כשהסוף מתקרב: איך למצות את הדקות האחרונות של החיים בצורה הטובה ביותר?

כאשר נעיין ולו במעט, במהלך חייו של יוסף הצדיק, נשים לב שחייו היו רצופים עליות ומורדות. לעתים נתעלָה לרום המעלות ולעתים הורד לשפל המדרגה.

כבנו חביבו של יעקב אבינו, היתה עת בה למד יוסף מפי אביו את התורה אותה קיבל בבית מדרשם של שם ועבר, ובאהבתו העזה אליו עשה לו אביו כתונת פסים, אות לגדולתו וחשיבותו בעיניו. אלא שאז מצא יוסף את עצמו שנוא ומרוחק על ידי אחיו. מתוך כך ירד, הושפל ואף נמכר לעבד במצרים. ממרומי ההצלחה שהיתה לו בבית אביו נעשה יוסף עבד שפל במצרים. ושוב, באופן בלתי צפוי, עלה עבד עברי זה לגדולה ולשלטון באחד הבתים החשובים והנכבדים ביותר במצרים. אדונו רומם אותו, והוא הפך למושל האחראי על כל עניני הבית. אדונו לא ידע דבר על המתרחש בבית, מכיוון שהעניק ליוסף את מלוא הסמכות. ושוב, באופן בלתי צפוי ובלא כל אשמה, מצא יוסף את עצמו מושלך לבור הכלא. הכל התהפך: המשפחה שרוממה אותו לעמדת כבוד, שינתה כיוון והשליכתו לבית האסורים.

שם, בהיותו בשפל המדרגה, במקום סגור ובלא כל תקוה לצאת משם, ברגע פתאומי אחד, נשלף יוסף במהירות מאותו בור, והנה הוא עומד לפני פרעה, מלך מצרים. פרעה מצווה להלבישו במלבושי מלכות וממנה אותו למשנה למלך השולט על כל ארץ מצרים, שהיתה אז המדינה החזקה ביותר בעולם!

כשנתאר לעצמנו מה רבים היו המעברים החדים שעבר יוסף בארבעים השנה הראשונות לחייו, נתקשה לעכל זאת. הראש פשוט יסתחרר. ובכל זאת, כפי המבואר בדברי חז“ל על יוסף, מוצאים אנו שבהנהגתו לא השתנה דבר: "הוא יוסף הרועה את צאן אביו, הוא יוסף שהיה במצרים ונעשה מלך ועומד בצדקו" (רש"י שמות א', ה)

רוממות הנהגתו לא הושפעה ממצבו. הוא המשיך תמיד ביושר דרכו ובתמימותו השלמה, מתוך יישוב הדעת המתאים לאדם הרגוע ביותר, בלא להתבלבל מהסערות שפקדו אותו.

ביטחון - מי לא זקוק לו בעת הזו? מלחמות, פצצות, סופות, רעב, עוני ומה לא, הרב זמיר כהן ועמי טמיר מנסים לעשות קצת סדר בבלאגן ולהראות לנו שיש לנו על מי לסמוך. צפו:

מנוחת הנפש

מטבע הדברים, כמי שהיה אסור בבית הסוהר במצרים, היה יוסף אמור ליפול ברוחו ולהישבר. וכי מי היה בא בטענות ליוסף אילו היה מתיישב בגב כפוף ומהרהר במצבו וחושב: "תגיד, האם אין אני חולם? כיצד הגעתי לכאן? הרי זה לא המקום שלי". וכך, בתוך סערת המחשבה הזו, היה משתלט עליו ייאוש מוחלט מהעתיד: "וכי מה כבר אוכל להשיג מהחיים כאן?" וכך היה מגיע אל המסקנה הסופית: ,ראו מה הם בני האדם! אנשים רשעים כאלה בעולם! הנה אני סובל על לא עוול בכפי! אה, חיי נהרסו לחלוטין ואינם שווים עוד מאומה!"

אולם יוסף לא הרהר כך בראותו את המצב שסביבו, ולא החשיב זאת כמשהו המשפיע על חייו. יוסף נותר אדם ישר, שלם ותם אשר חי את שלמותו מצד עצמו, ובכל מצב ממשיך לעשות את המיטב שיש בו.

כאשר אדם מתמנה במפתיע להיות מושל על כל ארץ מצרים, עלול הזעזוע שבשינוי נסיבות קיצוני שכזה להיות קטלני. אין בלב האדם הכח להתמודד עם קיצוניות כה עזה.

נוהג אני לספר את סיפורו של האיש אשר דודו, שהיה משענתו היחידה בחיים, נפטר לפתע. האדם ההוא איבד את החשק לחיות את יום המחר. והנה למחרת קיבל שיחת טלפון מעורך דין, בה בישר לו שהוא היורש היחיד לרכושו האדיר של דודו, הון שהוא לא היה מודע אליו כלל.

במהלך אותה שיחת טלפון, עבר היורש התקף לב קשה. וכל כך למה? משום שלבו לא עמד בשינוי קיצוני שכזה. מעבר ושינוי בנסיבות שכאלה קשים מאוד ללבו של אדם אשר אין לו הכנה נפשית להתמודד, במפתיע, עם מצבים מנוגדים.

