פנינה עורקבי: "רציתי לחזור הביתה, אך בעלי הודיע ’אין לך להיכן לחזור’"

"הדבר הקשה ביותר למי שסובל מחרדות, הוא שאין לו אמון בכך שאפשר לצאת מהן", אומרת לי פנינה עורקבי. קולה נשמע כאוב כשהיא מגלה: "לי אישית היו לילות שלמים שישבתי ואמרתי את כל ספר התהילים, והתפללתי לה' שרק יסיים את כל הסיפור הזה. הייתי במצב קשה כל כך של חרדות וחוסר אונים מוחלט מולן, שכבר לא היה לי כוח לחיות. אבל אחרי כל הדרך שעברתי, אני בהחלט יכולה לומר שאפשר לצאת משם. לא חייבים לחיות ככה, יש גם דרך אחרת".

אלרגיה, חרדות, גידול

פנינה עורקבי גדלה בכפר קטן באזור המרכז, כבת הקטנה ביותר במשפחה בת שישה ילדים. "גדלתי בבית שנחשב למוצלח מאוד, כולם היו מלומדים, וכמעט כל אחיי הפכו ברבות השנים לבעלי תפקידים מכובדים. הוריי היו אנשים עובדים, והדבר החשוב ביותר עבורם היה שנצליח בחיים", היא מספרת. "זה מה שהיה כלפי חוץ. אבל בלב שלי, בפנים, בלי להיות אפילו מודעת לכך, הרגשתי שאני לא טובה ולא שווה, שאין לי אפילו זכות להיות, או לומר את מה שאני חושבת. בבית שבו אני הקטנה ביותר, ואחיי גדולים ממני במרווח שנים משמעותי למדי, אפשר להבין את הקרקע עליה פיתחתי תחושות כאלה".

פנינה סיימה בית ספר ממ"ד יסודי, והתעקשה ללכת לסמינר, למרות ששאר בנות כיתתה המשיכו לתיכון ממ"ד. "הלכתי לבדי לסמינר חרדי, ולאחריו התחתנתי ועברתי לירושלים. שם התחילו הבעיות".

בהריון של בנה הראשון, החלה פנינה לחוש קושי בנשימה, והתפתחה אצלה קדחת השחת - מצב אלרגי הגורם לשיעולים מרובים, נזלות וקשיי נשימה. "התחלתי לקבל זריקות", היא מתארת, "והלידה שהגיעה מאוחר יותר הייתה קשה מאוד, כולל ניתוח שעברתי מיד לאחריה. תקופה לא ארוכה אחר כך, גדל לי גוש גדול בגרון. באותו זמן, חברה שלי חלתה בסרטן, ואני פחדתי שמא אקבל גם אני בשורת איוב שכזו. עברתי בדיקות רבות, אך הסתבר שהיה לי גידול שפיר על בלוטת התריס, והוא הוסר בהצלחה. עם זאת, כל הלחץ והפחד שהיו בתוכי, הביאו לידי כך שהתחילו לעלות אצלי חרדות".

(צילום: shutterstock)

הבנת שמדובר בחרדות?

"לא, באותו זמן הרגשתי רע מאד, עם הרבה פחדים, ותחושה שאני הולכת למות, אבל לא ידעתי לקרוא למצב בשמו. בכלל, באותה תקופה פחות ידעו לדבר על מה שכיום ברור מאליו. מכיוון שלא הבנתי מה עובר עליי, לא עבר כמעט יום בלי שאלך לרופא ואגיד לו שאני חוששת לגבי איזו בעיה. הרופא תמיד היה בודק אותי ואומר שהכל בסדר, הייתי נרגעת לזמן קצר, עד שצץ הפחד מפני הדבר הבא. כך המשכתי וילדתי את ששת ילדיי, עם חרדות נוראיות בכל לידה וסבל נפשי שאי אפשר לתאר".

