יועצת האלמנות: "ציפו שאהיה עצובה ומדוכדכת, אבל הוכחתי את ההיפך"

שעת אחר צהריים. פסיעותיי מהדהדות ברחובות השתי וערב של שכונת מקור ברוך. אני נכנסת לאחד הרחובות, בעיצוב ירושלמי עתיק. עולה בבניין בן שלוש קומות, לקומה השלישית. על הדלת מופיע שלט המעוצב בפסיפס, עליו רשום "כהן". אני דופקת בחשש מועט.

שבוע קודם התקשרתי לגב' כהן, "שלום, גב' כהן שמי חן ואני כותבת באתר הידברות. שמעתי שאת יועצת לאלמנות, אשמח לראיין אותך". גב' כהן ענתה לי בצורה קונקרטית, כאשת עסקים, וקבענו להיפגש אצלה בבית. הקפה עליה, הציוד עליי. ציירתי למול עיני דמות גבוהה, קשוחה אך אדיבה. להפתעתי הדלת נפתחת על ידי אישה בגובה ממוצע. עם חיוך מלא טוב. היא מראה לי את מקום הקפה, נותנת לי תחושה של בית. הבית מעוצב באופן חדשני ויוקרתי. ספות מעור בצבע קוניאק, סלון רחב ידיים. חדר אוכל עם שולחן מעץ אמתי וכיסאות מעור בצבעי חום-בז'. על הקירות תלויות תמונות, חלקן ציורים ובחלקן נראה בעלה של שושנה עליו השלום.

(צילום: shutterstock)

"אנחנו לא אשמים במותו של אבא"

אנחנו מתיישבות בסלון. שושנה מרימה את מבטה לעבר תמונה משפחתית ענקית בצבעי שחור לבן, התלויה על הקיר מאחורי הספה. התמונה גורמת לשושנה לחייך חיוך נוסטלגי. "גדלתי בירושלים", היא פותחת את סיפורה מראשיתו, "נולדתי למשפחה מאוד ירושלמית, מרתקת ומגוונת. משפחה חרדית, אבל פתוחה. מוביל המשפחה היה סבא עליו השלום. סבא היה מבריק ומפורסם. התכונה הבולטת שהייתה לו היא אהבת חינם.

"גדלתי כבת יחידה, לא מתוך רצון ההורים. אמא שלי גידלה אותי עם הרבה עצמאות. היא הייתה אישה טמפרמנטית מאוד. אף-פעם לא היה לי משעמם. הבית היה תמיד מלא באנשים. אמא הייתה מנהלת בית ספר והיה לה שם של מנהלת אולטימטיבית. מעבר לחינוך, היא נתנה הרבה חום ואהבה לתלמידותיה. תמיד היו לי חברות ומאוד נהניתי מהחיים ומהחברה".

מה הייתה ההשכלה שלך?

"כמו כל חברותיי, גם אני סיימתי סמינר למורות, למרות שלא רציתי להיות מורה. אבל בתקופה ההיא, מי שלא הייתה גננת הייתה מורה, ואז התחתנתי". כאן שושנה מחייכת, חוכמתה ושנינותה ניכרות עליה. "הייתי בת עשרים וזכיתי לבעל מקסים ומתמיד. זכינו להקים משפחה נהדרת, נולדו לנו שישה ילדים נפלאים, חיינו חיים מאושרים, ואז בעלי נפטר באופן פתאומי..."

"באיזה גיל התאלמנת?" אני שואלת בטון המסגיר את החשש בשאלתי.

שושנה ממשיכה באותו חיוך נעים המקרין תחושה טובה ועונה לי: "התאלמנתי בגיל 40, לאחר שבעלי נפטר באופן פתאומי".

שושנה מביטה בי לרגע ואני מעט מצטמררת. היא ממשיכה בדיבורה הקולח: "אני, שהיו לי חיים מאוד טובים, נשארתי בלי הכנה מוקדמת, עם שישה ילדים. אמנם שתיים היו נשואות. אך היו לי ארבעה ילדים קטנים בבית.