ואולם על יוסף הצדיק דרשו חז"ל את הכתוב: "ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו" (תהילים י"ז, ז).

ה'חובות הלבבות' מפרש, בתחילת 'שער הבטחון', את משמעות המושג בטחון: "מהות הבטחון הוא מנוחת נפש הבוטח".

יוסף הצדיק, בגודל בטחונו בה‘, היה תמיד במנוחת הנפש. הוא לא איבד תקווה מלהצליח גם בתקופת ירידתו, ולא השתכר מההצלחה בעת עלייתו.

פרט לכך, לא קל היה ליוסף להישאר בצדקותו. חז"ל אמרו שכאשר יצא על ארץ מצרים, צעדו בנות מצרים על החומה כדי להביט ביופיו. בנות רבות צעדו, כל אחת ואחת צעדה במקום שממנו תוכל לראותו (רש"י מט, כב), ואילו יוסף עצם את עיניו ולא הביט בהן. (בראשית רבה צ"ח)

השאלה שעלינו לשאול את עצמנו היא, כיצד הצליח יוסף להישאר בצדקותו ובתמימותו בכל אותן עליות ומורדות?

אנו שואלים שאלה זו משום שזה גם מה שאנחנו צריכים ורוצים לעשות בחיינו. בהיותנו נסערים, הלומים וחבוטים תחת זרם החיים השוצף והקוצף אשר חובט בנו, רוצים אנו לגלות את סוד השגת הגדוּלה בכל נסיבות החיים המשתנות.

יש גישה יסודית שלאורה חי יוסף, והיא אשר הביאה לו את ההצלחה בכל המאורעות שעברו עליו. זו היא הגישה אודותיה נלמד כעת.

העולם אינו מפעל ענק אך חסר משמעות של אירועים אקראיים

המפתח להצלחתו של יוסף נמצא במילותיו של שלמה המלך בספר קהלת, מילים שרובנו מכירים; אולם כעת נראה שאין הדבר פשוט כפי שהוא נראה: "לכל זמן, ועת לכל חפץ תחת השמים". (קהלת ג, א)

יש "זמן" לכל דבר בעולם הזה: "עת ללדת ועת למות", "עת ספוד ועת רקוד", מוזכרים שם זמנים נוספים: "עת מלחמה ועת שלום", "עת לחשות ועת לדבר". נזכר שם מגוון הנסיבות המשתנות של החיים.

כיון שכך, נשאלת השאלה: אם אמנם הדברים כפשוטם, מה מחדש קהלת? וכי אין אנו יודעים כל זאת?

הרינו רואים במו עינינו את הדברים הללו מתרחשים כל הזמן. אין אנו צריכים ששלמה יאמר לנו את כל זאת.

באופן שטחי ניתן היה לבאר, שקהלת מייעץ: עליך לכוון דרכיך לזמן המתאים, לבכות בזמן הנכון – כגון בתשעה באב, ולשמוח בזמן הנכון – כגון בשמחת תורה. בתוככי נפש האדם יש מגוון רחב של רגשות ותגובות, ושלמה מלמדנו שיש לעשות את הדבר הנכון בזמן הנכון. זו דרך אחת, פשוטה, להבנת העניין.

ואולם, על אף שנכונים הדברים וחשובים, לא זה המסר אשר קהלת אומר כאן. שהרי נאמר שם גם "עת ללדת ועת למות". וכי ביד האדם לבחור אימתי למות ואימתי להיוולד?

אלא בהכרח עלינו להסיק שכוונתו של קהלת היא לעניין אחר לגמרי. קהלת מלמדנו בזה את אחד העקרונות הבסיסיים של האמונה.

הכל יודעים שהקב“ה הוא רבון העולם ומנהיג את עולמו לקראת תכלית, שבאחרית הימים יבוא העולם כולו אל השלמות.

קהלת מלמדנו היבט עמוק יותר של האמונה הזו. הקב"ה מתייחס כך גם לכל אדם כיחיד: "לכל זמן". הקב"ה קובע לכל יחיד זמנים, האדם נתקל, במהלך חייו, בזמנים שיש בהם מצבים מיוחדים. כל זמן והמצב המיוחד לו. כל זמן כזה הוא נסיון מיוחד והזדמנות בפני עצמה להגיע להישג נוסף של שלמות נפשך – תכלית חייך. זו ההבנה הנכונה בדברי קהלת: "לכל זמן", דע לך, במסלול חייך יהיה פסק זמן לכל דבר שעליך להשיג. ההשגחה העליונה תזמן בפניך כל מיני הזדמנויות מיוחדות להשגת כל השלמות אשר למענה הגעת לעולם הזה.

עלינו לחיות את חיינו באמונה, מתוך ראייה שכל עת, כל שלב בחיים – אין זה משנה כיצד הוא נראה לנו, אם נֹחַ ונחמד או לא נֹחַ ומכביד, הינו למעשה חֵלֶק מה"לכל זמן" שהקב"ה קוצב לנו. לחיות על פי גישת חיים בסיסית זו פירושו לחיות עם כוחה של אמונה, תוך הבנה שהחיים הינם רצף של הזדמנויות, שעבורך באופן אישי הן הזדמנויות מצוינות עד מאוד.

