גר הצדק מישיבת קריית מלאכי: "אחרי ששמעתי כל כך הרבה שקרים, לא הסכמתי להיות כומר"

כשאני מגיע לישיבת קריית מלאכי (שוכנת בקריית מלאכי כמובן) אני חש מיד בזהרורי אור. לא מדובר פה במוסד לימודים לגיל הרך, גם לא בישיבה לבחורים מתמודדים. "הישיבה הזאת היא אחת הישיבות הייחודיות ביותר בעולם", מסביר לי מאוחר יותר אחד מאנשי הצוות. "ישיבה שכל כולה בעלי תשובה".

ההרגשה של "במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד" קיבלה אצלי משנה תוקף בעת שעמדתי מול ריכוז גדול של מלאכים בדמות אנשים. אנשים שהניחו מאחורי גוום עושר ותרבות פנאי, ובחרו את מקומם פה, במקום החמים הזה, לחסות בצל כנפיו של הקב"ה בכבודו ובעצמו, להתקרב אליו ולהיות מעושי רצונו. סיפורי חיים נשפכים כאן כמעיין נובע. כל לומד כאן הוא עולם ומלואו, סיפור חתחתים כשלעצמו. דרמות חובקות עולם תמצאו כאן כדבר שבשגרה. לקראת החנוכה – מחושך לאור, פגשתי את יצחק יעקב אלול, שזכה להתגייר ולהצטרף לעם היהודי. הוא דמות ייחודית שעוד מעט תכירו, ותפנימו שגם מתוך המקום הכי חשוך בעולם - אפשר לצאת ולהגיע לאור הגדול ביותר.

ילד קטן, שאלות גדולות

בוליביה, שנת 2004, דרום אמריקה.

יאצק, הילד בן ה-9, לא רגוע. הוא מסתובב כהלום סער. בליבו מתרחשת מלחמת יצרים אכזרית. הוא שואל שאלות, אך אינו זוכה לתשובות. הוא מעלה את ספיקותיו ומחכה למישהו שיפתור לו אותן. תשובה אחת הוא זוכה לשמוע בכל פעם: "אם תמשיך לשאול שאלות, כמעט בטוח שתלך לגיהינום". הכירו את סיפורו המרתק של בעל התשובה, שנגד כל הסיכויים ומול כוחות-על, נאבק על מטרת חייו עד אשר זכה להתגייר ולהצטרף לדת היהודית.  

"מאז שהייתי ילד קטן, הרגשתי שמשהו לא מסתדר לי בדת הנוצרית", מתחיל יצחק יעקב אלול את סיפורו המטלטל והחובק עולם. "מגיל אפס התחנכתי לגדול לכומר. המשפחה של ההורים שלי - רובם כמרים. משכך, נוצרה ציפייה במשפחתי שיבוא יום ואני אכהן ככומר נוצרי הדוק. אלא שמגיל 6 התחלתי להרגיש סתירות רבות בדת הנוצרית. מחשבות טורדניות של 'מה הייעוד שלי בעולם?' ו'האם יש אלוקים בעולם' טרדו את מנוחתי. הן לא נתנו לי מנוח, לא בימים ולא בלילות. מרוב שהתעמקתי בשאלות היקום, ביחסי גן עדן וגיהינום, במטרת האדם בעולמו וכדו', לא נרדמתי בלילות, הפסקתי לאכול ארוחות מסדורות ונכנסתי לדיכאון עמוק. הלילות שחוויתי היו סיוט מתמשך. חלומות ביעותים ליוו את מנוחתי. מראות בהם אני הולך לגיהינום ונשרף אט אט, חרפו את נפשי. כך מצאתי את עצמי, ילד קטן, מחפש תשובה לנוכחותי בעולם, עמוק עמוק בנבכי שאלות וספיקות, מבלי שאף אחד יתייחס אליהן ברצינות.

"בשלב מסוים, כשהמצב החמיר, לקחו אותי הורי לפסיכולוג. הפסיכולוג אז ביאר לי, שכל מהות הדת תלויה באמונה. כל אחד בוחר במה להאמין. קשה מאד לדעת איזו דת אמתית וצודקת. ביקורי אצל הפסיכולוג פתח לי צוהר לתיאוריה של הבחירה האישית, ולראשונה בחיים התחלתי לבחור. מרגע זה ואילך החלטתי שאני רוצה ללכת לדת האמתית. למשהו משחרר יותר ובעיקר שנותן תשובות אמתיות. בהתחלה, התחלתי ללכת לכיוון האתאיסטים. סוג של אנשים שסומכים על המזל, ואינם מאמינים שיש באמת אלוקים חי וקיים, בורא ומנהיג את העולם. חשבתי למצוא פורקן במפנה שעשיתי, אולם הנאה ועצב שוב שימשו בערבוביה. בימים הייתי כביכול נהנה מהחיים, מכייף ומשוחרר, אולם בלילות שוב טרדו השאלות את מנוחתי. מחשבות של 'מה יקרה אחרי שאמות' שוב הטריפו את מוחי ולא נתנו לי מנוח.

