ראיון מצמרר: "אחרי שנים של גניבות, כך נתפסתי"

"מגיל שש למדתי לגנוב, ומאז רק הלכתי והשתכללתי, עד שהפכתי לגנבת מקצועית", מספרת רחל בכנות עצובה, ואני מוחה: "אל תאמרי גנבת, זו מילה מפחידה מדי. לא מתאימה לך משום כיוון".

"אבל זו האמת", היא לא מוכנה לטשטש. "באמת גנבתי בלי הפסקה, ואמרתי לעצמי אינספור פעמים ביום שאני רשעית וגנבת והקב"ה שונא אותי. אבל האמת שגם באותם ימים חשוכים, לא הייתי רשעית. אני לא מצדיקה בשום אופן את מעשי החמורים, אבל הייתי אומללה, מתוסכלת ורעבה".

רעב של ממש

כאשר רחל מדברת על גנבותיה באותם ימים נשמע קולה עגמומי משהו. היא מבהירה כי היא מדברת על מאורעות שעברו עליה לפני בין עשר לשבע עשרה שנים, אך היא ממשיכה לחוש את השפעתם עד היום.

אמרת שגנבת כי היית רעבה. איך את מסבירה את זה? לא מדובר על ימים מרוחקים כל כך. שנות האלפיים פלוס, ואת מדברת על ילדה רעבה ללחם?

"ממש כך", היא עונה, "גדלתי בבית עני מאוד. אכלנו לחם עם ממרח בבוקר, בצהריים ובערב, ומדי פעם זכינו לאכול שאריות של פירות רקובים מהשוק, שאבי אסף בשעות הליל. עוף אכלנו רק בשבת, וגם זה בנס. דירה דווקא הייתה לנו, ברוך ה', כזו שנקנתה בדמים מרובים ובחובות גבוהים. אבי כנראה, ביקש להבטיח שתהיה לנו לפחות קורת גג משלנו, גם אם בקושי גדול. בכלל, הוא אדם סגפן מטבעו, וממתקים או בגדים חדשים כלל לא נראו צורך בעיניו. כל עוד הייתה לנו קופסת גבינה אחת לשבוע הוא לא ראה בכך כל בעיה. אמי לעומת זאת, בוכה בכל פעם שהיא נזכרת באותם ימים. היינו ילדים קטנים, מורעבים, מבקשים עוד קצת אוכל – ואין.

"כשגדלנו מעט, כבר היו לי כבר שבעה אחים ואחיות במשפחה, כאשר הדירה הקטנה נמכרה והוריי קנו דירה גדולה יותר במקומה. המצב השתפר מעט, אבל הצמצום הנורא – נותר ללא שינוי.

"כבר מגיל חמש שש צרובה התקופה הזו בליבי עם רגש אחד שולט – הקנאה. הלכתי לגן ובהמשך לבית הספר, וקינאתי בלי הפסקה בכל החברות עם הסנדויץ' הטעים והמלא בדברים טובים שמעולם לא טעמתי כמותם. הסנדוויץ' הכי מיוחד שלי היה עם חביתה, וגם זה לא מובן מאליו. אבי הרשה ביצה אחת ליום, ויכולתי לבחור אם לקבל אותה לבית הספר או בהמשך היום. יכולתי רק לחלום על קוטג', גבינה צהובה או שניצלים, ומי מדבר על שקיות הבייגלך של החברות, העוגיות, הביסקוויטים וערמות הקורנפלקס האמריקאי הנחשק... ה'מעדן' היחיד שהכרתי נקנה רק לכבוד החגים: אבי היה קונה חפיסת גבינה צפתית והיא התחלקה במשורה בין כל הילדים.

"לא רק האוכל גרם לי לקנאה עזה: חברותיי היו מטופחות ולבושות בטוב טעם – ורק אני הלכתי עם בגדי ירושות מוזנחים ובלויים ונעליים מרוטות. בקושי רב קנו לי חולצת תלבושת אחת, כי כללי בית הספר חייבו זאת. גם מכשירי כתיבה יפים ומצועצעים היו לחברותיי לכיתה, ילקוט זוהר ואופנתי, וכל מיני סרטים, סיכות וגומיות תואמות ונהדרות. ואני אהבתי יופי, וידעתי להעריך יופי, התאמה חיצונית וטיפוח. נולדתי עם חוש אסתטי מפותח והשתוקקתי להיראות היטב. נראה לי, שיותר מכל בני הבית, אני הייתי זו שסבלה במיוחד מהמצב הדחוק. לא יכולתי לשאת את מראי המוזנח, את בגדי הישנים ואת החסר העמוק".

