לדעת להודות: נשום עמוק ואמור תודה

ליאור שואל: "בתורה כתוב שאלוקים ראה שהעולם 'טוב מאוד'. איך זה מסתדר עם העובדה שרוב האנשים סובלים בעולם, צריכים לעבוד קשה, ובקושי נהנים? אני מאמין בעולם הבא שהוא העיקר, אבל זה לא מסביר לי איפה רואים את הטוב של אלוקים גם בעולם הזה".

שלום ליאור, ותודה על שאלתך.

התרבות המערבית הרגילה את הציבור לחשוב שהעולם הוא ברובו סבל, כי היא מתמקדת ברע למרות שהוא מיעוט (כל מהדורת חדשות יודעת שפחד וזעזוע יוצרים פרסום, ולכן היא מתמקדת במקרים כאלה). שיעורי הדכאון בה גדלים בהתאם לתפיסה צינית של המציאות, אך תפיסה זו שקרית במהותה.

רוב האנשים אינם סובלים בעולם.

בשונה ממה שהורגלנו לחשוב, רוב העולם הוא למעשה טוב. זו עובדה שרוב בני האדם בעולם אינם רעבים ללחם ולא סובלים ממחלות ופגעים רעים (רוב האנשים מתים בזקנותם על סיר הבשר, ולא ברעב! קיבלנו שפע חומרי אדיר בעולם, ואם בני אדם לא היו נוהגים בחמדנות, לא היה אפילו עני אחד). קיבלנו עולם מדהים ביופיו, וניתנו לנו אינספור חומרים ואמצעים וכישורים המביאים לנו הנאות רבות מספור.

רוב רגעינו הם באמת נוחים. די להביט בכל רגע שאין בו לא רעב ולא צמא, לא קור ולא חום, קורת גג לראשנו ולבוש לגופנו, ואנו שלמים ובטוחים, ונמצא שאובייקטיבית - זהו בעצם רגע מאושר שאין בו שום דבר רע!

בתוך דמיוננו אנו עשויים להיות טרודים באלף דאגות, במחשבות על קשיי העבר או על חששות על העתיד, אך דמיונות אלה מונעים מאתנו לראות את האמת של המציאות, את הרגע הזה, ועוד מיליוני רגעים אחרים, שהם למעשה מושלמים.

שאלה: אם אפילו רגע אחד של כאב או רעב נחשב בעינינו לרע, לפי הגיון זה - מדוע לא נעריך באותה מידה מיליוני רגעים של שלווה, מהם מורכבים למעשה רוב חיינו?

אך אל תשאיר השקפה זו כתיאוריה, הבט והיווכח באמת במו-עיניך:

עצור לרגע את כל המחשבות הקודמות, עזוב לרגע את המרדפים והבקשות, רק מלא את ריאותיך באוויר ונשום נשימה עמוקה, ויהיו עיניך מתבוננות כילד תמים במקום שבו הנך נמצא, שים לב היכן ניצב גופך וחוש בו - התחבר למציאות שבה הנך חי ברגע זה.

התרכז בנשימותיך, בחיים המתקיימים עכשיו לנגד עיניך, והבחן בעובדה שאין ברגע הספציפי הזה שום דבר שניתן לכנותו "רע"! זו האמת: עכשיו אתה חי, וקרוב לוודאי שאין ברגע הזה שום דבר כואב - לא רעב נורא, לא קור מעיק, לא פחד מסכנה...

ברגע הזה הנך עשיר, והכול מושלם ללא רבב. היה אשר היה בעבר, יהיה אשר יהיה בעתיד, הרגע הזה מציע לך הנאה צרופה, שלוות גן-עדן!

אם רק תרשה לעצמך להתענג על הרגע, תגלה את היופי שבו, ואז תמצא שיש לך המון רגעים כאלה בכל יום ויום - רק שאינך נותן עליהם את הדעת.

הפוך זאת לתרגיל קבוע - לעצור פעם אחת ביום את שטף החיים הזורם, להתבונן למספר רגעים על מצבך בהווה, ולהודות לה' על כל הטוב בחייך; אם תעשה זאת מספיק פעמים, תיווכח בעובדה שרוב קיומך למעשה שליו ורגוע מאוד, רוב חייך טובים ונוחים, וכל הטרדות והתקוות השונות אינן משקפות את רוב זמנך הנוח במציאות. למעשה, אף בזמן שאתה דואג דאגות וחושש חששות, הנך עדיין חי בספינת פאר נוחה ושלווה מאוד.

