן לא תסגרנה, יהיה אשר יהיה.

המפקד הנאצי חזר, קיבל את תשובתן המתבצרת והורה לפרדז'יה שטרנפלד, אם הילד, להתלוות אליו. היא הלכה אחריו בשלווה שקטה, מעוררת השתאות. בפתח הבניין המתינה כרכרה רתומה, הנהג היה יהודי מן הגטו שנגזר עליו ללוות את המפקד האכזרי. האשה האצילית עלתה במתינות והם נסעו עד בית הקברות היהודי, שם עצרה הכרכרה. המפקד סייע במיטב הנימוס הגרמני לאשה הצעירה לרדת מן הכרכרה. ואז פילחה את האוויר ירייה בודדת. נשמתה של אמו של קופוש עלתה השמימה.

כשנודע הדבר לבחורים הם לא בזבזו רגע. ובחור צעיר נשלח במהירות אל האדמו"ר מבויאן שקבע בפסק הלכה שמכיוון שהן בסכנה מידית ואילו הילד רק בספק סכנה, עליהן להביאו מיד. הבנות ששמעו את הפסק השתתקו לרגע. הקרבן שהקריבו עוד עמד בפניהם צבור ומונח על גבי המזבח. אבל הרב פסק וזה רצון האלוקים, אין בלתו. אחת הבנות לחשה משהו לבחור אברהם לייב אחיו של אבא והוא יצא שנית חוזר במהרה עם ילד קטן בידיו, עיניים כחולות זכות ומבט מלא קסם - קופוש. הילד לא יכול היה לדעת שאמו כבר איננה. אבל חיי שאר הבחורות ניתנו לחופשי. המפקד האכזר סימן לילד והושיב אותו על ברכיו. על ברכיו... היד שלפני רגע אחזה באקדח בלי לרעוד, ליטפה כעת את ראשו המסופר היטב. "איך קוראים לך?" שאל המפקד. וביקש מאחד החיילים שיביא לו משהו מתוק בשביל הילד.

קופוש נלקח מאוחר יותר לבית היתומים היהודי. המפקד הנאצי היה מגיע מפעם לפעם אל המוסד, פוגש את הילד לשעה קלה, מביא עימו דבר מה בעבורו, ומוודא ששלום לו.

באחת האקציות האחרונות נלקח גם בית היתומים על כל ילדיו אל המוות. קופוש עלה בטהרה השמימה פוגש את אמו שהמתינה לו שם.

הדמעות שבעיני מתנוצצות גם בפנים הצעירות מולי. הדשא על הגבעה בטרנוב מכוסה כתמים גדולים של שלג ומוזיקה רחוקה ונוגה עולה מן הבתים מאחור. השמים אפורים כל הזמן ותחושת הזמן אובדת בתוך הקור הגדול מסביב. אבא שלי הכיר את קופוש, אבא שלי היה זה שהלך לשאול את הרבי... האם נוכל להבין דרך ילד קטן וטהור מהי טרנוב?!

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.