(צילום: shutterstock)

מכל הבא ליד

איך התמודדת מול החברה עם רגש הקנאה?

"עצוב לומר, אבל כשניצבתי מול חברותיי ה'עשירות', לא עמדתי בניסיון ושלחתי יד ברכוש לא לי. לקחתי מחברותיי כל מה שרק הצלחתי: שוקולדים, עוגיות, משחקים קטנים, מטבעות כסף, מכשירי כתיבה מעניינים ואפילו מחברות. הייתי ילדה קטנה אבל הבנתי שזהו מעשה אסור, ותמיד החבאתי את כל השלל. אכלתי בסתר את הממתקים והחבאתי את כל החפצים היפים במגירה שלי ובכל מיני חורים נעלמים. כך היה בגן וכך בבית הספר, ומהר מאד הבנות התחילו לחשוד בי. לא היו לי חברות, כולן זלזלו בי ובמראי העלוב. בכל פעם שנעלם חפץ בכיתה, הן היו מתלוננות, מתמרמרות ומנסות לאתר אותו... אצלי. לפעמים הן חיטטו לי בילקוט אבל אף פעם לא מצאו בידיי את הגזלות.

"אינני יודעת איך יכולתי לעמוד מול הצער שלהן על הדברים שנעלמו, ולא, לא ריחמתי. כמו מסכה אטומה מאבן כיסתה את לבי. אפילו לא נהניתי ממה שגנבתי, פעלתי בלי שליטה: לוקחת, מעלימה, מטשטשת עקבות, ומחפשת מה אפשר עוד לגנוב. למלא קצת את הבורות הענקיים הפעורים בתוכי".   

האם הורייך ידעו על כך?

"לא ממש. אני זוכרת שכאשר הייתי בכיתה ב' הוריי גילו במגירתי מצבור של מכשירי כתיבה מצועצעים. הם נבהלו מאד והבינו שכנראה גנבתי אותם. הם אספו כל מה שמצאו לשקית אשפתון גדולה, והביאו אותה למחנכת שלי. ומה עשתה המורה באוצר הגנוב? עד היום, שנים אחר כך אני מתרגשת מחוכמתה וצדקותה של אותה מורה יקרה: היא נכנסה לכיתה עם האשפתון הגדול, הניחה אותו על שולחנה כשהוא פתוח מעט, ובלי לומר מילה – החלה ללמד. לאחר כמה דקות היא עצרה את השיעור, ואמרה לבנות שעליה לצאת מהכיתה. היא התעכבה בחוץ, והתלמידות המשועממות התקרבו צעד אחר צעד לאשפתון המסקרן. הציצו בו בזהירות ולפתע זיהו את חפציהן האבודים. 'זה העיפרון שלי!', צווחה אחת בהתרגשות. 'והנה הלורד הזורח שלי!', 'והמחק הריחני שלי!'. כולן הסתערו בחדווה רבה על השקית, שלפו כל אחת את שלה, ולאחר דקות ספורות הייתה השקית מרוקנת. 'מה, המורה לקחה לנו את הכול?', הן תמהו, אבל לא היה להן למי להפנות את השאלה. רק כעבור דקות ארוכות נכנסה המחנכת בחזרה לכיתה, לא התייחסה כלל לשקית הריקנית והמשיכה ללמד בדיוק מאותו מקום בו עצרה. במעשה זה הצליחה מורתי האצילית למנוע את ההשפלה העצומה שהייתה עלולה להיגרם לי מול חברותי, ואני אסירת תודה לה.