"תראי, בשבעה לא היה לי זמן להתאבל. הייתי עסוקה בלעשות חשבון נפש. לחשוב איך אני אגדל את המשפחה בצורה רגילה כמו שהיה עד עכשיו, כמה שניתן. בראשי הייתה מסקנה ברורה, הילדים שלי לא יהיו מסכנים. מבחינתי היה ברור שהאלטרנטיבה היא או להיות מסכנים או שלא, אין באמצע, והיה ברור לי במה אני בוחרת".

מה גרם לך בכלל לחשוב על כך?

"האמת היא שבאותו שלב זה בכלל לא הגיע ממני, אלא מהסביבה. באחד מימי השבעה, הקב"ה זימן לי שלוש אלמנות שבאו לנחם אותי. (לא ביחד, אחת אחרי השנייה). ניסיתי לתחקר אותן איך הסביבה מתייחסת אליהן, התשובות לא היו מרנינות. כשהן הלכו החלטתי לשנות את התפיסה".

את מדברת כאילו שזה כל כך פשוט...

שושנה מזדקפת ומרימה את קולה: "זה באמת לא היה קל. כל חיי היום-יום שלנו השתנו. הפכתי להיות המפרנסת היחידה והאחראית על גידול וחינוך הילדים. הילדים, מטבע הדברים, חוו קשיים בתור יתומים, וזה ליווה אותם בלי הפסקה. צריך להבין שאם ילד יתום רואה ילד אחר שאבא שלו טופח לו על השכם והולך אתו לבית הכנסת, ייתכן שאותו אבא הוא מכה ומטריד, אך היתום רואה רק את הטפיחה על השכם וההליכה לבית הכנסת, ועיניו כלות".

איך ילדייך הגיבו ליתמות?

"אני חושבת שבצורה בריאה מאוד, כי לימדתי אותם לא להסתיר את היתמות שלהם. הם גדלו מאוד בריאים בנפשם. הינה סיפור לדוגמה: כשהבן הקטן שלי היה בן שבע הוא התווכח עם חבר, והחבר אמר לו: 'אני אקרא לאבא שלך ואספר לו מה שאתה עושה'. הבן שלי לא נבהל אלא ענה בהומור: 'נראה אותך, תביא אותו'".

אז איך בפועל היית אלמנה שמחה וגידלת ילדים שטוב להם?

"זה התבטא בכל התחומים, גם בתחושה הכללית וגם באופן מעשי. היינו יוצאים ביום קבוע בכל שבוע, למרות העומס הרב בעבודה, לבילוי שווה. לפעמים בעיר ולפעמים מחוץ לעיר, לפעמים רק הילדים שלי ולפעמים עם חברים".

שושנה ממשיכה לדבר ברוגע, נזכרת, טועמת את העבר ומעבירה אליי בדיבורה את תחושת הנחישות: "כבר בתחילת הדרך קראתי לגיסתי ואמרתי לה: 'אני הולכת לבנות משפחה שלילדיה יהיה טוב, ויראו אלמנה שמחה'. היא חשבה שיצאתי מדעתי. אבל ברוך ה' הצלחתי. כך אני גם מייעצת לאלמנות אחרות".

וכיום, עשרות שנים אחרי הפטירה, איך המשפחה?

שושנה: "כיום ילדיי נשואים באושר עם משפחות טובות. ואני מחתנת נכדים ברוך ה'".

(צילום: shutterstock)

"למה אחרים צריכים להתנחם מהצרות שלי?"

בשנים האחרונות הפכה שושנה למעין 'יועצת לאלמנות'. הן מגיעות אליה מיוזמתן, או בעקבות המלצות של קרובי משפחה, ואת כולן היא ממריצה בדבר אחד: "תצאו ממעגל המסכנות, תוכיחו לסביבה ובעיקר לעצמכן שהחיים שלכן יפים וטובים".

