משדה התעופה לבחור ישיבה: ביקור מרגש בישיבת 'קה אכסוף'

ליל שישי. אני עושה את דרכי אל מושב תירוש אשר בדרך לבית שמש, השער מתרומם ואני מרגיש שאני נכנס ליישוב חרדי. בחורים חסידיים עם מרץ נעורים מתהלכים בזוגות, משוחחים שיחה קולחת. הרוגע והשלווה שולטים כאן ברמה. המראה הפסטורלי של המושב מנציח את השלווה האינסופית ואני מתקדם כיכר ועוד כיכר, עד ששלט גדול מאיר עיניים מקדם את פניי: "ברוכים הבאים לישיבת 'קה אכסוף'".

אוויר קריר של לילות החורף מכה בגבי. יש בלילות החורפיים משהו מלטף מצד אחד, וחמימות יתר מול הקור הנושב בעורף מצד שני. לילות החורף מביאים בכנפיהם את האנשים לחסות בבית, להתחמם למשב רוחו המחמם של אח בוער, או לשבת עם שמיכה עוטפת בחמימות. אך נדמה שמה שהחורף מצליח לעשות, קטן על החמימות והאחדות שישיבת 'קה אכסוף' מחוללת.

מעומק הלב

קולות רמים של "קה אכסוף נועם שבת, איי איי איי, המתאמת ומתאחדת בסגולתך... משוך נועם יראתך, אבא משוך אותי אליך", ושוב קולות של תחינה: "אבא משוך אותי אליך", קדמו את פני בהבל שירה עממית מרגשת. כשנכנסתי למקום על מנת לסקר את אחד מהפרויקטים החשובים שנעשו בתחום החינוך התורני-חרדי, לא חשבתי לרגע שאני הולך לבלות פה את כל הלילה. עשרות בחורים המתמודדים עם בעיות רגשיות כאלה ואחרות, שנפלטו מסיבות שונות מישיבות רגילות, מוצאים את מקומם בישיבה. כאן, במקום המלכד, בבית החמים אשר עוטף כל בחור, מקלפים ממנו את רגשי האשמה, כישלונות העבר, אמוציות שליליות, תסבוכות למיניהן ודחייה חברתית. כאן, במקום המדהים הזה, משכילים להכניס אותם לחיים מסודרים של תורה והרגשת סיפוק בחיים.

'איך עושים את זה?' שאלתי את עצמי ללא הרף. מהיכן שואבים את הכוח להוציא יקר מזולל, ולהפוך אותו לכלי מלא אבנים טובות ומרגליות? איך לוקחים בחור הנמצא בשפל המדרגה, פגוע רגשית, שחסמים רחבים מונעים את המשך דרכו, וסוללים לו דרך מסולקת אבנים ומכשולות?

על יד שולחן עמוס בכל טוב, חמין מהביל ומדיף ריח ניחוח של בית ושתייה כיד המלך, פגשתי את המייסדים, הרב נתן שטיינברג והרב אהרן גומבו, שכבר בפתח השיחה מבהירים לי: "כשנכנסנו לפרויקט הזה, לא ידענו כמה כוחות נפש ומשאבים בלתי רגילים זה ייקח מאתנו".

בתחילה הייתה זו ישיבה שנסגרה. עשרות בחורים מצאו את עצמם ללא מקום לימודים ראוי ומותאם. הרב גומבו והרב שטיינברג, שהיו מחוברים לבחורי הישיבה, הרימו את הכפפה וללא היסוסים רבים פתחו את ישיבת "קה אכסוף". כשהם מדברים על ראשית ימי הישיבה, הם מבטאים בצער את אי המודעות שהייתה לחברה בהקשר לבחורים מתמודדים. "באותה העת, הבחורים האלה לא זכו ליחס ראוי, לא היוו משקל מספק על מנת לפתוח להם ישיבה, והם תמיד נפלטו והועברו ממקום אחד למשנהו. היום, לאחר כמה שנים של יגיעה, ניכרת עלייה בהבנת המצב והפעולות הנצרכות".

מכמה בחורים שהישיבה נסגרה על ראשם, קמה ישיבת 'קה אכסוף', המתהדרת היום בעשרות בחורים יראים ושלמים, עובדי ה', משומרים וחסונים מפגעי הזמן והרוח ומתקדמים לכיוון בניית בית בישראל.

כשהם מנסים להכניס אותי לאווירת הישיבה, הם מציעים לי לשמוע מהבחורים עצמם מה שיש להם להגיד על הישיבה. "כבחור אשר לא הרגיש אף פעם בחיים טעם תפילה אמיתי, עמדתי היום בתפילת ראש חודש כסלו שלש שעות עגולות. אבל לא סתם שלש שעות, שלש שעות של תענוג רוחני, של שירה וזמרה, של כיסופים וגעגוע, של התבודדות עם ה'. הישיבה הזאת חוללה אצלי מהפך מן הקצה לקצה בנושא התפילה" - מתאר לנו בחור בהתרגשות בלתי מוסתרת.