עם כל הקושי הנפשי בו הייתה פנינה נתונה, כלפי חוץ היא תפקדה באופן מעורר השראה. "הייתי מחנכת בבית ספר, אחר כך עברתי לתפקיד של רכזת ומשם לתפקידים חשובים נוספים. בנוסף, עבדתי כבימאית והפקתי הצגות ברמה גבוהה", היא מתארת. "בתוך הבית, נראיתי כעקרת בית למופת, נהגתי לארח המון, והייתי מכינה כמויות של אוכל מדהים, הרבה יותר ממה שהיה צריך בפועל. אבל כל זה היה רק כלפי חוץ, כי באמת רק חיכיתי שהאורחים ילכו, ובפנים הייתי גמורה".

ואם לא די בכך, בעיה נוספת שליוותה את פנינה היא ההתמכרות לעישון. "כבר מגיל צעיר נהגתי לעשן, ובשלב מסוים נעשיתי מכורה ופשוט לא יכולתי להפסיק. הסתרתי את העובדה הזו מכולם, ולכן את כל התוכניות של היום שלי בניתי סביב הצורך הסודי הזה. לפעמים הייתי חוזרת הביתה מהעבודה רק כדי לעשן סיגריה, ואחר כך יוצאת שוב כדי להמשיך את היום. בעלי התחנן שאפסיק, ולא פעם אפילו דרש את זה, הוא אמר לי: 'תראי עד כמה זה מזיק לך', אבל אני לא הייתי מסוגלת לעשות את הצעד, ואמרתי לו שהסיגריה היא הטוב היחיד שעוד נשאר לי בחיים".

איך הצלחת לתפקד טוב כל כך כלפי חוץ, כשבפנים הכל זעק?

"הצלחתי לעשות זאת מכיוון שהיה בי צורך להראות לכולם שאני שווה, ושיש הצדקה לכך שאני בעולם. גם מול הילדים שלי, עשיתי הכל כדי שהם יהיו חייבים לומר שאני האמא המושלמת, למרות שכל זה היה כלפי חוץ, ורגשית לא הייתי איתם בכלל. החרדות היו קשורות לכך בקשר הדוק, באופן כזה שהן באו בגלל תחושת חוסר הערך שקיננה בתוכי, ומפני הפחד שמא אכשל.

"אני זוכרת איך למשל בהפקה של הצגה גדולה שעשיתי, נשכבתי לפתע על הרצפה והרגשתי שאני לא יכולה לנשום", היא ממשיכה. "בעלי היה חייב לבוא לקחת אותי משם, ובסיום ההצגה פשוט התמוטטתי. עברתי התקפי חרדה קשים, בקושי הצלחתי לנשום, ואנשים סביבי לא הבינו מה קורה איתי. התחושה שההצגה חייבת לצאת מושלמת, והפחד מפני זה שאולי ייווצר רושם שמא מה שיצרתי הוא לא כל כך שווה, הם שגרמו לכך. בעלי, שלא ידע גם הוא איך לטפל במצב, החליט לקחת אותי מאוחר יותר לטיול בשוויץ, מתוך מחשבה שאולי כך אצליח להתאוורר ולהירגע, אבל בטיסה עברתי חרדות קשות מאוד, והטיול הפך לסיוט של ממש".

(צילום: shutterstock)

הצילו, איך יוצאים מזה?

בשלב זה הבינה פנינה שהיא לא יכולה להמשיך כך, והחליטה לפנות לפסיכיאטר. "הפסיכיאטר נתן לי לנסות כדורים שונים, ועברתי תקופה קשה מאוד של כמה חודשים עד שנמצאה התאמה לתרופה שתשפיע עליי", היא מתארת. "במקביל, פניתי לטיפול אצל פסיכולוגית מעולה, שקידם אותי בתחומים מסוימים, אבל לא יצר שום שינוי בנושא החרדות. כך, במשך ארבע שנים עברנו תקופה בה אני מטופלת אצל הפסיכולוגית פעמיים בשבוע, משלמת לה 450 ש"ח ל-45 דקות, ובגלל ההוצאה הגדולה, בבית בקושי יש לנו מה לאכול. מאוחר יותר ניסיתי גם דיקור סיני, מוח אחד, CBT, רברסינג, הומאופתיה ומה לא? אבל שום דבר לא יצר שינוי משמעותי בנושא החרדות".

