"אל מול הגרזן המונף לעברי, חשבתי כמה אני אוהב את האדם הזה"

וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה (מ"ד, י"ח).

מהו "אליו"? לשם מה נכתבה התיבה הזו?

אלא - אומר ה"אור החיים" הקדוש - ביקש יהודה להוריד את שנאת המלך אליהם, לכן מילא את לבו באהבה גדולה כלפיו והגיש את עצמו ואת לבו אליו.

הוא היה בטוח שאם בלבו יחליט שהוא טוב ועדין, גם המלך ירגיש כך, וייחסו אליהם יתהפך!

ואמנם, אהבתו של יהודה נכנסה מלב אל לב, ועל ידי כך נכמרו רחמיו של יוסף על האחים.

אם יש לאיש אויב והוא רוצה לקרבו ולבטל את השנאה שביניהם, יוכל להשתמש לצורך העניין בפטנט מופלא, גילוי מיוחד שגילו לנו רבותינו בנבכי הנפש: עליו לחפש בו נקודות שבאמת ראוי לאהוב אותו בזכותן.

גם אדם רע מעללים יכול להיות אדם נאמן, ישר או אציל. אמנם הוא לא בסדר בתחומים מסוימים, אבל יש בו גם חלקים טובים.

כשאדם יושב וחושב ומוצא את הנקודות הטובות בזולת, וניגש אליו תוך שהוא מהרהר בדברים הללו - הוא יצליח לעקור את השנאה שלו כלפיו, וכן את השנאה שיש בלבו של חברו, שהרי אמרו "כמים פנים לפנים כן לב האדם לאדם" (משלי כ"ז, י"ט).

עצם המחשבה על מעשיו הטובים יוצרת ביניהם קשר לבבי. מין תקשורת סמויה, קשר פנימי מלב אל לב. קשר, שלא צריך עבורו לא פלאפונים, לא פקסים ולא מיילים. מקבלים את התדר ישר אל תוך הלב... אני מרגיש שפלוני זקוק לי, הלב שלי אומר לי...

מלאתי את לבי באהבה אליו

רבי נחום שאדיקר זצ"ל, אביו של רבי שלמה זלמן בהר"ן, שבנה כמה שכונות מחוץ לחומות ירושלים, היה גאון וצדיק, ושימש כרבה של העיר שאדיק.

בעירו התגורר אדם בשם גרונם, שכונה גרונצ'י גיציס.

גרונצ'י היה מלשין שהטיל את אימתו על העיר כולה. על מה לא היה מספר? על מכירה שאינה מדווחת מספיק לצרכי מיסים, על בנייה לא חוקית, על מכירת סחורות מיובאות מבחוץ או על דיבורים של אנשים בחדרי חדרים שאפשר לפרשם בכל מיני אופנים. אנשים היו נאסרים ונענשים כתוצאה מן ההלשנות שלו, ולגרונצ'י לא היה אכפת מכלום.

הוא לא פרק עול מצוות. חלילה לו מעשות כן. מגיע היה להתפלל שחרית וערבית בבית הכנסת. הציבור היה כל כך מפוחד ממנו, עד שהגבאים דאגו לקרוא לו לעלות לתורה תמיד בעלייה החשובה ביותר בעיניו – "שישי". על פחות מזה לא הסכים להתפשר.

תקופה ארוכה פחדו האנשים לספר על מעלליו אפילו לרבי נחום, אבל פעם אחת הוגדשה הסאה. גרונצ'י הלשין על מישהו והוא נכלא לשנתיים, אחר קבל מכות רצח ושלישי – כל רכושו נלקח ממנו. יותר לא היה שייך להמשיך.

פנו אל הרב ואמרו לו: "רבנו, עד כה לא ספרנו, אולם הגיעו מים עד נפש. איננו יכולים להמשיך לחיות עוד במחיצת האיש הרע הזה, שהורס את חיינו".