כל השינויים במצבי חייך מונהגים ומושגחים מלמעלה באופן המכוון למטרה זו, לבחון אותך ולנסותך, להעניק לך הזדמנויות חדשות ללא הרף. הקב“ה מפעיל הכל על מנת שתתמודד עם נסיבות שונות. כל זמן ומצב הריהו הזדמנות לשלמות שלא היית מגיע אליה בנסיבות אחרות. השלמות שאתה יכול להשיג ב"עת ללדת" איננה אותה שלמות נפשית שבאפשרותך להשיג ב"עת למות".

אסור שהחיים יחלפו אצל האדם מתוך אמונה חלשה ומעורפלת, מתוך תפיסה מוטעית לפיה העולם הינו מפעל ענק אך חסר משמעות של אירועים אקראיים, תאונה אחת אחרי קודמתה. מי שחי על פי תפיסה שכזו מחמיץ את כל ההזדמנויות

ילד חדש שבא לעולם בצורה נפלאה

"עֵת לָלֶדֶת!" כאשר ילד נולד – התדעו איזו הזדמנות  נפלאה היא זו? הרגע של "עת ללדת" הריהו הזדמנות נהדרת לכל הקרובים אליה להגיע לשלמות ולקירבת ה' שאותן לא יוכלו להשיג בשום רגע אחר בחייהם. זה הזמן להתפעל מפלא הבריאה.

כיצד ארע הדבר? הנס הגדול הזה, המורכב ביותר מכל האובייקטים אשר ביקום – האדם! הריהו נולד מושלם במוחו ובגופו, ומשמעות הדבר היא שלמות במיליארדי תאים, חלקיקים ותהליכים, פרטים מורכבים לאין ספור.

אם כל חי, חוה, לא איבדה את ההזדמנות. כשראתה את בנה הראשון, ביטאה את גודל המעמד והרגע ואמרה: "קניתי איש את ה'"! (בראשית ד, א) הלא "שלשה שותפין יש באדם – הקב"ה ואביו ואמו" (נדה ל"א) וברגע זה אני רואה ש"פשוט יצרתי איש יחד עם ה‘ יתברך!" חוה ניצלה את ההזדמנות של הרגע המיוחד הזה להעריך את גודל הנס.

התדע כמה מדהים לראות ילד חדש שבא לעולם בצורה נפלאה? הילד נוצר מהאוכל שאכלו הוריו, ובהיותו עובר במעי אמו עברו עליו אלפי שלבים של התפתחות ושינוי, עד שנהיה אדם בעל אין ספור פרטים נחוצים לחיים ולקיום. ילד הפלא הזה הינו העתק מושלם של הוריו בכל אבר מאבריו, בכל תיפקודי גופו, ובכל התכונות הנפשיות. "יצרתי אדם יחד עם ה' יתברך", אמרה חוה.

אם אין אתם מתפעלים, חלילה, מכל זאת, אם אתם מסתכלים על כך כעל דבר שבשגרה, החמצתם את ההזדמנות שההשגחה זימנה לכם להבין את השלמות של ה"עת ללדת". ואף אם אתה שמח, מתרגש, ואומר: "ברוך השם", אבל בסופו של דבר אתה חושב על כך לרגע חולף בלבד, הרי זה חבל מאוד. זה מה שאפילו גוי עושה, להבדיל.

"עת ללדת" הוא זמן שניתן לך על ידי הקב"ה כהזדמנות לבוא אל השלמות, הזדמנות שאין אחרת בלתה.

יש לנו להתבונן, אפוא, עד כמה ניצלנו את ההזדמנות הזו. רגשות הכרת התודה ואהבת ה‘ שעשויים להתפתח בנו בראותנו את לידת הילד, אינם יכולים להשתוות בערכם לשום "זמן" אחר בחיינו. זוהי עבודה הגדולה של הכרת הטוב.

הגע עצמך, כמה אנשים, מהם יראים ושלמים, מחמיצים את ההזדמנות הגדולה הזו, מפני שבזמן היקר הזה הם טרודים בדברים אחרים, כגון טרדות בית החולים וטרדות שאר הילדים; ברית המילה, הקידוש והכיבודים, ובין לבין הם מאבדים את אחת ההזדמנויות הגדולות של חייהם, ההזדמנות הגדולה של "לכל זמן": "עת ללדת".  

רגע המוות - שיא שלמות החיים

"ועת למות". הרגע, ה"זמן" של המוות, אינו רק "קריסת מערכות" חידלון טכני של מבנה הגוף, אלא הוא הרגע הסופי של משך מספר רגעי החיים שניתנו לאדם בהגיעו לחיות בעולם, ואת ה"זמן“" הזה, את הרגעים הנשגבים בהם נשלמים החיים, צריך האדם לנצל!

הרגעים המועטים שנותרו לאדם קודם עוזבו את העולם הזה, היום האחרון, השעה האחרונה, הדקות האחרונות לפני שחייו מגיעים לסיומם, הם מהרגעים היקרים ביותר שיש לו בכל קיומו.