כשאנו שבים לראשי הישיבה לשמוע על התפילה בת השלוש שעות, אני מגלה כי משנה שלמה וסדורה טומנת בחובה התפילה באמצעות השירה. "נקודת היסוד עליה מושתתת פעילות הישיבה, וזהו בעצם סוד הצלחתה, היא הכנסת רגש, חיות ואנרגיה חיובית בכל סדרי הישיבה. התפילות משולבות בקטעי שירה ובמילים המעוררות את הלב, כמו הניגון של 'ועונה לעמו ישראל בעת שוועם אליו', 'אדון עולם אשר מלך' וכו'. כך באמצע התפילה אתה זוכה לראות בחורים העורגים אל ה', ומתרפקים שוב ושוב על הבקשה 'ותן בליבנו בינה להבין ולהשכיל'. מאז שהנהגנו את ההנהגה של שירה בתפילה, התפילה קיבלה משמעות וממד אחר. זו לא עוד תפילה. זו תפילה מעומק הלב", מגלה לנו הרב שטיינברג.

"זה הניגון שמתנגן לי..."

את הדרך הייחודית הם משלבים בין כל סדרי הישיבה. הרב גומבו מתאר לנו: "בתחילת היום, אחרי ארוחת הבוקר, נמסר שיעור חסידות מיוחד ומחזק באמונה על ידי הרב שטיינברג, כאשר הוא מלווה בגיטרות, חלילים ושאר כלי נגינה. כך השיעור מקבל גוון שונה. כשאנו מדברים בנושא האמונה, מתפרץ מעצמו ניגון, נדלק ניצוץ וסוחף את כל מאזיניו לתוך עולם אחר, לתוך עולם גבוה יותר מכל הבלי העולם הזה".

כשאני שומע את רשימת הפעילויות המיוחדות שנערכו על ידם לבחורי הישיבה רק בתקופה האחרונה, אני חייב להביא דף ועט. רק לפני כמה ימים הם יצאו ליום תפילה וגיבוש במירון, לפני שבועות ספורים הם נסעו בפתאומיות למעיין מים חיים, לנגן קצת... לפני חודש הם הלכו לחרוש יער ולהתגבש יחדיו, ועוד הרשימה מלאה. "שלא תופתע", מבקש ממני הרב גומבו, "אחת מאבני היסוד שהנחנו לישיבה היא לדרוש את הכל מהבחור, החל מתפילה כראוי ועובר לסדרי לימוד מלאים, שיעורי הלכה ומוסר. אך בכל הנ"ל הקפדנו לשלב גם כיף וחוויה. ברגע שהנך עושה זאת בשילוב קטעי שירה, עם אוכל גורמה ובר מפנק, כולל דגני בוקר עשירים המצויים כל היום לרשות הבחורים, התוצאה מדברת בעד עצמה". "לטכנולוגיה", מבהיר הרב שטיינברג, "אין שום דריסת רגל בישיבה. אנחנו מוכנים לעשות הכל בשביל הבחורים, ובלבד שכלי המשחית ההורס כל חלקה טובה לא ייכנס לשערי הישיבה. ברגע שאוויר הישיבה נקי מכל מיני משחיתים, הרי שהעבודה קלה יותר. זה לא אומר שאין ניסיונות, אך הבחורים מקבלים את הכלים המתאימים כדי להתמודד איתם".

השיעור המחזק מידי בוקר הפך עד מהרה לאבן שואבת. אחד הבחורים מתאר לי: "על השיעור הזה אני לא מוכן לוותר". הבחור מוסיף ומגלה: "לא פעם אני רואה את חבריי מזילים דמעה באמצע שיר כיסופין, ומבקשים בתחינה, 'אבא תסתכל עליי מלמעלה'. זה משנה לנו את כל היום. כל היום מתנגן לנו השיר שהושר בשיעור, והוא שנותן לנו את החשק והכוח להמשיך בסדר יום חדש".