עשה זאת וחייך יקבלו קרן אור, ולבך יתמלא ברגש תודה לבורא עולם על אינספור מתנותיו. בדרך זו תגלה שהעולם הוא ברובו טוב, ורוב הזמן בחיים טוב ונוח מאוד.

משל עתיק מספר על חוטב עצים אשר כל היום היה קובל ומתרעם על חייו הקשים וזועק: "מתי כבר יגיע מלאך המוות". יום אחד נגלה אליו מלאך המוות: "קראת לי?" - שאלו.

חוטב העצים המבוהל נחרד על חייו: "כן, נכון, קראתי לך כי רציתי שתעזור לי להרים את העצים" - שיקר לו...

זו עובדה שכל אדם בריא בנפשו, אם חלילה יתבקש להשיב נשמתו אל בוראו טרם זמנו, אז יבכה ויתחנן מיד לאלוקיו לעוד רגע אחד של חיים.

על פניו נראה שרק אנשים שניצבו בפני סכנה גדולה הצליחו לצאת מכוח ההרגל, להעריך לפתע את מתנת חייהם, ולהודות על הדברים הקטנים.

אך לא חייבים לחכות לסוף, או לעמוד מול הפחד של איבוד המתנות כדי ללמוד להעריך את החיים. עם תרגול של התבוננות, נוכל גם אנחנו להודות על מתנת החיים בכל יום ולהוקיר את הזמן היפה שקיבלנו.

* * *

"על אחת מאלף אלפי אלפים ורוב רבי רבבות"

בכתבה הקודמת למדנו תרגיל של התבוננות.

כאשר ננשום עמוק, ונתבונן על סביבתנו המיידית, ניווכח שרוב הזמן בחיינו הוא בעצם נוח ורגוע מאוד; ה'רע' נמצא בעיקר בדמיוננו, במחשבות, ורק מעט מאוד במציאות האובייקטיבית של חיינו. מאחר שהאדם נמצא היכן שהמחשבה שלו נמצאת, מי שמשקר לעצמו שחייו רעים, לא יבחין בכל הטוב שבהם. לכן חשוב מדי פעם לעצור את שטף החיים הזורם, את גל המחשבות, ולהבחין באמת הטובה של חיינו.

לאחר תרגיל חוויתי זה, הבה נתבונן במתנות הטכנולוגיות הרבות שה' נותן לנו, המאפשרות את פעולותינו בעולם.

נתחיל בעובדה שפועלת בראש כל אחד מאיתנו המכונה המורכבת ביותר ביקום - המוח האנושי מונה למעלה מ-100 ביליון נוירונים הפועלים בתיאום, רק כדי שנוכל לחשוב ולבטא ברגע זה את מחשבותינו!

גוף האדם מציע אינספור מתנות טכנולוגיות מדהימות, שאיש לא היה רוצה לוותר אפילו על אחד מהן. כך לדוגמה, מי מאיתנו היה מוכן תמורת מיליון דולר לוותר על מאור עיניו (או אפילו רק על ראייה צבעונית של המציאות), על יכולת השמיעה, חוש הטעם, המישוש, שתי ידיו או על שתי רגליו?

אפילו אדם שינסה רק יום אחד לקשור את שני אגודליו יגלה מהר מאוד עד כמה הוא נצרך להם; אדם שיעטה על ידיו כפפות יגלה כמה הציפורניים חסרות לו במהלך היום. החיים היו מציקים בלעדיהן - אך מי מאיתנו נתן אי פעם את הדעת להודות על אגודל או ציפורן?

הידעתם כי טביעות האצבעות נועדו להגביר את חווית חוש המישוש? בכפפות ניילון לא חשים בפרטים הדקים שבמגע. הכול עשה ה' בחוכמה ובאהבה.

באמת הזו צריך להכיר: כל אחד מאיתנו קיבל אלפי מתנות חינם מהקב"ה, שכל אחת מהן שווה מיליונים. כל אצבע היא מערכת מופלאה בתחכומה שרק כדי לחקותה באופן מלאכותי - נדרשים טובי המדענים והלוגיסטיקנים, שעדיין לא מתקרבים למקור...

כמה מאיתנו יודעים להעריך את כל המתנות הללו, לפני שאנו מבקשים עוד?