רגע המוות, לא זו בלבד שהוא חלק ממציאות החיים ממש כרגע הלידה, אלא הוא רגע של שיא בשלמות החיים!

רבים הם האנשים שלא החדירו זאת למוחם ולתודעתם בימי חייהם, וכעת בהגיעם ל"זמן" זה, הם מחמיצים את ההזדמנות הגדולה הזו - למות כיהודי אמיתי!

יתכן שברגע זה הם מתבוננים בצער לאחור, ביודעים שלא השיגו את כל מה שהיו יכולים להשיג, הם חושבים על העבר, על כל ההזדמנויות המוחמצות שעברו בחייהם. אבל כשהם מתבוננים בזאת, אזי באותו רגע עצמו הם שוב חוזרים על טעותם, ובגדול! הם מחמיצים את ההזדמנות האחרונה שלהם. כמה חבל!

ה"זמן" הזה הוא ההזדמנות היחידה שלך "לחיות את המוות"כמו שצריך! בדקות האחרונות לחייו צריך האדם להכין עצמו לקראת המיפגש עם ה'. עליו להיות מלא חרטה על כל הדברים הלא נכונים שעשה, ועליו לומר זאת בפה; מצווה מהתורה היא. מצוות עשה דאורייתא להתוודות, לומר וידוי בפה. אם אדם זוכה להיות מודע לכך, לדעת זאת קודם מותו, ביכולתו לחזור אז בתשובה.

הוא משתמש בכח הבחירה החופשית, אשר ברגעים הללו עודנו ברשותו, הוא עדיין שלו למשך כמה דקות נוספות. לכמה דקות נוספות בלבד! - והוא ניצל את הפנינה הנדירה ביותר בכל הבריאה, "בחירה", כדי לשנות את עצמו ולחזור לה‘. או אז – נסלח לו!

תשובה ברגעי החיים האחרונים, תשובה בשעה שקודם המוות, היא אחת מדרכי המחילה האמיתיות. השב בתשובה ברגע האחרון לחייו – זוכה למחילה ולסליחה וזוכה להיות בן העולם הבא!

אגב, בעניין זה אינך יכול לסמוך על ידידיך. הבריות חוששים להציע לומר וידוי לאדם הנוטה למות. חוששים הם שמא יסיק מכך שהם חורצים את דינו למוות.

מלבד זה, יש הפתעות: כשהאדם נופל למשכב אין הוא יודע את אשר עומד לבוא עליו ואם יזכה להבריא אם לאו.

פעם ביקר אצלי מישהו, ובדרך אגב סיפר שלמחרת צפוי הוא לעבור ניתוח קטן. באופן מפתיע הסתיימו חייו בשעת הניתוח ההוא. מה גדולה ההחמצה!

מסופר על רבי ישראל מסלאנט זצ"ל שאף ברגעים האחרונים, כאשר הרגיש ששעותיו ספורות, לא פסקה מחשבתו מעצות עמוקות במעשי חסד והטבה. בעת מחלתו האחרונה שהה בקניסברג, ושכרו עבורו אדם מיוחד לשמשו. ביום האחרון לחייו פתח פתאום רבי ישראל לשיחה עם האיש ההוא, שהיה אדם פשוט, על דבר פחד הבריות להישאר לבד עם נפטר.

הוא הסביר לו שהפחד הזה - פחד שוא הוא, באשר המת איננו יכול להזיק מאומה, ויש בזה משום סכלות. כעבור שעות אחדות נפטר, ואף אחד לא היה בחדרו מלבד אותו משמש, ונתברר למפרע שזו היתה כוונת שיחתו ברגעים אחרונים אלה. רבי ישראל כבר הרגיש כנראה ששעתו מתקרבת. בוודאי שהוא היה עסוק אז במחשבות נעלות בענייני תשובה ובחשבונות עם קונו, בכל זאת לא מנע עצמו מלדאוג לטובתו של משמשו, בעת ההיא, מחמת החשש שמא בעת פטירתו ייבהל ויצטער, ומתוך כך מצא לנכון לעשות כן, משום מצות חסד, ודעתו היתה צלולה לכך להסביר לו שאין מה לחשוש להישאר עם המת, כדי להפיג את פחדו וסבלו. על כך אמר רבנו כי זהו "עת למות" של בעל מוסר!

מה לעשות בדקות האחרונות של החיים? ולפני ניתוח?

עוד יש לדעת: אפילו האדם הפשוט ביותר יכול להשתמש בהזדמנות הזו של "עת למות" להגיע למעלות נשגבות ביותר! הוא יכול למות כדרך שנפטר רבי עקיבא.

בכל יום אתה אומר, השכם והערב: "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך" (דברים ו, ה) והנה, הגיע ובא אליך הרגע, לפניך ההזדמנות היחידה שלך, למלא אחר הציווי הנפלא שאודותיו דיברת כל ימי חייך.