בישיבה נולד אח

נראה כי מן הראוי שהאחדות והאווירה המשפחתית השולטת ברמה ברחבי הישיבה, יילמדו באוניברסיטאות למדעי החברה. שלוש שעות עשיתי במחיצתם של הבחורים, ובמשך כל הזמן שמעתי פרגונים "לבחור שארגן את הצ'ולנט", "לבחור שהביא את ההגברה". לא עוברות דקות ספורות והנה הכרזה נוספת מפי בחור מולהב אחר: "מזל טוב לבבי חם לידידי... אשר היום סיים פרק בגמרא". בו בזמן שאני יושב ואוכל איתם את "ארוחת ליל שישי", אני לא מפסיק לשמוע את התשבחות על מארגני הטיול של אתמול, ואת הפרגונים על הבחורים שהנעימו להם את הערב בשירה ערבה. כשאני ניגש לרבני הישיבה ומבקש ללמוד עוד על הנושא הזה, הם מבהירים לי כי "הישיבה היא כבר מזמן לא ישיבה – היא משפחה. הערבות ההדדית והחיים המשותפים יוצרים כימייה נפלאה בין הבחורים. כל אחד יודע מתי יש לשני יום הולדת, כל אחד חש שותף למהלך החיים של חברו, והוא מתנהג כאח מסור הדואג לאחיו.

"אנו מרגילים כל בחור, כי כאשר מגיע בחור חדש לישיבה, הרי שנולד עוד אח במשפחה. ממש כך. צריכים לדאוג להציע לו מיטה ולעזור לו בכל שלבי הקליטה הראשוניים עם כל הקשיים הכרוכים בכך. הבחורים הוותיקים למדו איך להתנהג כאנשי צוות, הם מעודדים את החדשים לבוא ולדבר עם אנשי הצוות על כל בעיה, גשמית ורוחנית כאחת, רגשית וטכנית גם יחד. עבור כל נושא הבחור יקבל אוזן קשבת, ואנשי עשייה אשר ידאגו למלא את רצונו ושאיפותיו, כמובן במסגרת תקנות הישיבה.

"אין ספק כי היחס הפרטי לה זוכה כל בחור, הוא זה שמביא את ההצלחה לישיבה והוא זה שעושה לה כנפיים ושם טוב. לכל בחור מוצמד אברך מבין עניין, אשר לומד עם הבחור במשך סדרי הלימוד ועוקב אחרי התקדמותו, וזאת בנוסף לאנשי הצוות המסורים, מה שיוצר יחס אישי ומיוחד לכל אחד והרגשה אמתית של אכפתיות ומעורבות אישית של צוות הישיבה בכל תחום ועניין".

לא מוותרים על אף בחור

"כחלק מההבנה הרווחת בימינו, כי נדרש מענה נגד פיתויי הרחוב, אנו משתדלים מאוד לתת מענה לכל דבר שבחור יכול לחפש בחוץ - בעולם הפרוץ - בתוך הישיבה. למשל: הקומזיץ של ליל שישי נולד בעקבות בקשות חוזרות ונשנות של בחורים לצאת לקראת סוף השבוע למופעים כאלו ואחרים. לקחנו את זה צעד אחד קדימה, ומאז ישנו קומזיץ אמתי ברמה גבוהה – בתוככי הישיבה. אנו מביאים מוזיקה, אוכל משובח והרבה אדרנלין למשך לילה שלם. במשך כל הלילה יושבים הבחורים במעגל ושרים שירי ערגה, שירי שבת, שירי נשמה. ובכך, מצד אחד נשללה מכל אחד האפשרות של היציאה, ומצד שני נתנו להם את המענה המושלם ביותר.

"כך גם בנושא הטיולים, אם אנחנו מסתכלים סביב, ישנם הרבה בחורים המטיילים בעולם. לקחנו את הנושא לליבנו, וכבר שנים ארוכות שיש לנו מסורת של טיולים מאורגנים על ידי הישיבה. אנו טסים למקומות המתאימים לבחורים אלו, משלבים כרגיל - רגש ונשמה. אנו תמיד משתדלים לתת לטיולים ערך מוסף, ציוני צדיקים, ארצות אבותינו, פרקי היסטוריה וחוויה רוחנית מרגשת. בשנה שעברה נסענו למרוקו, הייתה זו חוויה מעולם אחר. את השבת עשו הבחורים בקברו של הצדיק רבי יחיא בן ברוך בעיירה ווארזזת שבהרי האטלס, זאת אחרי שפקדו את קברו של רבי יצחק אבוחצירא בארפוד. ביקרנו בכיכר העיר בו נענשה באכזריות הנערה המפורסמת – 'הצדקת סוליקא', הרוגת המלכות מטנג'יר אשר נהרגה על קידוש ה' באופן טראגי בשל סירובה הנחרץ להינשא למלך ולהתאסלם. ההתעוררות שהייתה על ציונה בלתי ניתנת לתיאור. עשרות קבלות טובות קיבלו עליהם הבחורים. כל אלו עשו לישיבה שם של ישיבה שלא מתפשרת על איכות, ונותנת כל מה שרק אפשר לתת".

איך לוקחים בחורים שיש להם מטענים רגשיים, רגשות שליליים, ובונים אותם מחדש?