"עליתי מכיתה לכיתה, והגנבות המשיכו ועלו איתי, למרבה הצער. אני זוכרת שבכיתה ה' גנבתי מחברה מדבקת 'הלו קיטי' מחליפת צבעים ויקרה מאד. עוד לא הספקתי להחביא אותה, והחברה גילתה את השוד והשבר. 'בטח זה בתיק שלך, רחל!', היא צעקה ובלי גינונים מיותרים נטלה את ילקוטי האומלל והחלה לחפש בו את האבדה. היא פשפשה ופשפשה בין חפצי הדלים, והקב"ה ריחם עליי שוב, והיא לא הבחינה במדבקה שנצמדה לאחד מספרי הלימוד. היא התייאשה ועזבה באכזבה את הילקוט, ואני נשמתי לרווחה. לא לומדת לקח. ולא מסוגלת לשלוט על עצמי.

"המצוקה והדחקות בבית רק גדלו והעמיקו. החובות הלכו והעיקו על הוריי, ואבי היה מתעורר מסויט בלילות, וצועק: 'תעזבו אותי! אין לי כסף לשלם לכם! אין לי כסף!'.

"המחסור והרעב כססו בי, ומבחינתי, הדרך היחידה להשקיט אותם הייתה על ידי הגניבות. הוריי הבינו שאני גונבת והצטערו מאד. הם ניסו לדבר על ליבי, להסביר לי על חומרת הגניבה, ואני כמו עצמתי עיניים ואטמתי אוזניים, לא יכולתי להפסיק. אבא שלי היה כותב לי מכתבים עצובים ומלאי אהבה: 'רחל שלי, אני אוהב אותך מאד, את חשובה ויקרה לי, וחבל מאד שאת גונבת. זה חמור מאד בשמיים'. קראתי את מכתביו בצער, התביישתי מאוד בעצמי, אבל לא עניתי לו כלום. המשכתי לגנוב בלי שליטה. היום אני יודעת שזה היה בלי שליטה, אבל אז לא חשבתי. לא ידעתי עד כמה עמוק המדרון, ולא הבנתי שעלי לבקש עזרה מקצועית".          

(צילום: shutterstock)

קניות או גניבות

גם כשגדלת ובגרת – המשכת לגנוב, או שהשארת את הגנבות מאחור כמשובת ילדות?

"לצערי, רק הלכתי והשתכללתי. כשהייתי בכיתה ו' התחלתי לעבוד בעבודות בית קלות אצל משפחה מקסימה ברוכת ילדים. התרגשתי להרוויח כסף במו ידיי, אבל אז אמר אבא שלי שבכסף הזה אקנה את כל בגדיי. בבת אחת פגה שמחתי, ומרמור גדול עלה בי תחתיה. רציתי להרוויח עוד ועוד, ועבדתי קשה בכל ימי השבוע. הוקסמתי מהאפשרות להרוויח כסף משלי, אבל לא ידעתי ליהנות מהכסף שהרווחתי. 'לרחל יש חורים בכיסים', צחקו עלי בבית, ואכן, בכל פעם שבעלת הבית שילמה לי, רצתי מיד לחנות ובזבזתי בלהיטות שאין דומה לה. קניתי אוכל, ממתקים ובגדים ועיניי לא שבעו מעולם.

"אך כמובן, הכסף לא הספיק למלא כל משאלותיי, ותמיד עשיתי 'השלמת הכנסות' על ידי הגניבות. הייתי זהירה ובוגרת יותר, והכסף שהרווחתי רק עזר לי להסתיר את המשך גנבותיי. שלמתי על חלק מהמוצרים ואת חלקם העלמתי, נכנסתי לתא המדידה עם בגדים, כאילו בשביל לקנות, ויצאתי עם הבגד מוסתר עמוק בתיקי. אבל בבית לא הייתי צריכה עוד להסתיר את חפצי הגנובים: סיפרתי שקניתי אותם בכספי שלי, וטענתי שהם עלו מאוד בזול ובמבצעים. הורי לא התמצאו במחירים ובמותגים, והאמינו לי. כך גנבתי ולקחתי משלל חנויות ותמיד חזרתי הביתה עם שלל חדש ומנקר עיניים: פתאום יכולתי להתלבש כאוות רצוני, והתאמתי פריט לפריט בתשומת לב ובחן. סוף סוף נראיתי כמו כל חברותיי לכיתה, ואפילו טוב יותר מהן. חברותי לסמינר כבר לא הכירו את רחל הקבצנית, אלא רחל אחרת, נאה ומטופחת, עליזה וחברותית, ואפילו כזו שמחלקת בנדיבות ממאכליה וחפציה לכל דורש".