במסכת ברכות אומר רבי עקיבא על פסוק זה: "בכל נפשך", אפילו נוטל את נפשך (סא) אפילו בשעה שייטול ממני את החיים, גם אז אוהב אני אותו. כאשר האדם מצדיק עליו את הדין ברגעים הללו וחושב בלבו: "ה‘ יודע את אשר הוא עושה. הוא יודע מה טוב עבורי. הוא רחום וחנון, ואני אוהב אותו על אף מה שהוא עושה לי עכשיו; למרות העובדה שהוא עומד ליטול כעת את נשמתי ממני". הרי זו "מיתת קדושים", אלא שבמקום למות בשריפה או בסקילה, נעשית מיתתו כשהוא שוכב במיטה בבית החולים.

עלינו להיות מוכנים בכל רגע להצליח באותה עת שה‘ הציב לנו בחיינו. אם אתה מונח אז על שולחן הניתוחים, עליך לחשוב בזמן הזה: "הנה, זו העת שה‘ הכין לי עכשיו, ואני הולך לעשות את העת הזאת להצלחה בחיי" אתה אומר וידוי ומוסיף: "הריני אוהב אותך, ה‘", בכך אתה מקיים מצוות אהבת ה‘, ואין זה משנה מה יקרה, גם אם הוא אכן ייטול את חייך. כך מנצל האדם, בהיותו חי, את "העת למות".

אכן ישנם אנשים אשר אוטמים את שכלם, ואינם מודעים לעובדה שברגעים אלה ניתנה להם הזדמנות מיוחדת העשויה להשלים את כל החיים. הם שוכבים במטותיהם וסובלים, מחכים שהכל ייגמר. ואילו האדם המאמין אשר משתוקק להצליח, מנצל אפילו את הרגעים האחרונים בחייו. האדם החכם ינצל את עת המוות שלו, ינצל את ההזדמנות הגדולה של המוות.

בדקות האחרונות לחייו, אם ישתמש בזה כראוי, יוכל לצבור רכוש כה גדול, שכמותו לא עלה בידו להשיג בכל ימי חייו.

לא להחמיץ הזדמנויות

זו ההוראה של הפרק הזה שבספר קהלת: אסור להחמיץ שום הזדמנות בחיים. יש הרבה "עיתים" בין העת ללדת והעת למות, וזאת לאורך כל ימי חיינו! שום מאורע, שום זמן, אינו סתם כך 'לריק', הכל למטרה ולתכלית. החיים מלאים הזדמנויות. לכל זמן ועת, הזדמנות אחת מעניקה לך אפשרויות שההזדמנות האחרת לא תעניק לך.

ההתייחסות להורים, מערכת היחסים שלך עם אחיך ואחיותיך, בתקופה שכולכם עדיין מתגוררים יחד בבית אחד, הרי זו הזדמנות נהדרת לשלמות. זה מבחן ונסיון: שלמות אשר נבנית כתוצאה מהתנהלות נכונה עם המשפחה. וכל זה אינו אלא עד זמן מסוים.

בהמשך, תחלוף ההזדמנות הזו לבלי שוב; אתה נושא אשה ועוזב את בית הוריך. אלא שאז מתחיל מבחן חדש: אין זה קל ופשוט להיות בן זוג, וזה לא אמור להיות קל. לעבוד על המידות ולהתגבר עליהן, במקום שבעצם אתה הוא זה שאמור להיות ה"ראש" והמוביל.

ובנוסף, הנסיון של יחסך להוריה של רעיתך ואל בני משפחתה, מבחן של ממש הוא!

הסבלנות הנדרשת מהאב בכל הנוגע לחינוך בנו, הרי היא הישג נפלא! ההזדמנות של האם להיות ה"נותנת" והמעניקה לבני משפחתה, הרי זו הזדמנות ועת להשגת שלמות שמעולם לא ניצבה בפניהם.

"מי יכול להסתדר עם הורים שכאלה?!"

מי שחושב בלבו, מכל מיני סיבות: "מי יכול להסתדר עם הורים שכאלה?!" הרי הוא כישלון, והרי זו החמצה. מכיוון שהורים אלה ניתנו לו דווקא, במכוון לו, על מנת שהוא יהיה הבן הטוב ביותר שיכול היה להיות להם, ובמצבו עליו להשתדל להפיק את המיטב, ושיידע ברורות: זה המצב ואלו התנאים אשר נועדו במיוחד עבורו, למענו!

אמר לי פעם מישהו: "אילו רק היתה לי אשה מסוג אחר, הייתי מצליח" המשמעות האמיתית של הדברים הללו היא, שהריהו מחוסר אמונה.

כך לגבי אשה המתמרמרת: "אילו רק היתה לי חמות אחרת". אין היא מבינה שהיא הובאה במתכוון אל המצב הזה על מנת שתעבוד על עצמה ותהיה הכלה הטובה ביותר שיכולה להיות, וזו ההצלחה שלה. וחמותה אמורה אף היא להיעשות בתוך כך לחמות הנפלאה ביותר. זו המטרה של מערכות היחסים האלה. הן נשלחות על ידי הקב"ה על מנת להשפיע עלינו הזדמנויות להפיק מעצמנו משהו.