התפלא הרב: "ר' גרונם? זהו גרונצ'י גיציס שאתם מדברים עליו? ככה, ואני לא שמעתי מאומה...".

בשבת הקרובה עלה הרב לתורה ל"שלישי". כמנהגו תמיד נשאר על יד התיבה במשך הקריאה כולה. לקראת 'שישי' כבר נעמד גרונם במקומו, מוכן ומזומן לעלייה "שלו"...

הרב, שהיה איש אמת, הזדקף במקומו והכריז: "אתה הוא גרונם הרשע שכולם רועדים מפניו? הלא כתוב 'לא תגורו מפני איש'. חייב להיות כאן משפט צדק! אינך ראוי לעלות לתורה, ואם כך – לא תעלה!".

הרב היה תקיף בדעתו, ובתקיפותו כי רבה סטר על פניו.

גרונם קצף מזעם. הוא לא התכוון לוותר, כמובן. יצא מבית הכנסת נחוש בדעתו להשיב לרב מנה אחת אפיים.

האנשים בבית הכנסת רעדו מרוב פחד ואימה. מי יודע מה יעולל כעת?

אולם חלף יום ועוד יום, ודבר לא קרה.

באחד הימים הגיעה משלחת של שני אנשים מכובדים, בעלי זקנים ארוכים, להזמין את הרב, שהיה מוהל מומחה, לערוך להם למחרת ברית בכפר רחוק שבו התגוררו.

הרב נענה לבקשתם בחפץ לב, ומיד למחרת השכים קום, לקח אתו את משמשו ושניהם נסעו לאותו כפר מרוחק. הם יצאו מוקדם כדי שיספיקו להגיע עוד לפני שתשקע השמש. לאחר נסיעה ארוכה הגיעו לשם, וכשראו מרחוק את גרונצ'יק, הבינו שנפלו בפח שטמן להם.

הוא התקרב אליהם ביחד עם קבוצת אנשים גדולה. כולם היו בריונים ואחזו בידיהם גרזנים. הם התקרבו אל הרב בעיניים רושפות שנאה וזעם.

העגלון החל לרעוד כולו. "כבוד הרב, מה עושים כעת?". הוא עצם את עיניו, ודמיין את התסריט הנורא מכל מתחולל.

כשלא שמע שום קול פקח את עיניו, והנה הבחין בדבר פלא.

גרונצ'י ניגש, השליך את הגרזן שבידו, ונפל לרגלי הרב: "רבנו, חטאתי, חטאתי, אני הרשע ואני מתנצל ומבקש שיתן לי דרך תשובה".

והרב אמר: "מבין אני כי אין כאן ברית. רציתם רק להביא אותנו לכאן... בוא ר' גרונם, עלה לעגלה ותחזור איתי הביתה", ושניהם חזרו.

בהזדמנות הראשונה בירר המשמש האם מעשה ניסים אירע כאן?

אמר לו הרב: "היודע אתה איך הצלחתי? באותו רגע שבו הבחנתי בגרונם בא אלי לרוצחני נפש, התמלאתי עליו ברחמים גדולים, ואמרתי: 'ריבונו של עולם, אני אוהב אותו. כל מה שעשיתי לו לא נבע משנאה, ההיפך – כוונתי הייתה לטובתו, כדי לקלף ממנו את הרוע שיש בו. ריבונו של עולם, אני אוהב אותו באמת, אני אוהב אותו!' מלאתי את לבי בכל כך הרבה אהבה אליו, וברגע שכך עשיתי – מיד הסתלקה כל שנאתו. אהבתי נגעה ללבו, וגם הוא התמלא באהבה גדולה אלי".

ומה אירע כתוצאה מכך? הוא עזב את דרכיו הקלוקלות, התחטא לפני ה' ונעשה ר' גרונם, יהודי לשם ולתפארת.

(מתוך "משכני אחריך" ח"ב).