חילקת מן הגנבות לחברות? נשמע מופרך. בשביל זה לגנוב?  

"הנתינה העניקה לי סיפוק יותר מהשימוש בחפץ עצמו". מסבירה רחל, "הענקתי גם לאחי ואחיותיי בגדים יפים וטובים, וסוף סוף הם נראו כשאר חבריהם לכיתה. דאגתי להם במסירות ובאהבה, טיפחתי אותם בכישרון. קניתי לכולנו אוכל מפנק וטעים שמעולם לא טעמנו קודם, פיצות ומנות פלאפל הפכו אצלי לשגרה. רק אבי המסתפק במועט הניד ראשו במורת רוח, אבל שתק. לו רק ידע מהיכן מממנת ביתו את כל המטעמים לבטח לא היה שותק. אבל הוא לא ידע, ואני המשכתי לפנק ולגנוב בלי הגבלה. 

"אהבתי לתת ולהעניק לכל סובביי, ואולי זה חיפה במעט על ייסורי המצפון העזים שהיו לי. גדלתי כבר והבנתי את חומרת מעשיי. 'את גנבת! את רשעית!', הדהדו הקולות בתוכי יומם וליל. לא היה לי רגע מנוחה מנקיפות מצפון, אבל הייתי מכורה. מכורה לגניבות ואפילו לא ידעתי. לא היה יום בו חזרתי הביתה בלי שלל חדש. תמיד נכנסתי לחנויות, בדקתי מה אני אוהבת, ותמיד יצאתי משם עם פריט חדש – בכסף או ב'לקיחה'. לא נהניתי מהגניבות. כעסתי על עצמי נוראות, התביישתי מעצמי, אבל לא הפסקתי.

"דווקא באותה תקופה השתפר מעט המצב בבית. החובות פחתו, דוד שלי דאג לקשר אותנו עם ארגוני חסד ופתאום קבלנו משלוחי מזון, פרות וירקות ואפילו חטיפים לשבת. בבית היה אוכל לשובע, וכולנו היינו מאושרים. למרות זאת לא הצלחתי להפסיק לגנוב. הייתי עמוק בסחרחרה איומה, ולא ידעתי כיצד אצא ממנה אי פעם".

(צילום: shutterstock)

סוף גנב לתפיסה

"אבל הקב"ה לא עזב אותי. בגיל שמונה עשרה ריחם עלי בורא העולם והושיט לי יד להצלה. עד אז חשתי שיש לי השגחה פרטית שאינני נתפסת בשעת גניבתי. וכבר אמרו חכמינו: 'אפילו גנב במחתרת המתפלל לישועת ה' – הקב"ה נענה לו'. אולם הפעם ההשגחה הפרטית האירה פניה ו... נתפסתי.

"חיפשתי אז לקנות סוודר אופנתי ללימודים, ולאחר שלא מצאתי אותו בחנויות המוכרות לי, החלטתי ללכת לחנות הבגדים 'זארא' שבקניון ולחפש שם. יציאה לקניון כשלעצמה הייתה צעד לא מקובל אצלנו ולא אופייני לי, אבל שיקול הדעת נעלם ממני בכל הקשור ל'רכישות חדשות'. מיד אחרי הלימודים ירדתי אל הקניון ושוטטתי בחנות הגדולה. לא היה עליי שקל מיותר לשלם, אבל זה לא עניין אותי. סוודר כמו שחיפשתי לא מצאתי, אבל בינתיים ראיתי שתי חצאיות יפות ובלי לחשוב יותר מדי נכנסתי איתן לחדר המדידה, שלפתי מספרים וגזרתי את הצומדן המתריע מפני גניבה. כמו תמיד, נוצרו חורים על בד החצאית, אבל זה לא הפריע לי. הייתי כעיוורת מרוב תשוקה לרכישה. תחבתי אותן עמוק לתיקי, ויצאתי בחזרה לחנות. זוג מגפים גבוהות צדו את מבטי, וכבר חזרתי לתא המדידה, מתכוונת לטפל גם בהן באותו אופן. אך לא. על המגפיים לא היה צומדן מצפצף. האם למגפיים אין פטנט שימנע גניבה? הייתכן? הייתה שם מדבקה קטנה שלא הצלחתי להסיר, והתלבטתי ביני לביני אם לקחת סיכון ולצאת עם המגפיים או לא. בבית היו לי אגב, זוג מגפיים מצוינים, אבל זה בכלל לא היה נתון לכאן או לכאן. לא יכולתי לעמוד בפני הפיתוי, הכנסתי אותם עמוק לתיק התפוח, ובצעד זריז ואדיש למראה יצאתי מהחנות.

