איפה אפי? אפרת ברזל מצאה אותו בארצות הברית

תמיד אומרים לי שפעם לא היה מבחר גדול של ספרי ילדים חרדים, בטח לא יחסית לשפע שיש היום.

האמת היא שגם לילדים שגדלו חילונים, כמוני למשל, היו בעבר פחות ספרים.

ספר ילדות אחד שהכי אהבתי, נקרא " אינציקלופדיה שלי בצבעים".

רק מי שמכיר מהנהן עכשיו ב"כן" נוסטלגי.

שעות הייתי יושבת איתו.

על מה בעיקר הספר?

היו בו עמודים כפולים וגדולים של ציורים גדולים, נגיד ציור של הרים, הרי האלפים, ואנשים שעושים על ההרים האלה סקי במחלקיים; ציור גדול על שני עמודים של גן שעשועים וילדים משחקים בו בהנאה; חוף ים בכנ"ל. דלי, כף, שמשיה.

מסביב לכל ציור, כמעט כמו כתר, מלמעלה, מימין, משמאל, מלמטה, היו תמונות קטנות יותר שנלקחו מתוך הציור הגדול. קטעים ממנו. סיטואציות לקוחות מתוכו, מוגדלות פי כמה, ואנחנו הילדים, היינו צריכים להראות עם האצבע איפה הציור הקטן מהצד מופיע בתוך הציור הגדול של באמצע.

לא יודעת למה זה היה גורם הנאה בלתי מוסברת.

לראות את ההגדלה של המכלול.

את הפרט שבתוך הכלל. את הקטן בתוך הגדול.

שנים הייתי מסתכלת על הציורים האלה ומוצאת.

גם כשהייתי גדולה יותר, וכאילו כבר הייתי צריכה להתקדם הלאה עם רמת הקריאה, לא התקדמתי.

עד היום אני חושבת שלא התקדמתי.

את אנציקלופדיה שלי בצבעים, אגב, הוציאו בהוצאה חדשה. רק מראה כמה הספרים הישנים התה והלימון.

לאחרונה ראיתי גרסה חדישה של הרעיון.

ספר מתורגם מאנגלית, אף על פי שאין מה לתרגם ממנו.

בספר יש רק ציורי ילדים, והוא נקרא בעברית "איפה אפי".

מה שצריך לעשות זה לחפש את הייצור הזה שנקרא אפי, עם עוד כמה חברים שלו בתוך הציור הענק והמלא תמונות בפסים אדומים ולבנים. נחמד, אבל לא מתקרב לאנציקלופדיה שלי בצבעים.

את כל זה, עד כאן, כתבתי בשביל שתי המילים האלה שממש הייתי צריכה בשביל ההמשך:

איפהאפי.

*  *  *

לפני כמה שנים אכלנו סעודת שבת אצל משפחת פלר בבני ברק.

כולם רוצים להיות מוזמנים כל הזמן לסעודות שבת אצל משפחת פלר.

למה?

אה, זו תשובה פשוטה לנתון פשוט.

המאכלים של דבי טעימים, כלי השבת מהודרים, האור נשבר על הקריסטלים בהם מוגשים הסלטים בכוון נכון, דברי התורה תמיד מעניינים, בסוף הסעודה מקבלים מוס נמס בפה ופירות חתוכים, כאלה שלא ידעתם שקיימים.

אה, הם גם משפחה של מכניסי אורחים ועוד כמה מצוות ודברים טובים, אבל באחת הפעמים שאכלנו שם, אכל יחד אתנו בחור בשלב התקרבות ראשונית ליהדות. "זה אפי!", אמרה דבי, כאילו שכבר שנים חיינו עם המידע הזה, אפי, ודאי.

דיברו בשולחן שהוא שחקן, שלמד בבית צבי, שהוא עושה הצגות.

כשאפי דיבר היה לו אור של אמונה בעיניים, אמונה שרק נולדה בעיניים.

"אז איך הכול התחיל?", שאלנו אותו, איך התעוררת ליהדות.

אני לא אוהבת כששואלים אותי את זה, אולי כי אני חושבת שאני צריכה במשך שעה עכשיו להסביר, אבל אותו שאלנו.

ואפי ענה.

הוא סיפר סיפור שרק בורא עולם יכול לספר.

את כל סיפורי החיים רק בורא עולם יכול לספר.

"נסעתי לניו יורק לפני כמה שנים" התחיל אפי לספר. "הייתי חילוני גמור. בטיסה ישבה לידי חסידת באבוב, שגרה בבורו פארק. שאלתי אותה כל הטיסה המון שאלות על יהדות, שיגעתי אותה, התווכחתי איתה".

וזהו.

"התחברתי לאש התורה, והנה אני כאן".

הסעודה התקדמה.

בפעם אחרת, כשבאנו שוב לפלר, שאלתי מיזמתי איפה אפי, ואולי עוד פעם, אבל אף אחד לא ממש יודע. אפי נעלם.

דבי ידעה מעט פרטים, אבל לא ממש מספיקים.

איפה אפי.

אפי נעלם.

מערכה שלישית ואחרונה.

בשבוע שעבר הייתי צריכה להרצות לקהילות יהודיות בניו יורק.

איך הרגשתי מכובדת.

אמריקה.

למארחת, שיזמה את כל הביקור, קוראים ציפי רייפר. היא מנהלת סמינר של בית יעקב בברוקלין. תלמידות צדיקות אחת אחת, והיא בעצמה אמא לשלושה עשר בלי עין הרע.

"את תישני אצלנו", אמרה ציפי, וצדקה.

בלילה הראשון שהגעתי אליה, אחרי ארוחת הערב החמימה אל מול השלג הקפוא שהלבין את מנהטן, הראתה לי ציפי חלק מהילדים שלה, מי בשידור חי שהגיע לסעודה ומי על מדף בצד המטבח, בתמונה. מהחתונה. של כמה מהנשואים שלה.

עברתי תמונה תמונה.

בתמונות אני טובה.

גם בסיטואציות קטנות שנלקחות מהתמונה הגדולה.

האישונים שלי זזו מזוג לזוג. עברתי מזר הפרחים ביד של כל כלה לזר הבא, כשלפתע נעצרו לי העיניים על תמונה שהיתה לי קצת שונה. בכל התמונות היו שטריימלים, ובזו, לא.

"מי זה?", שאלתי, "מי הזוג הזה, של מי החתונה הזו?".

"זה", ענתה ציפי בחיוך של נחת, "זה הבן המאומץ שלי. תראי איזה צדיק, גר במונסי, יש להם כבר שני ילדים, יושב ולומד, מלמד גם בעצמו תלמידים".

 "מה זאת אומרת אימצתי, אחרי השלושה עשר שלך, את צריכה עוד נוספים?".

היא חייכה ואמרה, "זה סיפור ארוך, אבל לפני כמה שנים, באחת הטיסות שלי מישראל הביתה לניו יורק, התיישב לידי במטוס, בחור חילוני לגמרי, שחקן, ששאל אותי כל הטיסה שאלות על יהדות, התווכח איתי".

"קוראים לו אפי", צעקתי, וכמעט שלא היה לי נעים מהילדים של ציפי שהסתכלו עלי ככה.

"זו את? את האישה מהמטוס?".

"איפה אפי?".

מיד עדכנתי את דבי מהארץ,

"מצאתי את אפי. הוא כאן. הוא תלמיד חכם. הוא נחת של בורא עולם".