ילד מפונק נוהג להתלונן, כי אינו יודע להעריך את כל המתנות והאהבה שמרעיפים עליו הוריו. אך אם נביט בעין ישרה על מציאותו של האדם, נמצא שהוא חי ברווח יותר מכל בעלי החיים בעולם, והרבה יותר ממה שהוא נזקק כדי לשרוד, וכל זה נובע בשל אינספור טובות חינם שהבורא הרעיף עליו באהבתו.

הבורא יתברך לא חייב היה לברוא את כל עצי הפרי שיש בעולם, ולא את כל סוגי החומרים שיש בקרקע, וגם לא את כל מגוון בעלי החיים בטבע. האדם יכול היה לשרוד גם עם עין אחת ואוזן אחת, וללא ראייה צבעונית של המציאות. אך הבורא נתן לאדם מעל ומעבר כדי שיהנה מהבריאה אשר יצר. העולם הוא בהחלט "טוב מאוד", ומגלה את רוב אהבתו של הבורא יתברך.

עלינו ללמוד לראות את כל הטוב שיש בחיים, כדי להודות על כל מתנות-החינם והחסד שקיבלנו מבוראנו. מבאר זאת הרמב"ם בלשונו הזהב (מורה נבוכים חלק שלישי, פרק יב):

"לעתים קרובות עולה בדמיון ההמון שהרעות בעולם מרובות מן הטובות... רוב הרעות הפוגעות בבני-אדם הן מידיהם, כוונתי מידי בני-אדם לקויים... בגלל רעות שאנו עושׂים בעצמנו ובבחירתנו אנו סובלים, ומייחסים זאת לא-ל... שלמה ביאר זאת ואמר: 'איוולת אדם תסלף דרכו, ועל ה' יזעף לבו" (משלי יט, ג)...  אבל המעולים החכמים יודעים את חוכמת המציאות הזאת ומבינים אותה... כל הקושי שבזה שאתה רואה, והצער שאנו מצטערים בגלל זה, הם בשל הרדיפה אחר מותרות לבקש את מה שאינו הכרחי; ואז אין מוצאים אפילו את ההכרחי... ראוי שתשׂים לבך אל מצבינו במציאות... שככל שדבר פחות הכרחי הוא מצוי פחות ויקר מאוד. כי מה שהכרחי לאדם, למשל, הוא אוויר, מים ומזון. אך האוויר הכרחי ביותר... והאוויר מצוי יותר ושווה לכל-נפש... והכרחיות המים גדולה יותר מהכרחיות המזון... ובכל עיר אתה מוצא מים מרובים יותר וזולים יותר ממזון. כן קורה הדבר במזונות: ההכרחיים יותר מצויים יותר וזולים יותר באותו מקום ממה שלא הכרחי. בזאת מתגלה חסד האל יתעלה וטובו כלפי המציאות שלו".

עלינו לזכור ולהזכיר לילדינו שהעולם הוא בעיקרו וברובו טוב, ואנשים רק משלים את עצמם שהעולם רע.

רוב האנשים אינם יודעים להעריך את הטובות הרבות שיש בחייהם, אינם מסוגלים להעריך נכונה את שוויה של הראייה, השמיעה, ההליכה, אפילו הריסים שבעפעפיים או הגבות שנועדו למנוע מן הזיעה להיכנס לעיניהם. באמת שלא חסר על מה להודות, ובמה לראות את טובו של ה' במציאותנו.

את אהבתו הגדולה ביותר, נתן לנו הקב"ה באמצעות קיום תורתו, דרך התורה והמצוות, בזכותה לומדים אנו להידמות לבורא ולזכות לקרבתו הנצחית בגן-עדן, היא המלמדת אותנו כיצד להיות לאנשים טובים וישרים: "מה טוב ומה ה' דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצע לכת עם אלוקיך" (מיכה ו, ח).

אלוקים יתברך נפח בנו נשמת חיים בצלמו מרוב אהבתו אותנו, וכדי להטיב לנו באחריתנו. אין בריה גבוהה יותר ביקום כולו מאשר מציאות הנשמה באדם: "ויברא אלוקים את האדם בצלמו, בצלם אלוקים ברא אותו" (בראשית א, כז). אם כל היופי והפלא שיש בעולם הזה הוא רק הכנה ותיקון לקראת חיי העולם האמת, חישבו כמה יופי ופלא מצפה בעולם הבא, שהוא מקום האושר האמתי!

בכתבה הבאה נעסוק בשאלת הסבל, ומה ניתן ללמוד ממנה בעז"ה.