"האם לא מוגזם למלא אצטדיונים ולהוציא סכומי עתק בשביל סיום הש"ס?"

1. הייתי שם, בתוך בליל של אנשים, זקנים ונערים, ילדי חמד ובאים בימים. זכיתי גם אני להשתתף בסיום הגדול בעולם. בחגיגה הגדולה והמרגשת ביותר של העם היהודי. זכה עם ישראל, ובחודשים האחרונים מורגשות באווירת הרחוב ההכנות הרבות, הרגשות הגואים וגאוות הלומד לצמד המילים: סיום הש"ס. צמד מילים קצר המקפל בתוכו עולם שלם. בצמוד לשתי המילים מקובצות שבע שנים של יגיעה. שבע שנים של התמסרות מוחלטת להחלטה אחת ויחידה שקיבלו לפני שבע שנים: לסיים את הש"ס. שבע שנים של עמידה על העיקרון הבסיסי של "לא משנה מהו היום". יהיה זה יום כיפור או מוצאי פורים, או לחילופין ערב פסח אשר כל דקה בו היא קריטית, או לחילופין - מוצאי תשעה באב, אשר תש בו כוחו של אדם. תמיד, אבל תמיד, הלומד ימצא את עצמו צולל לתוך ימה של הגמרא ושולה ממנה פנינים. במסירות ובנחישות עד אין קץ, המגיעה לפעמים על חשבון דברים חשובים אחרים – הוא יעמוד על המשמר לבל יעבור יום ללא הדף היומי. אשריהם ואשרי חלקם.

2. וכאן נשאלת השאלה - בשביל מה לערוך אירועי יוקרה רבי משתתפים, בעת שרק חלק נכבד מכלל ישראל סיים את הש"ס? בשביל מה צריך להשקיע כספים רבים על מנת שיהודים אשר לא סיימו את הש"ס ישתתפו בהם? אולי עדיף היה שיעשה כל מסיים חגיגה לעצמו, יחד עם חברותתו או חבר מרעיו. בשביל מה צריך להרעיש את כל העולם? כתשובה אשתף כאן ווארט יפה אשר שמעתי באחד מסיומי הש"ס. רחל ולאה אחיות הן. לאחר נישואיהן ליעקב, ילדה לאה ארבעה ילדים, ולרחל אין גם אחד. לאחר לידת הבן הרביעי עלה קיצפה של רחל אמנו: "הבה לי בנים, ואם אין - מתה אנכי".

אי אפשר שלא לשאול: למה רחל נזכרה רק עכשיו? הרי ילד ראשון נולד ללאה, ורחל לא פוצה פה. ילד שני נולד לה, ורחל מבליגה. ילד שלישי מגיח לאוויר העולם, ושוב – ללאה, ורחל שותקת. רק בילד הרביעי נזכרה רחל לרטון? מה קרה? ילד אחד זה לא מספיק בשביל לרצות לחבוק ילד משלך, שבאת לבקש רק אחרי ילד רביעי?

הביאור העמוק הוא על פי המובא בתורתנו הקדושה: נולד ראובן, אמרה לאה "ראה ה' בעניי". אמרה רחל, נו... ראה ה' בענייה והעניק לה מתנה - פיצוי. בסיידר. נולד שמעון, אמרה לאה "כי שמע ה' קול בכיי". זמזמה לעצמה רחל: ודאי, אישה שבוכה הרבה, מגיע לה. כשנולד לוי הסבירה לאה כי "הפעם ילווה אישי". ניחמה רחל את עצמה: גם זה מגיע לה. היא רוצה את יעקב לצידה יותר. אך כשהגיח יהודה לאוויר העולם, אמרה לאה "הפעם אודה את ה'". כאן לא יכלה רחל לשאת יותר את סבלה. "גם אני רוצה להודות לה'. וכי לא מגיע לי להודות לו?", בכתה ליעקב. הסוף ידוע לכולם. רחל זכתה לחבוק בן.

במשך כל שבע שנות הלימוד ראו רבים וטובים את הלומדים הקבועים, אך נמנעו מלהצטרף. עיניהם יצאו מחוריהן כאשר הם ראו את הלומד הקבוע מגיע שעה לפני זמן כניסת השבת על מנת להשלים את חוק לימודיו. ליבם יצא מקנאה - קנאת סופרים - כאשר הבחינו בעובד לפרנסתו שמגיע בעיצומו של יום הפורים על מנת ללמוד את הדף של היום. משתאים ומתפלאים יצאו האנשים כאשר ראו את האברך הצנום בערב פסח, כאשר כל הרחוב שואן וסואן מקניות אין-סוף, והוא ישוב לו בתוך בית המדרש השכונתי, מתעמק בדף גמרא כאילו החג לא נכנס אוטוטו. אולם על זה הם עוד יכלו להבליג. הם היו מסוגלים להמשיך הלאה כאילו כלום לא קרה. אולם בעת אשר העוסק לפרנסתו, או האברך, מסיים את הש"ס ושירת "שישו ושמחו בשמחת תורה" פורצת מפי אלפי המסיימים, אשר מודים לה' על אשר זכו לסיים את הש"ס, הרי שגם הוא אומר לעצמו: "להודות לה'? גם אני רוצה. גם אני חפץ לפזז עם התורה ולהכריז בשמחה קבל עם ועדה 'הדרן עלך כל הש"ס תלמוד בבלי'". בשביל זה צריך אירועי יוקרה, אצטדיונים מלאים מפה לפה, מקהלות מפוארות אשר עולות הון רב. כן. שיראו רבים את השמחה העצומה, את הרגשות הגואים ואת גאות היחידה של כל לומד, ויזכו גם הם להצטרף ללגיונו של מלך!