"משם, הגלגל התחיל שוב להתגלגל, ושוב נכנסתי לדיכאון עמוק. אחד הרעיונות המקוריים שעלה בדעתי לעשות, היה להתנדב ביחידה מיוחדת המופקדת על סיכול עסקאות בחומרים אסורים. אחוזי התמותה בין חברי היחידה היו גבוהים מאוד, מחמת רמת הסיכון הגבוהה אליה נכנסים הלוחמים בבואם להילחם פנים מול פנים. היה זה בעצם רעיון נועז שלי, להתאבד ולקחת את חיי מרב ייאוש. עד כדי כך הגעתי.

"ההורים שלי בסך הכל לא לקחו קשה את עובדת פרישתי מן החיים הנוצריים, כי טרם התקרבתי ליהדות. זכורה לי היטב בקשתי לאמי, כי לאחר פטירתה מן העולם - שתבוא אליי בחלום להגיד לי אם יש בכלל כזה דבר גן עדן וגיהינום. עד כדי כך הייתי עסק באובססיה בשאלות הללו.

"ככל שהתאמצתי ליהנות מן החיים, ותאמין לי, באמת עשיתי חיים כדי לשכוח מכל השאלות - זה בעצם עבד כבומרנג. זה הוכיח לי שזו לא התכלית. ההנאה הרגעית לא מחפה על הסיפוק האמיתי של האדם. התקופה הזאת שחייתי 'מבלי שיש אלוקים' הוכיחה לי שחייב להיות אלוקים. חייבת להיות תכלית לעצם קיומי.

"בגיל 13 החלטתי שאני מתחיל במסע חיפוש רציני אחרי אלוקים ובורא. לראשונה בחיי קיבלתי על עצמי קבלה טובה - לא לשקר. לחשתי תפילה לאלוקים שאני אפילו לא יודע מי הוא. 'בזכות הקבלה הטובה שקיבלתי, עזור לי לגלות אותך ולתקן את החיים שלי'. זה היה לי מוזר, ככה להתפלל מול אוויר ריק? אולי אין מי שמקשיב לי בכלל?. האמת שלאחר מעשה גיליתי שהקבלה שלי שלא לשקר היא זאת ששינתה לי את החיים.

"ההחלטה שלי שלא לשקר גרמה לכך שאשפר קצת את מהלכי חיי. כך לדוגמה הייתי חייב לבחור בין להרביץ לילד - אולם אחר כך להודות בכך ולהיענש, ובין לא להרביץ לו, ובכך להיפטר לגמרי מן השקר שאצטרך להוציא מהפה שלי, כשאצטרך לומר: 'לא הרבצתי'. משהתחלתי ב'סור מרע' - המשכתי ב'עשה טוב'. התחלתי לחפש לעזור לאנשים ולהיטיב עמם. זכור לי מקרה אחד שנתן לי הרבה סיפוק והרגשה עילאית, שחוויתי לאחר הרבה זמן שלא הרגשתי שום סיפוק בחיים שלי. היה כשהלכתי לדרכי לבית הספר כמידי יום. אך באותו יום ישב בדרכי אדם חסר כל, מה שנקרא כיום 'נרקומן'. בתיקי היה לי המבורגר, ובמקום לשמור אותו לארוחת בוקר, החלטתי להעניק אותו לאיש הרעב. באותו רגע שהגשתי לו את ההמבורגר, הרגשתי שעשיתי משהו טוב ומועיל. אמנם לא זכיתי ממנו לתודה, אך הרגשתי שאני עשיתי מעשה נאצל. עד היום חקוקה בזיכרוני ההרגשה הטובה שהייתה לי אז. כך התחלתי לשנות כיוון, וניסיתי ללכת לכיוון של דרך ישרה, של דרך טובה. לא הבנתי בכלל מהו המעשה הטוב שעשיתי, הייתי אז ילד קטן. אך ההרגשה שזה נתן לי עודדה אותי שאני בכיוון הנכון".