אואואווווווווווווו-----------

"אזעקה גדולה ניסרה בחלל הקניון ואני נבעתתי. מיהרתי את צעדיי והתרחקתי כאילו זה לא קשור אליי, אבל מאבטחי החנות היו זריזים ממני. הם דרשו ממני לעצור. לקחו את תיקי ובדקו מה עורר את האזעקה. החצאיות עברו בשער ללא קול, אבל המגפיים מיד הפעילו את האזעקה. 'גנבת. גנבת שכמוך!', הם הטיחו בי והובילו אותי בקשיחות למשרד קטן הצמוד ל'משביר לצרכן'. מאבטח אחד צעד לפניי, מאבטח שני צעד אחריי, התיק בידיהם, וכל הקונים, המוכרים, והדיילים של 'המשביר' נועצים בי מבטים מזועזעים. אילו בושות איומות חוויתי בכל צעד וצעד. בקשתי להיבלע באדמה, וכולי רעדתי מפחד ומאימה".

(צילום: shutterstock)

חקירה, השפלה והתעללות

נשמע נורא. למה גררו אותך למשרד? מה הם רצו ממך? 

"הם כנראה רצו לנקום. ששו לטרף. לקוח אחד שומר מצוות, ראה את המהומה ומיהר אחרינו בניסיון להציל אותי. הוא שלף את ארנקו וקרא: 'עזבו אותה! אני אשלם כל מה שהיא לקחה', אבל המאבטחים לא התייחסו אליו ואל רצונו הטוב, וסגרו את הדלת מעבר לפרצופו, מותירים אותו לדפוק ולהתחנן מעבר לדלת, עד שנואש. שני גברים נוספים נכנסו אחרינו לחדרון, ויחד התנפלו עלי כל הארבעה וצעקו עלי: 'את גנבת! רשעית! חצופה! למה גנבת?! ככה מחנכים אתכם בבית הספר של החרדים?'

"הם בדקו את החצאיות וראו את החורים הקטנים שעשיתי עם המספרים, וזעמו עוד יותר: 'הרסת את הבגדים! את חייבת לנו אלף שקלים! גנבת! רשום לך על המצח גנבת!'.

"הם שפכו את כל חפצי על הרצפה ונהנו להתעלל בי עוד ועוד: 'בטח גם את התיק שלך גנבת! ואת העטים! ואת הארנק! גנבת!'.

"במשך כשלושים דקות נוראות שפכו הארבעה את דמי ורוקנו אותי מכל תחושה. הצעקות ששנים אמרתי לעצמי בתוך לבי – נשמעו כעת מפיהם וחוררו את נשמתי. שרפו אותה כליל באש הבושה.

"בסופו של הסיוט התקשרו המאבטחים אל הוריי ודרשו מהם לבוא ולשלם אלף שקל בגלל הבת הגנבת שלהם. אמי התחילה לבכות, היא בכלל הזדעזעה מהעובדה שנכנסתי לקניון, ובקושי הבינה מה עשיתי. ומאיפה יהיו לה אלף שקלים לשלם כאן ועכשיו? היא התחננה אליהם לוותר, ולבסוף הם ניאותו לא לדרוש כסף על המגפיים שכלל לא נהרסו, ותבעו 400 ₪ על החצאיות היקרות.

"לאחר כשעה הגיעה אחותי ובידיה הכסף. שילמתי להם בלי מילה, וחזרתי הביתה שבורה ורצוצה".

(צילום: shutterstock)

איך שרדת השפלה כזו?

"זה היה קשה מנשוא. התמוטטתי על מיטתי באפס כוח. חשתי כי ההשפלה והבושות הנוראיות מצצו ממני כל טיפת חיות. עמוק אל תוך החושך שכבתי שם, ואפילו לבכות לא הצלחתי.

"יום למחרת היה יום חופש לבחירות, וזה היה נס עבורי. כי לא הייתה בי טיפת כוח לאסוף את השברים ולהגיח אל העולם שבחוץ.