כל אימת שמשהו בסביבתך הקרובה אינו לטעמך, או שהדברים מתנהלים שלא לפי הציפיות שלך, התגובה הפנימית הטבעית והמיידית שלנו, על פי רוב, היא: "זה לא לכבודי!", "אינני מסוגל להתמודד עם אדם כזה!", "דברים כאלה אני לא יכול לעשות!", או "דברים כאלה אני לא אוהב לעשות" – והרי זו תגובה של שוטה. כי זה מה שעושה השוטה: הוא מוצא פגמים, חסרונות וליקויים בעולם הזה. הוא איננו מרוצה מגורלו בחיים, ובכל שלב הוא מתלונן ומתמרמר.

החיים קשים? רק אל תגידו את זה לרב אהרן מרגלית. צפו בסיפורו האישי הלא יאומן:

הוא אמנם חושב את עצמו לחכם: רוב השוטים חושבים כן. הוא אומר: "אני מציאותי; אני אומר את הדברים ממש כפי שהם". אבל למעשה הוא אומר שהדברים אינם כפי שהם, ועל כן הוא מחמיץ את התכלית של החיים. כל זה אינו אלא משום שאיננו חי באמונה. במקום אמונה הוא חי ברצף של תלונות וחוסר שביעות רצון. משום כך הוא אינו מנצל את ההזדמנויות הגדולות שהקב“ה מעניק לו.

מי שחושב מחשבות שכאלה, עליו אומר הכתוב "ועיני כסיל בקצה ארץ" (משלי יז, כד) עיניו של השוטה מביטות תמיד לסוף הארץ - האושר שלי נמצא 'שם'... אילו רק הייתי שם, במקום ההוא, במשפחה ההיא, בישיבה ההיא. תחושות כגון אלה הן הסימן הבטוח לשוטה המאבד את חייו ומחמיצם.

דוקא בבית לבן זכה יעקב לשלמות אליה לא היה מגיע בשום מקום או מצב אחר

שווה בנפשך פועל שהמעסיק שלו רמאי ממולח המנסה להפחית משכרו בתירוצים שונים: "החודש לא עבדת מספיק קשה", או "עליי לנכות משכרך על שעה זו שהגעת באיחור", "לא הבטחתי לשלם לך כל כך הרבה כסף. אמרתי שעוד נדון בזה".

אך טבעי הדבר שבסופו של דבר העובד הזה יתייאש: "אין עם מי לדבר, ככל שאני עובד פחות למענו, אני עושה רק דבר טוב".

היש לך בעולם עוד מעסיק כלבן הארמי? עליו אמר יעקב: "ואביכן הלל בי והחליף את משכורתי עשרת מונים", ודרשו חז"ל שלבן חזר בו מדברו לפחות מאה פעמים, כשבכל פעם מצא טענה מפולפלת כל שהיא להחליף את השכר המגיע ליעקב (תנחומא ויצא, יא).

וכיצד הגיב יעקב? הוא היה השומר המסור ביותר, הוא הפך למופת של משרת נאמן! הרמב“ם כתב על חיובו של פועל כי הוא "חייב לעבוד בכל כחו, שהרי יעקב הצדיק אמר 'כי בכל כוחי עבדתי את אביכן', לפיכך נטל שכר זאת אף בעולם הזה, שנאמר: 'ויפרוץ האיש מאד מאד'". (הל‘ שכירות יג, ז)

התורה מתארת ​​זאת באופן הבא: "הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה ותידד שנתי מעיני" (בראשית לא, מ). ולא עוד, אלא "טרפה לא הבאתי אליך. אנוכי אחטנה מידי תבקשנה". לא החזרתי לך מעולם בהמה פצועה. בכל פעם שקרה משהו, שילמתי עבור הנזק מכיסי.

יעקב לא היה מחויב לשלם; שומר שכר פטור מן האונס. זו לא היתה אשמתו. כך שלא זו בלבד שהוא מילא את תפקידו, אלא אף יצא מגדרו להיות נאמן. והרי זה לנו לימוד ומודל בחיים.

כיצד יעקב עשה זאת? זה לא מפני שלא הרגיש בעוולה שנעשתה לו. הרי מצינו שיעקב אמר לרחל וללאה בשדה "ואביכן התל בי והחליף את משכורתי עשרת מונים, ולא נתנו אלוקים להרע עמדי" (לא, ז)

זה הפריע לו מאד, אבל הוא ידע: "הקב"ה הציב אותי כאן מפני שהוא רוצה שאעשה משהו טוב במצב הזה. מאחר שיש לי חותן ומעסיק כמו לבן, אין זאת אלא למטרה, למען אשיג בחיי משהו שלא אוכל להשיג בשום הזדמנות אחרת". והוא עשה זאת! הוא הבין שהעת הזו היא עוד אחת מן העיתים הרבות בחייו אותן הכין ה' במיוחד עבורו. היה זה שם, בפדן ארם, הרחק מהבית. דוקא שם זכה יעקב לשלמות אליה לא היה מגיע בשום מקום או מצב אחר.