רוצה להתגייר

"ברגע שכבר הרגשתי טוב יותר בחיים, החלטתי שוב ללכת ללמוד נצרות ולהפוך לכומר. נכנסתי למוסד לימודים נוצרי רציני, ללימודים אינטנסיביים של שנתיים, אולם גם אז התגלו לי הרבה סתירות. אמרו לנו שככמרים עלינו להגיד לעם הנוצרי מילים והברות לא מובנות, כדי שלא יהיה להם על מה לשאול. לא יכולתי להאמין לשטויות הללו. לימדו אותנו גם שקרים שקופים על ההיסטוריה של הדת הנוצרית, והלב שלי לא היה מסוגל לספוג אותם".  

בלבו של יעקב זכור עד היום המעשה המביך שהוא עשה בתוככי בית התפלה שלהם. "היה זה יום שבו היה תורי לכהן בתור חזן בתפלה. חלק מהעבודה השקרית שמרגילים אליה את הכמרים, זה לבכות כל זמן התפלה, פשוט לגעות בבכי. ניגשתי למקום החזן, והתחלתי בתפלה, כאשר לפתע הרגשתי גועל נפש, מיאוס וסלידה מכל הטקסים המפוברקים והמזויפים כל כך, עד שבאמצע התפלה עזבתי את מקומי וברחתי החוצה. מובן שהצוות רתח כולו והייתה מהומה רבה, אולם לא עזר להם מאומה, לכהן כחזן לא חזרתי.

"רגע הגילוי של העם היהודי התרחש כאשר במסגרת הלימודים התחלתי לחקור אודות ההיסטוריה של הנצרות, וגיליתי את דת היהודים", מגלה יעקב. רגע גילוי זה היווה עבורו מפנה דרמטי. פתאום הוא גילה שיש גם דת אחרת המסבירה פנים, דת שלא מתחמקת מלענות על שאלות קשות, והוא החליט להתחקות אחר עקבותיה. הוא חיפש רב אורתודוקסי, ולמה דווקא אורתודוקסי? מסתבר שיעקב קרא על היהדות לא מעט, והבין שהרפורמים שינו את דתם ואת הלך חייהם, כך שיתאימו גם לדת הנצרות. בשל כך הוא יצא למסע חיפושים אך ורק אחרי יהדות אמתית.

"חיפשתי באינטרנט חומר יהודי בשפה הספרדית, עד שמצאתי את אתר חב"ד. החומרים שם שפכו אור על חיי. שתיתי בצימאון את המאמרים שם, וגיליתי בעצם ציור אחר ממה שמנסים לצייר על היהודים ועל דתם". מובן שהחומר הכתוב רק יצר אצלו צימאון גדול עוד יותר, והוא החל לתור אחרי רב יהודי שיוכל לשאול אותו את שאלות חייו. הייתה זו דרך חתחתים מלאת מהמורות. שנה שלימה לקח ליעקב למצוא את בית חב"ד בספרד, וכשמצא אותו - הרגיש כאחד שמצא את משוש חייו.

"הגעתי לבית חב"ד ביום שישי, אחרי נסיעה ארוכה של מאות קילומטרים מבית מגוריי. פגשתי שם את הרב יוסף יצחק קופצ'יק, שליח חב"ד בבוליביה. לתומי חשבתי כי אם אתחיל לשאול שאלות, הרי שאגורש עם מקל מטאטא. משום כך, חששתי מלשטוח את שאלותיי ובמקום זה ביקשתי חלות ויין וברחתי". מאוחר יותר משחזר לי יעקב את המפגש הראשון עם יהודי אמיתי. "כשראיתי את הרב, ידעתי מיד שזה הבן אדם הנכון. הוא היה לבוש עם כיפה וציצית, בדיוק כמו היהודים של פעם. חשתי כמו במעמד הר סיני. אותו יהודי כמו אז, שום דבר לא השתנה, בניגוד לדת הנוצרית, ששונתה מאה פעמים בהיסטוריה. הדבר חיזק בי את התחושה שזה המקום שלי וזה הבית שלי".

מכשול נוסף שעמד בדרכו הייתה העובדה שהרב של בית חב"ד בבוליביה לא התעסק בגיורים, אלא עיקר עיסוקו היה בעזרה וסיוע למטיילים יהודים אשר באו לבקר במדינה. משכך, הרב לא הכיר את שפת המדינה ברמת דיבור. יעקב ממשיך לספר: "מכיוון שלא שלטתי היטב באנגלית, חשתי כי שוב ניצבת מול עיני חומה בלתי עבירה בדרך למימוש הייעוד שלי. לא יכולתי לתקשר עם הרב קופצי'ק ולא יכולתי לשטוח בפניו את שאלותיי". אולם לא יעקב הוא זה שירים ידיים אחרי דרך החתחתים שעבר, והוא החליט ללכת ללמוד אנגלית. שמונה חודשים ארכו לו לימודי האנגלית. בסיומם הוא חזר לבית חב"ד, מצויד בשפה האנגלית כדי לשאול כל שאלה שירצה. אולם כאן נכון לו עוד חסם. הרב יוסף יצחק קופצ'יק היה עסוק בימים אלו בתקופה בו מצויים הרבה מבקרים ישראלים, ולא מצא זמן לנכון לשבת עם יעקב – גוי גמור - על מנת ללמוד איתו הלכות יהדות. "באתי אליו שוב ושוב בהזדמנויות שונות, הלוך ושוב, עד שיום אחד ביקשתי ממנו רשות להישאר, ולו לשבת אחת, בבית חב"ד".