"שאלה טובה שאלת", אומר הרב לי הרב גומבו, והוא פורס לפניי את משנתו: "הנקודה המרכזית שעליה אנחנו עובדים לאורך כל הדרך, היא זיקוק היכולות של הבחור והתמקדותו במה שהוא טוב ויכול, ורק בזה. כשבחור נכנס לישיבה, הוא נמצא בעיצומה של סערת רצונות ושאיפות לכאן ולכאן, לצד הזה או האחר. הוא לא ממוקד, ובעיקר - הוא מגיע עם מטען של הרבה כישלונות. הוא נושא איתו משקעים של ניסיונות עקרים להשתפר, לשפר ולנתב את רגשותיו לאפיק הנכון. אנחנו מתחילים איתו תהליך שהוא בעיקר זיהוי החולשות והחוזקות שלו. לאחר כמה חודשים של תהליך, אנו מטילים את כל כובד המשקל על הצד החזק שבו. מכאן והלאה הנפש מתרפאת, הבחור מתחיל לפרוח ועתיד חדש נפתח בפניו. אנו מחלקים תפקידים לבחורים בישיבה, כל אחד בהתאם ליכולותיו, וכך אנו מעצימים את יכולותיו ולא את כישלונותיו. למשל: בחור אשר מתמחה במסעות ובשבילי ארץ ישראל – ימונה כאחראי על היציאות של הישיבה; בחור אנין טעם באוכל - ימונה כאחראי מטבח, וכן הלאה. כך אנו מעלים את המורל של הבחור, ומסייעים לו להתקדם בחיים".

ובכל זאת, אני משער שלצד ההצלחות, יש גם רגעים קשים...

הרב גומבו מהרהר לרגע ומשיב: "רגע קשה בשבילי, הוא יום בו בחור שעבר את כל תהליך הזיהוי, האורך כמה חודשים, אחרי שהתחברנו אליו נפשית - מרים ידיים ונסוג, מתייאש מעצמו ועוזב את הישיבה. מבחינתי, זה היום הכי עצוב שלי". 

לעומת זאת הוא מדגיש כי יש גם רגעי שמחה ואושר, כמו למשל הרגעים בהם הוא עומד מתחת לחופה של בחור, ומגולל בזיכרונו את כל המסע שעבר - החל מכניסתו לישיבה, עבור בהתמודדויות התכופות שלו, ממשיך ברגעי השבירה ומסתיים ברגע הניצחון.

לסיום, הוא בוחר לשתף אותי בסיפור מיוחד של הצלחה: "היה פה בחור שהתמודדנו איתו הרבה שנים. עליות ומורדות היו מנות חלקו, ייאוש ותקווה פיעמו בליבו בערבוביה והרבה מרורים הוא אכל בשנות חייו. כיום, הוא נמנה על צוות הישיבה. סיפור ההצלחה האישי שלו, הוא סיפור ההצלחה של הישיבה כולה".

"לפעמים אנו עומדים נפעמים מול ההשגחה הפרטית המכוונת בחורים אשר כמעט מעדו ליפול, ורק הקב"ה הביא אותם לישיבה שלנו על מנת להציל אותם", מספר לי הרב שטיינברג את אחד הסיפורים המפעימים של הישיבה. "היו אלה שני בחורים מתמודדים עם בעיות רגשיות שלא מצאו את מקומם בישיבה בה למדו. יום אחד הם החליטו שהם יוצאים לטיול מסביב לעולם לזמן בלתי מוגבל. צערם של ההורים היה כבד מנשוא, אך לא היה מי שיעצור אותם. הם הזמינו כרטיסים ויצאו לשדה התעופה. מן השמיים הובילו לכך שהם פספסו את מועד המראה, ונשארו נבוכים ומאוכזבים באפס מעש בשדה התעופה. משהבחין בהם יהודי בעל לב רגיש ועיניים מחודדות, הבין שלפניו שני בחורים אשר עתידם לוט בערפל, ואם לא יתפסם בזה הרגע, מי יודע מה יהיה עתידם. הוא ניגש אליהם, והם סיפרו לו את כל מסע נדודיהם, מישיבה לישיבה וממוסד למוסד. הלה, שהכיר אותנו ואת פעולתנו, הרים מיד טלפון אליי. היה זה באמצע הלילה, ולאחר שיחה ארוכה ונתינת צ'אנס אחרון על סמך הבטחותינו, הסכימו השניים לבוא ולבקר אצלנו בישיבה. מביקור חטוף באישון ליל, הם הפכו לבחורים מן המניין, וכיום הם נשואים באושר. ללמדך, כי נשמות אלו מחפשות סיפוק, מחפשות רק איש שיסכים להאזין למצוקות שלהן ויחוש אמפתיה כלפיהן. צעד אחד קטן, מביא הרבה תועלת לאנושות".