"כולם אמרו לי לעזוב אותו, אבל אני התעקשתי, היום אני מבינה שזו הייתה טעות חיי"

"הסיפור שלי הוא סיפור כאוב", אומרת לי דפנה (בת 41) המתגוררת בעכו. קולה צרוד ומחוספס, כאוב וסדוק. "את מדברת איתי על יציאה מחושך לאור, ואני יכולה להגיד לך שחושך כמו שאני חוויתי אין הרבה אנשים שחווים בימי חייהם. הייתי שקועה בחשיכה ובקשיים שלא מהעולם הזה. אבל כשהאור הגיע, הוא ברוך ה' הצטרף לא רק לאור כלכלי ומעשי, אלא גם לאור של יהדות, וזה האור הגדול ביותר שיכול להיות".

חיים של קושי

דפנה משתתקת לרגע. דומה כי היא חוככת בדעתה מהיכן להתחיל את הסיפור, סיפור חייה.  לבסוף היא מחליטה לשוב אחורנית, לשנות ילדותה: "נולדתי למשפחה בת שמונה נפשות – הורים עם שישה ילדים. גדלתי בחיפה ומאז היותי קטנה נאלצתי להתמודד עם קשיים במגוון תחומים – עוני, עונשים, סיבוכים, מה לא? לא זכור לי שאי פעם הרגשתי שמחת חיים, גם לא כילדה קטנה. לא היו לי תנאים גשמיים כדי להצליח, גם לא מי שילווה אותי וידאג לי. הייתי זרוקה ומנוכרת, נכשלת בלימודים, נכשלת בחברה, ילדה כזו שאף אחד לא מתעניין בה ולא חפץ בקרבתה.

"כשהייתי בת שתים עשרה אמא שלי נפטרה במפתיע, וזה השפיע עליי לרעה. נזרקתי ממשפחה אומנת אחת לשנייה והועברתי בין פנימיות ומוסדות. הרגשתי שאין בעולם אף אחד שאני באמת מעניינת אותו, וזה הוביל לכך שהתמרדתי ובגיל 15 כבר עשיתי את כל השטויות שבעולם, דברים שאנשים שמבוגרים ממני בשלושים שנה לא מספיקים לעשות".

הבנת באותם ימים שאת עושה שטויות?

"לא הבנתי כלום, גם לא חשבתי כלום. לא היה מי שידריך אותי, לא הייתה שום אוזן קשבת", היא יורה את המילים, ואחרי כמה רגעים של שתיקה מוסיפה: "ודווקא כל כך הייתי זקוקה לאוזן הזו".

כשהייתה דפנה בת חמש עשרה נפטר גם אביה, ומבחינתה היה זה שלב בו היא הרשתה לעצמה לפרוק כל עול ולעשות הכל. "בתוך זמן קצר מצאתי את עצמי בכלא, למשך חמש שנים. אפילו לא ריחמתי על עצמי, ידעתי שזה מגיע לי. הגעתי למקומות הכי קשים שיכולים להיות והכי שפלים".

אבל ילדה בת חמש עשרה אמורה להיות במסגרת בית ספרית. לא למדת באף בית ספר?

"כבר מאז שהייתי קטנה נחשבתי רשמית לתלמידה, אך מעולם לא באמת למדתי. אולי זו הסיבה שעד עכשיו אני מרגישה קצת ילדה. כנראה שיש לי חסך, כי לא באמת עברתי את שנות הילדות כמו ילדים אחרים..."

(צילום: shutterstock)

"רציתי להקים בית"

לא קל לחיות ללא הורים. הנפש היחידה שהייתה קרובה לדפנה באותם ימים הייתה אחותה הגדולה ממנה בשנה. "דאגנו אחת לשנייה ועזרנו זו לזו", היא מספרת, "מלבדה יש לי עוד שני אחים ושתי אחיות. היום אני בקשר טוב עם אחיי, אך באותם ימים האחות הגדולה ממני בשנה הייתה הנפש היחידה הקרובה אליי בכל עולמי".