את השבת הזאת לא ישכח יעקב לעולם. עולם חדש ומאיר נפתח בפניו. לראשונה חש בצל כנפיו של הקב"ה והרגיש את אהבתו אליו. הסעודות הערוכות בטוב טעם, מתובלות בפרקי אמונה והשקפה יהודית, שבו את לבו, והוא התחיל להיות אורח קבוע בבית חב"ד בשבתות הבאות.

"מכאן הדרך ללימודי יהדות הייתה קצרה ממש. התחלתי ללמוד את ספר הרמב"ם, הלכות יסודי התורה, שלושה עשר עיקרים וחובת הלבבות. איך הגיעו לידיי הספרים? זה סיפור בפני עצמו. לבית חב"ד בבוליביה היה מגיע תייר שהיה מבקר הרבה בספרד. באחת הפעמים ביקשתי ממנו שיביא לי מהארץ כמה ספרי יסוד מתורגמים לספרדית, ודרכו קיבלתי אותם".

לזכות לאור

יעקב ממשיך לספר על ההתקרבות המטאורית שלו ליהדות. "בשלב מסוים הבנתי שיהודים לא נשארים באמונה לבד. הם פועלים על מנת להבין אותה ולדעת אותה. מאז התחלתי להאמין יותר ויותר בדת היהודית, כי דת שאפשר גם לבדוק אותה, ללמוד אותה לעומק, ודת שמסוגלת לענות על שאלות קשות מבלי למצמץ - הרי זו הדת האמתית", קובע יעקב.

"בגיל 16 התחלתי בתהליכי הגיור הרשמיים. הם נמשכו שנתיים, ובסיומם התגיירתי בבית דין רבני-חרדי בצ'ילה, אצל הרב יצחק שקד. לאחר הגיורים הרשמיים התחלתי, לפי הכוונת מורי ורבי, בהכנות לעלייתי ארצה על מנת ללמוד ולשקוד על התורה".

למה דווקא בארץ? מה רע להיות יהודי בניכר?

"העלייה לארץ נבעה מכוונותיי להרחיב אופקים בידיעת התורה, חוץ מקיום ההלכות לבדן. ההליך ארך זמן. בהתחלה טסתי לארגנטינה, ומשם שלחתי את כל הטפסים המעידים על גיורי כהלכה לסוכנות היהודית, והם אלו שאישרו את עלייתי ארצה כחוק".

לסיום מדגיש יעקב ברוח הימים של חנוכה: "זכיתי לצאת מן החושך לאור. היו לי הרבה ימים קשים בהם חשתי בודד בעולם, ללא תכלית וללא דרך מוצא. אולם בזכות היהדות גיליתי קרן אור וחיים אמתיים, שאיפה ויעד ריאלי. ביהדות מצאתי סיפוק פנימי אינסופי בכל רגע שאני זוכה לקיים את מצוות הבורא, וזה המסר שלי בו אני מנסה לשתף היום עם כל מי שמעוניין לשמוע. תמיד בדרך היהדות, בהליכה אחרי דרכי ה' ומצוותיו, תמצאו את הדרך האמתית שלכם ואת העבודה הפרטית של כל אחד בעולמו, ותזכו לאור הפנימי שיאיר לכם".

סיפורו של יצחק יעקב אלול הוא חלק מסדרת כתבות בפרויקט 'מחושך לאור', לרגל חג החנוכה. מכירים אנשים נוספים שיצאו מחושך לאור? אתם מוזמנים לכתוב לנו למייל support@htv.co.il​

חיה שדמי: "הייתי בהלם, שום דבר לא הכין אותי לכזה תרחיש"

זכו לתאומים אחרי 17 שנה: "לא חייבים להעריך את האור בגלל החושך שבדרך"

"כשהתינוק נולד ולא נשם, צעקתי ’ריבונו של עולם, תעזור לי’"

מתוך המיצר זעקתי להקב"ה: "תציל את עיניי, ואני אשמור עליהן"

ראיון מצמרר: "אחרי שנים של גניבות, כך נתפסתי"