"גם בעודו רווק בן 29, איציק סייע בהכנות לחתונה של בחורים צעירים"

ביום ראשון שעבר הזדעזעה ישראל לשמע הבשורה המרה: אב, צעיר בן 31, נפטר שלושה ימים לאחר שקבר את בנו הפעוט בן החצי שנה. חיוכו המקסים של איציק וייס לעולם לא ישוב, והאושר האין-סופי – כהגדרת חבריו, מלידת בנו אחרי קשיים מרובים, לעולם יימחה. הוא יימחה משום שהוא נגדע באיבו, בשיא חייו, בפריחת נשמתו, בלב עשייתו. אמנם עיניו הטובות החלו להיכבות ימים קודם לכן עם מותו הפתאומי של בנו ממוות בעריסה, אולם בשיחות שערכנו עם חבריו, הם התעקשו על כך שהוא לא אמר די והתכוון להמשיך בחייו.

מצמרר: זה מה שאמר האב השכול דקות לפני שהתמוטט

איבדו בן ונכד באותו שבוע, והגיבו באופן שיטלטל גם אתכם

פטירתו הטראגית של איציק ז"ל: גדול הדור מסביר במה להתחזק

לשוקי, חברו של איציק לילדות ולספסל הלימודים בישיבת מיר במודיעין עילית, "קשה לשמוע" על ההגדרה הרפואית של "ליבו לא עמד לו". לדבריו, "כל החברים שהכירו אותו" ידעו שמדובר באדם בעל אישיות חזקה, "שלא מפחד לקחת פרויקטים ואתגרים", אשר עומד "בכל הניסיונות". את האבדה הגדולה של בן גילו של שוקי, וסביבת חבריו שספגו מכה לא פשוטה בכנף החיים, הוא מסביר בכך ש"וודאי שהכול גזירה משמים", וכי מעת שתמה שליחותו בארץ החיים, שלימדה אותו ניסיונות וקשיים לאורך עשר שנות חייו האחרונים, הגיע שעתו להיכנס לפלטרין של מלך.

"כשבאים לדבר על איציק וייס", אומר שוקי, "קשה מאוד לכמת אותו במילים". ואכן, איציק, שמעבר להיותו תלמיד מצטיין ביותר בלימודיו, היה בעיקר מה שנהוג לכנות 'בן אדם', שהיווה סמל ומופת עבור כלל תלמידי ישיבה, לרבות התלמידים הצעירים – שיותר משראוהו חבר, ראו בו ככתובת ואוזן קשבת לכל צומת או אי בחייהם. אבל לשוקי חשוב לספר גם על "הרצינות", וכניעה לרבותיו בפרט – ולתלמידי חכמים בכלל, שלדבריו צריכה להוות דוגמה לאלו המבקשים ללמוד מאחרים.

לאיציק, כך הוא מספר, היה "קשה מאוד" עם הזלזול שרכשו אנשים לתלמידי חכמים, מהם עשו, לדבריו, "אנשים קטנים" שעסקו, לטענתם, בחשבונות אישיים או פוליטיים. "הוא לימד אותנו איך צריך לדעת להתכופף לגדולים מאתנו", הוסיף ואמר: "הוא לא סתם זכה להגיע למה שהגיע – לשמש במסירות את ראש הישיבה ז"ל (הרב נתן צבי פינקל – א"פ). רק אדם כמוהו שידע למרות מעלת בחורי הישיבה ששוקדים על תלמודם, לדעת להתכופף ולהיכנע למי שגדול מהם".

חברו מתאר בפניי את מה שהוא מכנה "מגבלת המעמדות", שקודם מצדם של הבחורים מהשכבות הגבוהות בישיבה כלפי בחורים צעירים, ומדגיש כיצד "ניואנס" זה "לא בא בחשבון" אצל המנוח, בד בבד להבהרה שלאו מילתא זוטרתא היא אצל תלמידי ישיבה מכובדים. "ומיוחד שבו", הוא אומר, "החבר'המניות והיחס החם לכל אחד – גדולים וקטנים כאחד. אין בחור צעיר שלא הכיר אותו, על אף פער של 10 שנים".

"איציק היה טוב עין במידה מיוחדת שתמיד הכירוהו בתור כתובת לכל עזרה", באופן כזה שניתן היה להגדירו כאחד ש"ניצל את מירב כישוריו רק להיטיב עם בני האדם", הוסיף חברו.

דוגמה נוספת לרוחו הגבוהה של איציק, מוסיף חבר אחר, ניתן היה לראות מהסיוע בהכנות לחתונה שהעניק לבחורים צעירים, בעוד שהוא תלמיד בישיבה הנושק לגיל 29. "תמיד ידענו שאם צריך תזמורת לחתונה או כל עזרה אחרת – פונים לאיציק", הוסיף. "אף פעם לא היית מוצא אותו אומר בפורומים סגורים 'די נמאס לי' ו'אני לא יכול יותר'. תמיד היה שם לכל עזרה והתייעצות בנושא רגיש זה, מההסתכלות שלו".

רגישותו לכל אדם התבטאה גם כלפי רבו שאותו אהב, אליו היה "נאמן ומסור מאין כמוהו". חבר אחר סיפר שברחבי השכונה שבה שכנה הישיבה, "השם איציק וייס היה ידוע כשם של בחור שמשמש את ראש הישיבה, ומוליכו לכל מקום". לדבריו, בנו של הרב פינקל האב, הרב שמריהו יוסף, סיפר שהיה ניצב תמיד בשש בבוקר ליד דלתו של ראש הישיבה, שמא הרב יצא מוקדם מחדרו. "שבת אחת הופיע איציק עם תחבושת על מצחו, כתוצאה מחבטה עזה במצחו, והוא עמד על כך שאף אחד לא ימלא את מקומו מכיוון שזה תפקידו, למרות שלכל אורך השבת ניכר היה שהוא סובל".

חבר אחר מספר: "אביו ר' שמשון היה מבקרו לפעמים בישיבה ומביא לו הרבה אוכל וממתקים, אך בתוך זמן קצר הכול פשוט היה נגמר. איציק חילק לכולם".

בשולי הדברים, בשיחות עם חבריו התבהרה המחשבה שאיציק יישם כפשוטו את דברי המשנה באבות "לא המדרש הוא העיקר, אלא המעשה". מידת הענווה ניגנה בליבו שיר מתוק ורך, שיר שעודד אותו להרגיש בנוח עם עזרה לכל אדם, בכל נושא ובכל שלב בחייו למודי הצער. וזאת, כך נדמה, צוואתו לנו האנשים שעוצרים להתבונן רק כשמתרגשים עלינו טרגדיות.