אבל זה לא נכון, המציאות שונה. קיים קושי ואי אפשר להתעלם ממנו

"נו, ברור שקיים קושי. גם אני חוויתי תקופה לא קלה, היו לילות רבים בהם שכבתי ובכיתי, אבל שמרתי את זה לעצמי". כאן היא עוצרת ומבקשת להסביר משהו חשוב: "אחת הבעיות של האלמנות היא שהחברה מצפה מהן להסתובב מסכנות ועצובות. כך נוצר מצב בו אדם רגיל מפוטר מהעבודה או שבדיוק מתווכח עם אשתו על משהו, ואז הוא יוצא לרחוב, רואה אלמנה עצובה וחושב לעצמו: 'נו, יחסית אליה החיים שלי דווקא טובים'. לא, אני לא חושבת שתפקידנו כאלמנות הוא לתת לאנשים את ההרגשה שלהם טוב יותר בגלל שאנחנו מסכנות, למרות שזה מה שהם מצפים מאתנו".

שושנה נזכרת בכך שהיא פגשה מכר קרוב מיד אחרי השבעה. "הוא שאל אותי בהתעניינות: 'איך הסביבה מקבלת אותך?' וסיפרתי לו את מה שהאלמנות סיפרו לי בשבעה. הרי הייתי עוד טרייה בסטטוס ולא יכולתי להעיד מניסיוני. עניתי לו כך: 'אלמנות לא מרוצות מהסביבה. אני אעשה ניסוי במשך חודש ואעדכן אותך'.

"בפעם אחרת הסתובבתי עם הילדים וראיתי את אחת מחברותיי שמאז הפטירה לא יצרה איתי קשר. החברה צקצקה בלשונה ואמרה לי ברחמנות: 'אה.. קשה..' הפתעתי אותה כשהשבתי לה: 'למה, לך קל?' אני באמת לא חושבת לרגע שהצרות שלי גדולות משל אחרים. אני אלמנה שמחה, ומותר לי להיות כזו".

מתי התחלת ליישם את ההחלטה הזו בפועל?

שושנה משיבה בנחרצות: "מיד. כבר באזכרה, חודש אחרי הפטירה, הלכתי זקופה ומטופחת. ניגשה אליי חברה ואמרה לי בביקורתיות: 'את נראית זקופה ויפה'. עניתי לה: 'זו המחמאה הכי גדולה שיכולת לתת לי".

ומה נתן לך את הכוח לדבוק בהחלטה הזו?

"אני חושבת שזה קשור לכך שעד שבעלי נפטר היו לי חיים מאוד טובים, ממש מאז שנולדתי. כל הטוב שקיבלתי ב-40 שנה הראשונות שלי הוא זה שנתן לי את הכוח, כוח להעניק לילדים שלי חיים מאוד טובים, עד כמה שזה תלוי בי. כי רק חיים טובים נותנים כוח להתמודד עם בעיות".

תמיד בשמחה

יש אלמנות שירגישו לא נוח לקרוא את הדברים. התחושה היא שכביכול בכך שהן חוזרות לשגרה תקינה ושמחה, הן כאילו שוכחות את הבעל...

"חס וחלילה", מזדעקת שושנה, "במשך כל השנים דיברתי עם הילדים הרבה על בעלי – אבא שלהם, והיה הרבה מקום לביטוי. הסברתי לילדים שלא אנחנו גרמנו למותו של אבא והוא שמח במשפחה שהוא בנה. המשפחה שלנו גדלה טוב, משפחה מטופחת ובריאה נפשית, כמה שאפשר. היו ימים קשים, למשל כשנסעתי לעבודה בגשם כשהילדים בבית, אבל כשחזרתי לילדים חייכתי. אני אומרת: 'לא מספיק שאין להם אבא, הם גם צריכים להסתובב עצובים?"

איזה טיפ קצר את יכולה לתת לאלמנות אחרות שקוראות את זה?

שושנה: "אל תהיי מסכנה, למרות שזה מה שמצפים ממך. תהיי שמחה, תגדלי משפחה מאושרת וילדים שיהיה להם טוב. זה עניין של סוויץ' בראש וזהו".

נפרדנו גב' כהן ואני בברכת שלום. בפסיעות מהורהרות יצאתי לרחוב החשוך. דבריה מחלחלים בי אט, אט. העוצמה שהיא הותירה בי נשארה בוערת בתוכי, ייתכן שתמיד תישאר. הייתה לי הזכות להכיר אישה חזקה, חכמה וחריפה. בשילוב של טוב ואדיבות, ללמוד מכל מילה שלה. להסיק מסקנות לגביי, לגבי חיי היומיום שלי. מבלי להיות אלמנה.