אם לא די בכך, באותה תקופה החלה פנינה לסבול גם מבעיות ברחם, איתן עברה כמה שנים של סבל, והן הסתיימו בהוצאתו מגופה. בנוסף, התפתחו אצלה כאבי רגליים, היא החלה ללכת עם מקל, ונזקקה לעוזרת צמודה בביתה. "הגעתי למצב שאני הולכת עם שק תרופות - לאלרגיה, לפחדים, לרגליים, ומה לא". 

איך התמודד בעלך עם המצב?

"בעלי מדהים, ואני חושבת שהוא אחת המתנות הגדולות ביותר שקיבלתי בחיי. הוא ממש נשלח משמיים כדי לעזור לי, והשתדל למצוא עבודות שונות ומשונות, בשעות לא שעות, כדי להביא עוד כסף הביתה ולממן את כל הטיפולים".

באותו זמן שוב הגיעה פנינה לרופאה, בעקבות עודף פעילות של בלוטת התריס, אך הפעם מצבה כבר לא היה פשוט בכלל. "זה היה באחד מימי חמישי", היא מתארת. "הרופאה אמרה שאני צריכה להתחיל לקחת כדורים מסוימים, ולאחר מכן הוסיפה, שאם יש איזושהי תופעת לוואי לתרופה, עליי לרוץ למיון, להראות להם מכתב שהיא כותבת לי עכשיו, ולומר להם את שם התרופה. 'התרופות האלה הן עניין של חיים ומוות', כך היו דבריה. בתגובה, שאלתי אותה אם המצב שלי הוא עד כדי כך חמור, והיא אמרה לי: 'הוא יותר חמור מזה'. אחר כך הצעתי שאם כך, אולי כדאי שאתחיל לקחת את התרופות ביום ראשון, כדי שלא אצטרך לחלל שבת. התשובה שלה הייתה: 'אם לא תקחי את התרופה היום, אני לא בטוחה שתחיי עד יום ראשון'".

נשמע מפחיד…

"בהחלט, אבל לי הבשורה הזו דווקא נתנה תחושת רווחה. חזרתי הביתה ואמרתי לבעלי 'איזה יופי, אני הולכת למות'. כל כך סבלתי מהחרדות, שכבר לא היה לי כוח להמשיך לחיות". למרבה הפלא, דווקא במקום הנמוך הזה, החל נצנוץ האור הראשון.

(צילום: shutterstock)

מחושך לאור

באותו יום, בתה של פנינה, אשר שמעה על התרופה, הציעה לה לנסות כיוון אחר. "הבת שלי הכירה מישהי שמטפלת בתזונה טבעית, ושאלה אותי אם ארצה ללכת אליה", היא מספרת. "אמרתי לה שתקבע לי תור באופן מיידי, וכשהגעתי לאותה אישה מיוחדת, סיפרתי לה על דברי הרופאה. היא מצידה הרגיעה אותי שלא אמות, ובמקום זאת הציעה לי להתאשפז אצלה בבית לשבועיים. לקחתי מיד חופש מהעבודה והגעתי".

בביתה של המטפלת בתזונה, החלה פנינה לשתות מיצים ושייקים, והמפנה החד הזה לא היה פשוט עבורה. "בשלב מסוים, יצאתי לעשן את הסיגריה שלי, וכשראתה זאת המטפלת, היא שאלה אותי מה נראה לי שאני עושה. עניתי לה שאני מעשנת, ובתגובה היא אמרה: 'את יכולה לארוז את הדברים שלך וללכת הביתה. את לא יכולה להיות פה אם את ממשיכה לעשן'".

בלית ברירה, התקשרה פנינה לבעלה, להודיע לו שהיא חוזרת הביתה, אך על התגובה הנחרצת שלו, היא אפילו לא יכלה לחלום. "הוא אמר לי 'אני רק רוצה להבהיר לך שאין לך לאן לחזור. אני כבר לא מסוגל לקבל אותך שוב הביתה בכזה מצב'".