3. כדי לקנח את המאמר ראיתי צורך לפרוש את אשר רבים שחים ומגידים כמעט בכל סיום הש"ס. הדף היומי לא נקבע בשביל ללמוד דף אחד בלבד ביום. הדף היומי נקבע בשביל ללמוד בכל יום דף. והבדל גדול יש בדבר. הדף היומי אינו פוטר אף יהודי מניצול כל זמניו ועתותיו ללימוד התורה. "הדף היומי", מאז חֹוללֹו הגאון הכביר, רב הפעלים והמעוז, רבי יהודה מאיר שפירא מלובלין זצ"ל, הוא המיזם התורני הכביר ביותר, המאחד ביותר. וגאונותו, גדלותו, עמקותו וכבירותו של הרעיון, בפשטותו. בכך שלא ניכר בו שוע בפני דל. תלמיד חכם בפני בעל-בית, יושב אוהל בפני עמל-יום. זהו הרעיון. אחדות ישראל, אחדות גמורה. וכה ציין הרב שפירא במהלך נאומו בכנסייה הגדולה הראשונה של אגודת ישראל, באולם המקושט של התיאטרון הממלכתי בווינה: "מה נפלא הדבר. נוסע לו יהודי באנייה, ותחת בית שחיו מסכת ברכות. נוסע הוא לשבועיים ימים מארץ ישראל לאמריקה. כל יום, עם דמדומי חמה, הריהו פותח את הגמרא ולומד את ה'דף'. ובבואו לאמריקה הריהו נכנס לבית המדרש בניו-יורק, ומוצא להפתעתו עוד יהודים עוסקים באותו דף שבו הגה היום, ומצטרף ללומדים בחדווה, מתפלפל עמהם והם משיבים לו. נמצא שם שמיים מתאדר, מתגדל ומתקדש. ויהודי מארצות הברית שעקר לברזיל שבדרום או ליפן שבאסיה, הריהו סר בראש ובראשונה לבית המדרש, ומוצא כולם עסוקים בדף שהוא עומד בו היום – וכי יש לנו איחוד לבבות גדול מזה?". אולם התביעה הנצחית "הקבעת עיתים לתורה" – ניצול כל הזמנים הפנויים שבידינו - צריכה לעמוד לנגד עינינו. הבה נקבל על עצמינו להקדיש כמה שיותר ללימוד התורה. זהו תפקידנו.

4. שמחה חגיגית של סיום הש"ס כרוכה בשלש שמחות אשר מאוגדות זו בזו: 1. שמחת הקב"ה בעמו - עם סגולתו אשר בחר מסיים את כל התלמוד הבבלי ביגיעה עצומה זה המחזור ה-13. רק הוא – יודע-מחשבות - יודע כמה זה עלה – בגוף-בנפש-בממון – לכל יהודי-מסיים. כמה הקרבות הוא היה צריך להקריב בשביל אותו דף. כמה פגישות הוא ביטל בשביל לא לפספס את השיעור. כמה התאמץ אף בעת חוליו בשביל לגמוע בצמא את דברי התנאים הקדושים. שמחתו של הקב"ה ביום זה מרקיעה שחקים, ושערי שמים פתוחים. יהודים, הבה ננצל זאת. ביום הזה פונה ריבון כל העולמים ליהודי העולם וזועק "זו תורה וזו שכרה!". ראה ר' מאיר, לילדים משלך לא זכית, אולם לרבבות רבבות דפי גמרא בזכות הרעיון שלך זכית! הרי הם שלך! 2. שמחת ישראל. שמחת הלומד. שבע שנים של יגיעה מגיעות כעת לשיאן - לרגע המכונן בו יכריז ברטט מהתרגשות "הדרן עלך כל הש"ס". יהודי יקר! אם אתה עושה כן, אשריך וטוב לך. אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא. 3. שמחת התורה. שמחתה - שמחתנו, באמרותיה אנו משתעשעים, בפלפליה עם ישראל מתפלפלים ועל פי פסיקותיה כלל ישראל הולכים. "כלום יש לנו ביטוי מוחשי יותר לאיחוד העילאי והנצחי שבין קודשא בריך הוא, אורייתא וישראל?", הכריז הרב שפירא באותה הכנסייה. שמחה משולשת אשר חבוקה ודבוקה זו בזו, מחוברים בעבותות אהבה לעד ולנצח נצחים. הדרן עליך אלף חמש מאות ועשרים שנה מעת חתימת התלמוד הבבלי בשנת ד' אלפים ר"ס, והדרך עלן תשעים ושבע שנה מעת תקנת לימוד הדף היומי בשנת ה' אלפים תרפ"ג. עם ישראל, התורה והקב"ה - החוט המשולש לעולם לא יינתק.

שמחו נא יהודים, בשמחת התורה.

רוצים להתחיל ללמוד את הדף היומי, ולא יודעים מאיפה להתחיל ועם מי ללמוד? חייגו למחלקת ייעוץ והכוונה בהידברות, 073-2221230