לאחר חמש שנים של ישיבה בכלא, שוחררה דפנה והגיעה למכון גמילה באזור עכו. "נכנסתי לקבוצת תמיכה, ובינתיים הכרתי בחור מהאזור שלא משויך לדת שלי, ובמילים פחות יפות – בחור ערבי. כולם מסביב אמרו לי לעזוב אותו, לא היה מי ששמע על ההיכרות בינינו ולא המליץ לי להתרחק, אבל אני לא הקשבתי לאף אחד. זה לא עניין אותי. ידעתי שיש כאן מישהו שמוכן לדאוג לי ולהקים איתי בית, והחלטתי לחיות אתו".

עוד לפני שדפנה התחילה להבין מה זה אומר לחיות עם בן זוג ערבי, גילתה שהיא בהריון, ולא סתם הריון, אלא של תאומות. "אחותי, שאני אסירת תודה לה לנצח, הייתה זו שלחצה עליי ואמרה לי: 'אל תפילי, אל תוותרי על ההיריון'. וכך, למרות היותי צעירה מאוד, חסרת מקצוע, בלי עתיד ועם בן זוג שלא ברור מה יהיה אתו מחר – עברתי את חודשי ההיריון ובסיומם נולדו לי התאומות שלי שכיום כבר בנות 19. כמה שנים לאחר מכן, נולד לי בני שכיום הוא בן 13".

דפנה מציינת שמרגע שהגיעו הילדים לחייה, היא ידעה דבר אחד – היא רוצה להעניק להם חיים טובים, לא כאלו כמו שהיו לה. "הבעיה הייתה", היא מספרת בקול חנוק, "שגם אבא שלהם רצה להעניק להם חיים טובים, לפי ראות עיניו. באותם ימים שנינו התחזקנו – אני התחלתי להדליק נרות שבת ולשמור על כשרות ברמה מסוימת, והוא התחזק דווקא לצד האסלאם. פתאום הוא היה מביא הביתה כל מיני ספרים בערבית ומכריח את הילדים לשבת וללמוד מהם, הוא היה מתפלל מול עיניהם ודורש שיתפללו אתו. מי שלא התפלל – חטף סטירה. כשאני התלוננתי על כך ואמרתי לו שלפי ההלכה הילדים שלי יהודים ואני לא רוצה שהוא ילמד אותם על האסלאם, נעניתי במכות קשות ובאלימות. זה היה הצד הכי חזק שלו – מכות. במשך שנים הוא איים עליי בכך שהוא יעזוב אותי, ואני פחדתי פחד מוות, כי ידעתי שבלעדיו אין לי כסף, כי המשכורת שלי נמוכה ואין לי אפשרות לגדל את ילדיי בכוחות עצמי".

באחד מן הימים הוא שב הביתה והודיע שהוא לוקח את הילדים להוריו למשך כמה שבועות. דפנה התחלחלה, אך לא יכלה לעשות דבר. "הילדים שלי, שרציתי כל כך להעניק להם ילדות טובה ומפצה, גדלו בבית מלא בסימני שאלה. הם למדו במוסדות יהודים בעכו, אך בכיתה שלהם כולם ידעו שאבא שלהם ערבי, והם מאוד התביישו, הם ביקרו אצל הסבא והסבתא הערבים, היו שם עם כל החמולה, הלכו למסגד, חיו חיים מבולבלים ומלאי תהיות".

הם מבחינתם שמחו ללכת עם אביהם?

"כשהם היו ילדים קטנים אף אחד לא שאל אותם, אבא שלהם היה מסוגל לקחת אותם לכמה ימים למשפחתו, פשוט להעלים אותם מהבית, ולחזור איתם אחר כך כשהם שרים שירים בערבית. היום הם כבר גדולים, הבנות די מתכחשות לצד הערבי שלהן, אבל הבן שלי לצערי הרב נמשך לאביו. זה כואב לי ומייסר אותי בכל פעם מחדש. כשאני רואה את בני הולך אתו אני נקרעת".