בשלב זה, הבינה פנינה שאין לה יותר ברירה. "אמרתי למטפלת שאני הולכת לעשות מסיבת פרידה מהסיגריה. יצאתי החוצה, עישנתי חצי ממנה, ואמרתי לה 'שלום, אני מפסיקה איתך, אני בוחרת בחיים'".

זו ההתחלה של הסוף הטוב?

"זו הייתה ההתחלה שלו, אך היא הייתה קשה מאד. במשך תקופה ארוכה סבלתי מאוד מכל תופעות הוצאת הפסולת שהגוף שלי חווה, והרגשתי נורא ואיום. רק זמן ממושך אחר כך החל להגיע הריפוי. אני מצידי המשכתי להקפיד על תזונה, ואף למדתי את הנושא לעומק אצל הרב יובל אשרוב, והוצאתי תעודת יועצת בריאות. אבל עדיין היו החרדות, חיות ובועטות, ובלית ברירה לקחתי תרופות כדי למנוע אותן, והלכתי באופן קבוע לטיפולים רגשיים. הבנתי שאני חייבת להמשיך הלאה, לנסות להוריד גם את התרופות האלה, ובדיוק אז הקב"ה החליט להביא לי את הגאולה".

אי אפשר שלא לשאול – כאישה מאמינה, מה היו התחושות שלך כלפי הקב"ה?

"לא הבנתי למה הוא מעביר אותי את כל התהליך המייסר הזה. אני, שהלכתי אחריו באמונה תמימה, ומכל חברותיי בכיתה הייתי היחידה שהלכה ללמוד בסמינר - דווקא לי הוא עושה את זה? באותה תקופה לא דמיינתי שעוד יבוא יום ואודה לו על כך, אבל בל נקדים את המאוחר. בכל אופן, באותו זמן ה' פתח את עיניי, והחלטתי לשאול את המטפלת הרגשית שלי איפה היא למדה את השיטה דרכה היא עוזרת לי".

בהמלצתה של אותה מטפלת, החלה פנינה ללמוד באופן מסודר על המתרחש בנפשה. "נרשמתי לסדנה בה התחלתי להבין את מבנה הנפש שלי, ואילו כוחות פועלים בתוכה", היא מספרת. "הצלחתי לצלול לעומקם של הרגשות, לתת להם להיות, להקשיב למה שהם באים ללמד אותי, ולאחר מכן לאפשר להם לעבור. בנוסף, אני זוכרת רגע בו מנחה הסדנה שאל אותי מה אני מרוויחה מהחרדות שלי. חשבתי שהוא השתגע. אני מרוויחה מהחרדות? הרי אני רק סובלת, ועוד איזה סבל. במשך חודש ימים הלכתי עם השאלה הזו, שניקרה במוחי ללא הרף. אבל אז הבנתי שבאמת היה שם רווח סמוי. כדי לא להרגיש שאינני שוות ערך, העדפתי להרגיש חרדה ולא לפעול. החרדה הייתה בעצם כלי לבריחה מפני הכישלון".

(צילום: shutterstock)

לעזור לאחרים

כיום פנינה חיה ללא חרדות וללא תרופות כלל, וכאשר לעיתים רחוקות עולה אצלה איזו תחושה של פחד, יש לה דרך בריאה לטפל בה. "בכל פעם שבאה חרדה, אני נותנת לה לעלות, אבל לא נשאבת לתוכה. אני מקשיבה למה שיש לה לומר, מטפלת בכאב שעולה דרכה, וכך מאפשרת לה לזרום הלאה. עדיין יש מקומות שהם קשים וכואבים לי, אבל אם בעבר הייתי משועבדת לתחושות האלה, היום אני יודעת להכיל אותן ולטפל בהן. הדרך שעשיתי הביאה לידי כך שגם הצליעה שהייתה לי ברגליים עברה, ומצבי הבריאותי תקין ברוך ה'".

לא קפצת ממסוק, לא ברחת מהשבי, רק נתת לעצמך להרגיש?

