היקום כארמון, והאדם כאורח

לקריאת המאמר הקודם, לחצו כאן.

ובכל זאת, יהיו שיאמרו על כך: אמת ויציב, הוכח שהאדם הוא עיקר הבריאה, אך מדוע צריך היקום להיות גדול כל כך, והאדם קטן כל כך? מדוע לא נבראה הבריאה בגודל המבטא את חשיבות האדם ומרכזו?

ישנה תשובה אחת מפתיעה לשאלה זו, אותה אנסה להמחיש בדרך משל על ארמון גדול:

דמיינו את היקום בתור ארמונו של המלך, וארמון זה הוא אדיר שבאדירים, כי רק ארמון מפואר בעוצמתו ומורכבותו ראוי לכבד את מלך מלכי המלכים הקב"ה.

ארמון זה נברא לכבודו יתברך, ולכן הוא עצום ונורא, אך אין זה משנה במאומה ממידת חשיבותנו לפניו, כי אנו הם אורחי-הכבוד בארמונו של המלך.

אכן, הארמון עצום בגודלו, אך אין זה אומר שהוא חשוב יותר מיושביו. המלך הרי נותן את כל תשומת לבו לאורחים שיושבים בתוך ארמונו, ופונים אליו בדיבור ובקשות. כל אורח צריך לשמוח בידיעה שהמלך אוהב אותו, ונותן לו תשומת לב אישית בתוך ארמונו המפואר.

וכמו כל מלך טוב ודואג, ה' עיצב חדר מיוחד ונוח עבור אורחי-הכבוד האהובים שהזמין לארמונו. על כן כדור הארץ נברא ועוצב במיוחד עבור בני האדם - עולם אשר קודם לכן לא היה ראוי כלל למגורי אדם: "והארץ, הייתה תוהו ובוהו, וחושך על-פני תהום" (בראשית א, ב), "ויאמר אלוקים: יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד, ותראה היבשה" (בראשית א, ט), "ויאמר להם אלוקים: פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה, ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ" (בראשית א, כח).

התורה מלמדת אותנו שהבורא יתברך הכשיר בכוונת תחילה את עולמנו, בכדי שיוכל להכיל בתוכו חיים, לכן אין חדר מפואר מזה שקיבלו אורחי הכבוד.

כך תיארו חז"ל את כדור הארץ, כמקום שעוצב במיוחד עבור בואנו כאורחים: "משל למלך בשר ודם שבנה פלטרין ושיכללן, והתקין סעודה, ואחר כך הכניס אורחין" (סנהדרין דף לח, ע"א), אולם אורח שמתגאה צריך לזכור: "שאם תזוח דעתו עליו, אומר לו: יתוש קדמך במעשה בראשית" (שם), ולהזכיר לעצמו את קטנותו בארמון המלך.

בימינו נפוצה בעולם ההשקפה המערבית, האינדיבידואלית והקפיטליסטית, המטפחת את היחיד ורואה בו את מהות הכל.

מחשבה זו אינה מסוגלת להתמודד עם גודל היקום, כי בדומה לילד קטן ומפונק, היא רוצה שהכל יהיה רק לכבודו.

השקפה זו מבטאת את מידת הגאווה, הפינוק שבהתרכזות באני ובעצמי, מובילה לכפיות טובה ומרמור מן המציאות שלא תמיד תואמת לחשקיו של האדם.

מנגד לה בצד השני, נמצאת ההשקפה ההפוכה, הקולקטיבית, המגיעה בקיצוניותה עד כדי קמוניזם, והיא טוענת: היחיד אינו יותר מבורג קטן במערכת העצומה, בטל ומבוטל לחלוטין בפני המציאות האדירה שלא מחשיבה אותו כלל, לכן עליו לבטל את רצונו ודעתו עבור הכלל.

הקיצוניות שבהשקפה זו גורמת לניכור, לזלזול בחיי אדם, לחוסר משמעות ומיאוס בחיים.

האמת שמגלה היהדות נמצאת באמצע, בין ההשקפה האינדיבידואלית לבין ההשקפה הקולקטיבית. היא אומרת: אמת הדבר שהיחיד אין לו משמעות בפני עצמו, ורצונו מתבטל בפני גודל המציאות, אך למעשה יש לו משמעות בפני מלכו של עולם, המתבונן ומדריך ומקשיב לו.

גם אם הארמון האדיר לא נברא עבור האורח, אין ספק שהמלך נותן תשומת לב אישית לאורח הכבוד שמתגורר בתוך ארמונו, "חביב אדם שנברא בצלם" (פרקי אבות ג, יד), ויותר מזה לאורח שמבקש את קירבתו: "קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת" (תהילים קמה, יח).

מה גם, שאיננו אורחי כבוד רגילים, אלא בני המלך, בניו ובנותיו האהובים: "בנים אתם לה' אלוקיכם" (דברים יד, א), ולכן: "אהבתי אתכם, אמר ה'" (מלאכי א, ב).

הקולקטיביזם הוא תנאי לענווה, והאינדבדואליזם הוא תנאי לחשיבות אישית. תן מעט יותר מזה, או מעט יותר מזה, ותצא קירח משני הצדדים.

הפנינה שאנו משיגים מלימוד זה, הוא מה שחינך רבי שמחה בונים מפשיסחה, שהיה נוהג לומר, כי בכיס אחד צריך היהודי לשים את המשפט: "בשבילי נברא העולם", הנותן לו כוח ושמחה בעבודתו החשובה לה', ובכיסו השני: "אנכי עפר ואפר", המלמד אותו שהכול חסד גמור מאת ה', והוא אינו ולא כלום בפני מציאותו יתברך.

החוכמה בחיים היא לדעת מתי עלינו לקרוא כל אחד מהמשפטים. כי הרבה טועים, ומשתמשים בכיס ההפוך מזה שהם צריכים לו, ואז נופלת רוחם בעבודת ה' ומתעצבים ונרפים, או להיפך, גּוֹבֵהַ לבם מרוב חשיבותם העצמית.

על זו הדרך, ניתן להמחיש את שני הכיסים על פי שני הרעיונות שראינו: כשהנך חש עצמך קטן ובלתי חשוב בעולם, הבט את תוך לבך ודע שאתה אורח הכבוד של ה', והוא יתברך נמצא אתך בתוך לבך ומחשיב את התמודדותך. אך כאשר לבך מתגאה על רוב חשיבותך ומעשיך, הבט לשמים שמעליך על כל ביליוני הכוכבים, והזכר לעצמך עד כמה קטן וזעיר הנך בארמונו האדיר של מלך מלכי המלכים שנותן לך מחסדו.