(צילום: shutterstock)

מחשיכה לאור גדול

"מה כבר רציתי?" שואלת דפנה בקול שבור, "רציתי לבנות לעצמי חיים נורמליים, אחרי ילדות כל כך לא נורמלית, ופתאום מצאתי את עצמי בכאוס בלתי רגיל כשאני נלחמת על העתיד של הילדים שלי ושל המשפחה שלי. הרגשתי שבן הזוג שלי מנסה לשלוט על הנפש שלי. הוא לא מאפשר לי לצאת מהבית, לא נותן לי ליהנות מהחיים, בקושי הוא מאפשר לי לצאת לעבוד, וגם אז, בסוף כל חודש, כשאני מקבלת משכורת, הוא לוקח את כל הכסף ושולט בו".

אז למה לא עזבת אותו?

"ניסיתי לעזוב ולא הצלחתי. הוא לא נתן לי. הוא היה מאוד חכם ותמיד אמר לי – 'אני לא מפריע לך לשמור שבת, גם לא אכפת לי שאת אוכלת מצות בפסח, אז מה הבעיה שלך שאני מחזיק קוריאן בבית?' במשך עשרים שנה הייתי כלואה בבית, בלי שהוא מאפשר לי לצאת משם, בלי שאני יכולה לגדל את הילדים כפי שצריך. לאחרונה שוחחתי עם אחת מבנותיי שסיפרה לי שבשנים בהם היא הייתה ילדה קטנה, היא לא הצליחה להירדם בלילות, כי שמעה את הצעקות של אבא על אמא והיא פחדה. לא היה לי מה לומר לה. הרגשתי שאני זו שייצרתי לה את הגורל במו ידיי".

הגאולה האישית של דפנה הגיעה לפני כשנה. "באופן מפתיע, בלי שום הודעה מוקדמת, הודיע לי בן זוגי שהוא 'מוכן' שאעזוב את הבית. לא הייתה לי דירה, לא היה לי כסף, לא היה לי כלום, אבל עוד באותו יום נמלטתי עם ילדיי ושכרתי דירה חילופית. למזלי עובדת סוציאלית מטעם העירייה ליוותה אותי בתהליך הזה ועזרה לי מאוד. גם אנשים טובים מארגון הידברות ששמעו על מה שקורה אתי, נרתמו לסייע לי, הם חיזקו ותמכו וייעצו, ממש העניקו לי את כל המעטפת – הם הצילו אותי".

כיום דפנה מתגוררת לבדה עם שלושת ילדיה ועובדת בלי הפסקה כדי לפרנס אותם. "אני מטפלת בקשישים ומנקה בתים, אני עושה כל מה שמציעים לי, העיקר שיהיה לי כסף כדי לבשל, כדי לשלם שכר דירה", היא מסבירה.  "בינתיים גם המשכתי להתחזק, אני שומרת שבת, מברכת ומתפללת, מתקדמת צעד אחר צעד. אני מרגישה שיצאתי לחופשי. זה לא רק שאני יכולה לחיות את חיי בנחת ולחנך את ילדיי כפי ראות עיניי, אלא גם התוודעתי ליהדות, ולעולם לא אעזוב אותה.

"זה המקום שלי להעביר את המסר לכל בחורה שמגיעה למצב כמו שלי", היא מוסיפה, "אף אחת לא מסתובבת עם ערבים מתוך רצון טוב, זה מגיע רק מתוך מצוקה. אל תחשבו שזה טוב לכן, אל תחשבו שהערבי שאתן מכירות הוא 'אחר' ו'יהיה בסדר'. המחיר בסופו של דבר כל כך כבד, אז תתרחקו מהר, בטרם יהיה מאוחר מידי".

לפרטים ויצירת קשר, חינם ללא תשלום:

מחלקת אמ"א ושבויות – סיוע, ייעוץ והכוונה חינם לנשים במצוקה:

טל' 073-2221333, נייד 052-9551591. מייל kalina@htv.co.il

סיפורה של דפנה הוא חלק מסדרת כתבות בפרויקט 'מחושך לאור', לרגל חג החנוכה. מכירים אנשים נוספים שיצאו מחושך לאור? אתם מוזמנים לכתוב לנו למייל support@htv.co.il​

זכו לתאומים אחרי 17 שנה: "לא חייבים להעריך את האור בגלל החושך שבדרך"

"כשהתינוק נולד ולא נשם, צעקתי ’ריבונו של עולם, תעזור לי’"

מתוך המיצר זעקתי להקב"ה: "תציל את עיניי, ואני אשמור עליהן"