השיעור שלמדנו כעת בקהלת פותח בפנינו את השער להבנת ההצלחה של יוסף הצדיק. התורה מעידה על יוסף כמה פעמים ש"ה' איתו". המשמעות היא לא רק שבכל מה שהוא עבר הוא הרגיש שה' איתו ושומר עליו, אלא הרבה יותר מכך: ה' איתו פירושו, שהקב“ה היה ממש שם, להביא עליו את המצבים השונים האלה. ויוסף היה לגמרי מודע לכך, בכל עת. בכל מצב אליו נקלע, הוא ידע שה' איתו, שה‘ יתברך עומד איתו ומעמידו במצב ובתנאים המסויימים הללו כהזדמנות לבוא אל השלמות.

החיים קשים ומלאי ניסיונות? הרב רפאל אביטן מביא חידוש עצום מהחת"ם סופר שיתן לנו כוחות להתקדם ולהתחדש. צפו:

אין תאונות בחיים, אין שאלה: "מדוע זה קרה דווקא לי?"

מהראוי לזכור זאת היטב, באשר זה הלקח שלנו: יוסף לא השתמש בשום פטוֹר, הוא לא חיפש שום תירוצים לומר "זה לא בשבילי", "זה לא המצב בו אוכל להיות גדול".

זו הנקודה העיקרית והחשובה כאן. בכח האמונה העמוקה שלו בה‘ יתברך הוא ידע שלא היו אלו "מקרים" או "תאונות". אצל יוסף הצדיק מעולם לא הייתה שאלה של "מדוע זה קרה?" ו"למה זה?" "מדוע אני נמצא בתנאים האלה?" הוא מעולם לא איבד את ההבנה העמוקה של האמת הגדולה זו שאין "מקרים ותאונות" בחיים.

במקום להיות מושפל וממורמר ברגעים הקשים ביותר, במקום ה"לאבד את הראש" בשיא הצלחתו, הוא היה מודע לכך שהקב"ה מעמיד אותו במבחנים; ועל כן, בכל שלב הוא עמד על דעתו לעשות מה שהמאורע הזה תובע ממנו לעשות. כי האיש שיודע ש"לכל זמן ועת" וש"ה' אתו", מבין שכל מצב בחיים – נסיון ומבחן הוא, והזדמנות לעלות לגדולה.

אפילו בעיצומו של מצב הנראה כ"חסר תקווה" ו"ייאוש", לא איבד יוסף את שיווי משקלו, ביודעו שה' אתו ומכוון אותו בכוונה לתוך כל המאורע המסוים הזה.

בבית אביו, בהיותו בנו יקירו של יעקב, היתה זו ההזדמנות לשלמות מסוימת של הדמות. לנווט כראוי את אהבת האב לשאר אחיו, ולעומת זה לשאת את הקנאה של אחיו הגדולים, ושלא להניח ל"תהילה של הכתונת הפסים" להשפיע על מידותיו. היתה זו עבודה מדהימה; זו היתה הזדמנות בלתי חוזרת להגיע לשלמות המידות. וכאשר נמכר לעבד במצרים על ידי אחיו, היתה זו הזדמנות נוספת.

כשאותה ארורה, אשת פוטיפר, נתנה בו עיניה, יכול היה יוסף לומר לעצמו שההפסד אינו נורא כל כך: ממילא חייו חסרי ערך, יכול היה לרדת למדרגתם השפלה של העבדים, עבדא בהפקירא ניחא ליה - אין אחריות. אולם לא כך הוא חשב. כל מחשבותיו של יוסף היו: "כיצד אני יכול? ה‘ נמצא איתי!" ובהגיע שעת המבחן - והיה מבחן קשה מאין כמוהו, איום נורא! "ויהי כדברה אל יוסף יום יום" - היא דיברה אליו כל יום. כל יום!

הגמרא (יומא לה) אומרת "בגדים שלבשה לו שחרית, לא לבשה לו ערבית. בגדים שלבשה לו ערבית, לא לבשה לו שחרית" – היא החליפה את בגדיה פעמיים ביום על מנת לפתותו. מצד אחד הבטיחה לו את "כל העולם", ומצד שני איימה על חייו - וזה לא היה איום סרק. בימים ההם, רשאי היה האדון להרוג את עבדו מבלי לתת על כך דין וחשבון לאף אחד. הוא היה רשאי גם לענות את עבדו עד מוות. אמנם התורה לא האריכה בזה, אך אין הדבר אומר שזה היה קל ליוסף. אדרבה, זה היה נורא. ובכל זאת ניצל יוסף את ההזדמנות הזו, את העת הזו, ומהנסיון האיום הזה הוא יצר פרשה אדירה, אחת מפרשיות הגבורה ההירואיות ביותר בדברי ימיו של האדם. הוא העמיד כאן תקדים ודוגמה לדורות (עיין יומא שם: יוסף מחייב את הרשעים).

כאשר הושלך יוסף לבור הכלא, אל מעמקי החור ההוא, היה מבחן נוסף עבורו. והנה, במקום להיות מדוכא וממורמר מהאסון הבלתי נתפס הזה, להירקב למוות בכלא, הגיב יוסף בעמידה למופת מתוך גבורת נפש עילאית. גם שם, בבור הכלא, הוא דאג למצות את השלמות ככל שיותר ולנצל את הזמן הזה. וכאשר נתמנה להיות מושל על כל מצרים, הוא ידע שגם זה אינו אלא משום שכעת ה‘ מציב אותו ב"עת" אחרת בחייו.