"הוריי שתקו. למראית עין, הם קבלו בהבנה את גמגומי הקטועים על 'החברה שדחפה לי לתיק בלי לשלם', ולא דחקו בי להגיד את האמת. אולם כמובן, הם הבינו כל מה שקרה, אך העדיפו לתמוך בי כדי שאצליח להיחלץ מהשבר. זו הייתה רעידת אדמה מטלטלת מדי עבורי. מאותו יום לא העזתי לגנוב כלום.  הטראומה הייתה צורבת ובלתי נתפסת, אבל היא זו שהצילה אותי מהמשך הגניבות. היא הייתה הנס של החיים שלי.

"ועדיין הרגשתי מחוקה ורשעית. יודעת שעל מצחי מוטבע אות קין של גנבת ואין לי תקנה לעולם. לא גנבתי עוד פרוטה ולא שווה פרוטה, אבל בלבי נותרו הצעקות ההן מהחדרון הנורא – ולא שתקו לרגע. זה היה הסוד האפל שלי. סוד חיי. שנתיים אחר כך נישאתי בשעה טובה, והקמתי בית. ועדיין שתקתי, נושאת בלבי את משא הייסורים ונקיפות המצפון".

לטהר חוסיו בדין

לא גילית לבעלך שום דבר ממה שעברת?

"מילה לא. רק חצי שנה לאחר נישואינו, פתח לי הקב"ה שערי רחמים, ולפתע שאלתי את בעלי בהיסוס: 'מה העונש בשמיים למי שגזל?'. הוא לא הבין מה אני רוצה, ושאל: 'מי גנב? מה גנב?'. חזרתי ושאלתי אותו: 'אם מישהו גנב, איזה עונש הוא יקבל?'.

"הוא עזב את עיסוקיו והבין ששאלתי מכסה על פצע עמוק. ברכות ובאיטיות הוא שאל אותי למה אני מתכוונת ומה קרה, ואם גנבתי – מה, מתי וכמה. הוא חילץ מפי את התשובות לאט לאט, בעדינות ובחמלה, ובסוף אותה שיחה גורלית הודיע לי חגיגית: 'אנו נחזיר את כל הגנבות עד השקל האחרון!'.

"הייתי מבולבלת והמומה מהסוד שנחשף, אבל הוא עמד לצדי בנאמנות מדהימה, וקיים את הבטחתו. לקחנו את כל כספי החתונה, עשיתי רשימה של כל החנויות מהן גנבתי, ויחד הגענו אל מוכרי החנויות והחזרנו את הסכומים המשוערים שגנבתי.

"זה לא היה קל. התביישתי מאד, ולרוב לא סיפרתי שזו אני הגנבת, אלא חברה מהעבר... התגובות גם הן היו שונות: היו מוכרים שהעריכו את האומץ ושמחו על ההחזרה, היו כאלו שהוסיפו וכעסו, והיו שטענו שהם לא יכולים להכניס כסף לקופה ללא קנייה, והעדיפו שנעביר אותו לצדקה. כך מידי יום נסעתי לחנות אחר חנות ברחבי ירושלים, עד שהחזרתי את כל הגניבות.

"בסופו של המבצע הממושך, קניתי לי את הדבר היקר ביותר בעולם: לב טהור. רק עכשיו יכולתי לחוש שמחה, שלוות נפש אמתית ורוגע. לאחר שנים של ייסורי מצפון בלתי פוסקים - חזר האור אל חיי, וידעתי שנתקבלה תשובתי במרום".

סיפורה של רחל הוא חלק מסדרת כתבות בפרויקט 'מחושך לאור', לרגל חג החנוכה. מכירים אנשים נוספים שיצאו מחושך לאור? אתם מוזמנים לכתוב לנו למייל support@htv.co.il​

חיה שדמי: "הייתי בהלם, שום דבר לא הכין אותי לכזה תרחיש"

זכו לתאומים אחרי 17 שנה: "לא חייבים להעריך את האור בגלל החושך שבדרך"

מתוך המיצר זעקתי להקב"ה: "תציל את עיניי, ואני אשמור עליהן"

"כשהתינוק נולד ולא נשם, צעקתי ’ריבונו של עולם, תעזור לי’"