"כן, בדיוק כך, וזה מה שריפא את הכל. הבנתי שיש בתוכי נשמה, צד בוגר של דעת, צד ילדי של רגש ואת הקב"ה, וברגע שיכולתי להביא את הדעת והנשמה והקב"ה, הצלחתי לתת מקום גם לרגש. כבר לא היה בי צורך לברוח לאוכל או לכדורים פסיכיאטריים, והאור הזה שנכנס ללב שלי, עזר לי לגרש את חשכת הפחד". 

אבל לא רק החרדות עברו, אלא הרבה מעבר לכך. "כיום אני יכולה להיות גם אוזן קשבת לילדים שלי, והם אפילו מגיעים לטיפול אצלי. התנאי היחיד שלי עבורם הוא שאם יש להם מקום כואב מולי, שיפתחו את הלב ויאמרו אותו עד הסוף. לא מזמן התקשרה אליי הבת שלי והעלתה נושא בו קשה לה איתי. לרגע אחד קטן באתי להתגונן, אבל אז עצרתי את עצמי, פתחתי את הלב, והקשבתי לכאב שלה באופן מוחלט. זו בת שבתקופת ההתבגרות שלה עברתי איתה תהליכים לא פשוטים, ואילו עכשיו, לקראת יום ההולדת האחרון שלי, היא כתבה לי מכתב מרגש במיוחד:

"אמא יקרה שלי

יום הולדת זאת המתנה והזכות שלנו לברך אותך, אמא אהובה,

שתהא זו השנה שנת בריאות, שמחה והצלחה, עשיה סיפוק והגשמה.

שתמשיכי להאיר אור יקרות על כל סובביך.

הנתינה אינסופית, התובנות, ההבנה וההשקפה הרחבה שלך, 

הם מקור להשראה וקרן הצלה לי, לכולנו, במודע ושלא במודע.

הדרך בה בחרת להציל את עצמך, הצילה את כולנו, אמא.

כוח הרצון וההתמדה ללכת עד הסוף, הם אלה שהביאו אותך עד הלום.

אמא, אין לי ספק שלי יש שתי אימהות, אחת לפני ואחת אחרי, לגמרי אחרות.

את יותר קרובה, יותר קשובה, יותר אוהבת, יותר מקבלת, יותר חמה, יותר נותנת.

אוהבת אותך, אמא, מכל הלב, ומאחלת לך את כל הטוב שבעולם.

תמשיכי עם הכוחות העל טבעיים שלך, האהבה, הנתינה,

וכמובן ההשגחה הפרטית שלא עוזבת אותך.

מעריצים אותך ותמיד איתך,

משפחת …"

לסיום, אומרת פנינה, "אני מודה לה' על הדרך הקשה הזו שעברתי, כי ברור לי שרק כך אני יכולה כיום לעזור לאנשים אחרים. כן, זה נשמע בלתי ייאמן, אבל יש לי כבר מספר שנים קליניקה לטיפול באנשים שחווים קשיים רגשיים, וכמובן שהזיקה שלי היא במיוחד כלפי אלה שסובלים מחרדות. לא הייתי יכולה לעזור להם, אם לא הייתי עוברת את כל הדרך הזו, והזכות העצומה לעזור לאחרים, שווה את הכל". 

סיפורה של פנינה עורקבי הוא חלק מסדרת כתבות בפרויקט 'מחושך לאור', לרגל חג החנוכה. מכירים אנשים נוספים שיצאו מחושך לאור? אתם מוזמנים לכתוב לנו למייל support@htv.co.il​

חיה שדמי: "הייתי בהלם, שום דבר לא הכין אותי לכזה תרחיש"

זכו לתאומים אחרי 17 שנה: "לא חייבים להעריך את האור בגלל החושך שבדרך"

"כשהתינוק נולד ולא נשם, צעקתי ’ריבונו של עולם, תעזור לי’"

מתוך המיצר זעקתי להקב"ה: "תציל את עיניי, ואני אשמור עליהן"

ראיון מצמרר: "אחרי שנים של גניבות, כך נתפסתי"