בכל מצב ובכל תנאים ידע יוסף שהוא עומד למבחן להשיג את אשר לא נתאפשר לו להשיג קודם לכן ולעולם לא יתאפשר לו להשיג לאחר מכן: להגיע לשלמות המידות, ולהתנהגות שתוכל להיות אך ורק ב"זמן" של עכשיו.

שום דבר לא היה "מקרה" או "תאונה": הכל היה מתוכנן בדיוק כך. ומאחר שהבין את היסוד הגדול ש"לכל זמן", נשאר יוסף תמיד יוסף הצדיק.

אדם אשר מכיר במציאות שסביבו שכל ההתמודדויות והנסיונות הבאים עליו נשלחו אליו במכוון כהזדמנות, הוא זה שמחזיק את ה'שור בקרניו' ומפיק ממנו את המיטב בכל רגע בחייו.

כך חיו כל האנשים הגדולים בעם ישראל - חיים מלאים במגוון עיתים – להזדמנויות של הצלחה. הם ראו תמיד לנגד עיניהם ותמיד היתה בראש מעיינם התפיסה הבסיסית של אמונה שה‘ שולט בכל הנעשה עמהם. וכן, שבשליטתו של ה‘ נכלל כל שלב וכל פרט בחייו של האדם.

לכן כתבה לנו התורה את סיפורו של יוסף, על מנת שנציב לנגד עינינו את הדוגמה של הילד, הבן, האח, העבד, האסיר, השליט, אשר כח האמונה סיפק לו את כל העזרה הדרושה לו למען יוכל לעמוד בכל שלב בחייו להפיק את המיטב מכל מצב.

והמיטב מכל מצב פירושו שהאדם יוציא מעצמו כפי כל יכולתו. זו הסיבה לכך שיוסף הצליח בכל אשר עשה.

זקוקים אנו מאוד לדוגמא הזו של יוסף. כיום אנו שומעים כל הזמן אנשים מתלוננים: "אם רק זה", ו"אילו היה רק זה". עלינו ללמוד מיוסף; הוא ידע שהמצב המשונה אשר בא עליו הוא משום ש"דווקא זה" ו"דווקא זה" מצבו, ולא מצב של "בדיעבד", או משהו אשר הגיע אליו במקום מצב אחר שלו. אם נלמד את הלקח הגדול הזה באמונה, את העיקרון היסודי הזה שהקב"ה מעמיד אותך בתוך כל מצב וחוויה כנסיון ובמטרה לבחון כיצד אתה מגיב, כיצד אתה משתמש בה, יהיה זה המפתח והבסיס להצלחתך בחיים.

האדם אשר חי באמונה הזו לא יופתע במצבים שונים, מכיוון שהוא יודע שאדרבא; כך אמורים החיים להיות. הם אמורים להיות מגוון של מאורעות, נסיונות וחוויות, והללו לא הגיעו במקרה לדרכך אלא נשלחו במכוון לדרכך, לפתחך, למענך. הקב“ה מתמרן את העיתים שלך כדי לעשותך אדם גדול.

בעזרת האמונה הזו לא תאבד את שלוות חייך. במקום ליפול במצבים ובחוויות הללו, תשתמש בהם בצורה הטובה ביותר, ותשיג את ההצלחה הגדולה ביותר בחיים.

ה' מנחה את חיי, ומכוון את כל צעדיי

אין זמן טוב יותר להזכיר לעצמך את היסוד הגדול הזה, מאשר במהלך ברכות השחר שאתה אומר בכל בוקר. באומרך ברכת ”הַמֵכִין מִצְעֲדֵי גָבֶר“ התבונן: "ה‘, אתה מנחה את כל הצעדים של ימיי", ואתה חושב: "ה', אתה הוא אשר מעמיד אותי בכל מצב בו אני מוצא את עצמי. הכל מאיתך - ה‘ המנחה את חיי".

על האדם לקבל את העיתים השונים שה' מספק לו, כמי שהציבו לפניו סולם לעלות בו למעלה. כל סיטואציה בחיים נשלחת מן השמים כהזדמנות. ההזדמנויות הן אין סופיות מכיוון שהעיתים בחייך אף הן אין סופיות, כבן, כאח. כתלמיד, כחבר, כאם, ככלה, כשכנה, ואלו אינם אלא ראשי פרקים, שהרי כל אחד ימצא במהלך חייו הזדמנויות להצלחה לאין מספר.

האדם המצליח ביותר הוא זה שבתבונתו מנצל את שנותיו במלואן, את חודשיו, את שבועותיו ואת כל ימי חייו. הוא האדם החכם מכולם, באשר הוא מבין שבסופו של דבר, חייו המלאים 'עיתים', חייו המלאים הזדמנויות, יגיעו לקיצם. הוא האדם המנצל כל זמן ועת, הוא המנצל כל הזדמנות לצמיחה ולהתעלות בעולם הזה, והוא אשר יזכה להצליח בהגשמת ייעודו בחיים.